שיחה א

186שיחה א

א. בפירושו בריש פרשתנו, לאחרי שרש"י מפרש הטעם שנאמר "ראשי המטות לבני ישראל" — "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בני ישראל כו'", כותב: "ומה ראה לאומרה כאן למד¹ שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

וצריך ביאור: מלשון רש"י "למד² שהפרת נדרים ביחיד מומחה כו'" משמע שאין כאן המקור לגוף הדין דהפרת נדרים³, אלא רק לפרט זה שההפרה היא ע"י "יחיד מומחה (ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות)" — ולכאורה, מנא לן בפשוטו של מקרא שיש אפשרות של "הפרת נדרים" ע"י בנ"א (וחכם), והרי בכל הפרשה מדובר רק ע"ד הפרת האב נדרי בתו והבעל נדרי אשתו⁴, ולא בהפרת — התרת — נדרים ע"י חכם וכיו"ב?

והרי גם ע"ד הדרוש וההלכה אי' במשנה⁵ "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו", ופרש"י "התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה", ופשיטא שאינו מפורש בכתוב לפי פשוטו של מקרא!

והנה בגמ' שם⁵ הובאו דעות כמה תנאים ש"יש להם על מה שיסמוכו" מכמה כתובים (אבל אינם בפרשת נדרים), ולבסוף הובא מאמר ר"י אמר שמואל "שנאמר⁶ לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" (ולימוד זה הובא בפוסקים וכו' כמקור על התרת נדרים⁷). אבל רש"י בפירושו על התורה בפסוק הנ"ל מפרש "לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין", ואינו מביא כלל (אפילו לא בתור "רבותינו דרשו") הלימוד ש"הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו".

ב. לכאורה י"ל, שלשיטת רש"י 187התרת נדרים ע"י חכם היא דבר פשוט ע"פ פשוטו של מקרא, ואין צריך לימוד מיוחד על זה, כי התרת הנדר לפי פשוטו היא ע"י שפותחים לו פתח לנדרו, שאילו ידע מתחלה שעתיד להיות כך וכך, לא הי' נודר מלכתחלה. וא"כ אין צריך לחידוש ולימוד מיוחד שחכם יכול להתיר הנדר, כיון שהחכם רק מראה לדעת⁸ שהי' כאן טעות בנדר ואדעתא דהכי לא נדר⁹.

וכן מוכח דעת רש"י בפירושו לש"ס, שפירש מאמר ר' יוחנן¹⁰ "אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה" — "שפותח¹¹ פתח לנודר בדברים הבאים לו ע"י נדר זה שאילו ידע מתחילה שכן עתיד להיות לא הי' נודר נמצא שמתחילתו אינו נדר".

ומדבריו למדנו ג' דברים בגדר התרת נדרים¹²:

א) היתר נדרים מעיקרו הוא ע"י פתח חרטה, דאף שאיתא בש"ס שהיתרו של נדר הוא בשני אופנים, ע"י חרטה או ע"י פתח¹³, מ"מ עיקרו של היתר נדרים (גם כשתלוי בחרטה) הוא ע"י פתח לנדרו.

ב) התרת הנדר אינה פעולה הנעשית (עכשיו) ע"י החכם, אלא מצד הפתח, שע"י הפתח נמצא שהנדר בטל מאליו¹⁴ (ע"ד לשון רש"י במק"א¹⁵ "צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו").

ג) יתירה מזה: ההתרה אינה בגדר ביטול, אלא הוי גילוי מילתא¹⁶ שאינו נדר מתחילתו, ולכן מדייק רש"י "נמצא שמתחילתו אינו נדר"¹⁷ (ולפ"ז לרש"י הא דאמרינן¹⁸ ה"חכם עוקר את הנדר מעיקרו", אין הפירוש בזה שהחכם מבטל עכשיו את הנדר (למפרע) כאילו לא הי', אלא¹⁹ שמגלה עכשיו שמעיקרא הוי נדר בטעות)²⁰.

188ולכן בכלל אין רש"י צריך לפרש מהיכן יודעים היתר נדרים, כי אין צורך ללימוד על זה, דפשוט שאם נתגלה שהנדר הי' בטעות, הנדר בטל מעיקרו, ומתחלה לא חל ע"ז החיוב ד"לא יחל דברו"²¹. והחידוש בהפרשה הוא רק בהפרת נדרים ע"י האב והבעל, שאינו ע"י פתח חרטה כו', וע"ז בא עיקר פרשת נדרים כאן.

ג. ועפ"ז מובן זה שלא הביא רש"י הדרש "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" כי ע"פ פשש"מ, לא רק שאין צורך בלימוד זה, אלא שדרש זה אינו מתאים לתוכן ענין התרת נדרים — כי ההתרה אינה תלוי' באחרים שהם פועלים התרת הנדר.

ואף גוף הדרש "לא יחל דברו. . אבל אחרים מוחלין לו" אינו מתאים לענין ההתרה ע"פ פשטות, שהרי רש"י פירש "לא יחל דברו, כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין"²², וא"כ אין מקום (עכ"פ ע"פ פשט) לדרוש "אבל אחרים עושין אותו חולין"²³ (היינו שיכול לחלל דברו)²⁴ — כיון שגדר ההתרה ע"פ פשט הוא גילוי מילתא שמעיקרא לא הי' ("דברו") דיבור של נדר.

[וגם לפי פירוש הראשונים²⁵ בלשון הש"ס "אבל אחרים מוחלין לו" — "מחילה ויחל הכל ענין אחד שלשון לא יחל לא יתיר, והענין כמתיר הקשר שחוזר הענין כאילו לא הי'. . וזהו שאמרו שחכם עוקר הנדר מעיקרו ומחילה ג"כ שעושה את החוב או החטא כאילו לא הי'" — שמפרש שענין המחילה הוא כמו התרת הקשר, והיינו שהי' קשר ועכשיו מתירו (אלא שלאחרי ההתרה הרי הוא (מעתה) כאילו לא הי') — הרי כיון שיש כאן פעולה של ביטול והתרת הנדר מעכשיו²⁶, לא יתכן הלשון "אחרים מוחלין לו" לפירוש הנ"ל (ברש"י) בגדר התרה, שאין זה שנתחדש עתה הביטול, באופן שעכשיו הוא כאילו לא הי', אלא שהוא דבר שבסברא, היינו שאין זה כמו מחילת חוב, אלא גילוי מילתא שלא הי' כאן נדר מעולם].

ד. ברם, ביאור זה יש לו מקום בדרך ההלכה שבפירוש רש"י, אבל לא בביאור פרש"י עה"ת לפי פשוטו, שהרי לא מצינו בפשוטו של מקרא חילוקי אופנים דהתרת נדרים ע"י חכם אם ב 189חרטה סתם או ע"י פתח וכיו"ב, שאין שום רמז בזה בפשש"מ באופני היתר נדרים.

ויתירה מזו: בפרש"י עה"פ "זה הדבר — מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה ובעל (ואב) בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן²⁷, ואם חלפו אין מותר ואין מופר", ומדיוק לשונו [ובפרט שרש"י משנה בזה מלשון הספרי כאן "זה הדבר אשר צוה ה' הבעל מפר ואין חכם מיפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר" (ועד"ז הוא הלימוד בגמרא²⁸), ומדגיש שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה], משמע, שאין חילוק בין בעל (ואב) וחכם בגדר ואופן ביטול הנדר (ופשיטא לא כמשנת"ל שבהיתר חכם הוא רק ע"ד גילוי מילתא שלא הי' נדר מעיקרא, ואין זה מצד ביטולו של החכם) — אלא ששניהם, החכם והבעל, שווים באופן וסוג ביטול הנדר, והחילוק ביניהם הוא רק בלשון²⁹.

ולכן יש לומר, שגדרה של התרת נדרים ע"פ פרש"י בפשש"מ שונה מגדרה ע"פ הלכה, ובהקדם עוד דיוק בלשון רש"י שכ' בתחלת דבריו "למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. . מפר כו'", שלכאורה הול"ל "שהתרת נדרים ביחיד מומחה כו'", שהרי החכם מתיר את הנדר דלא כבעל (ואב) שמפר את הנדר — ורש"י כותב "שהפרת נדרים"³⁰? ובפרט שמשנה בזה מלשון הספרי כאן "שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים", שמפורש בו "היתר" ולא "הפרה".

ויש לומר, דס"ל לרש"י בפשוטו של מקרא, שהיתר נדרים ע"י חכם הוא אותו הגדר של הפרת נדרים שע"י הבעל והאב (המפורש בכתוב), שכשם שהבעל מפר נדרי אשתו והאב נדרי בתו בלי שום טעם³¹ ובלי שום פתח וחרטה, כן הוא בהתרת חכם, שגדרה הוא הפרה, בלי פתח וחרטה³².

ולכן לא הביא רש"י לימוד מיוחד ע"ז, כי ה"ז מעין הפרה המפורשת בפרשה, דכיון שנאמר בריש הפרשה "וידבר משה אל ראשי המטות", מובן, שגדרה הוא כעין הפרת הבעל והאב, שכשם שהאשה והבת כשהם ברשות הבעל או האב³³, הרי מרות שלהם עליהן להפר נדריהם — כן הוא ב"ראשי המטות", שלהיותם ראשם של אנשי שבטם ניתן להם הכח להפר נדרי בני השבט.

והנה גם בכלי יקר³⁴ קישר שני הענינים, וכתב ה"טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו ב"ד, אנו למדין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ברשות אבי' ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם ודומה כאילו 190התנו בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הבעל או האב, וכשאינם מסכימים אזי למפרע בטל הנדר כי מסתמא על דעתם נדרה או כאילו נדרה על דעתם³⁵, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד וכל נודר ה"ז כאילו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל שלשה הדיוטות בידם להתיר נדרו".

אבל ע"פ פשש"מ דוחק לפרש כן,

כי³⁵ גדר זה דרשות ב"ד מתאים יותר לסנהדרין וזקני ישראל וכיו"ב, והוצרך להיות הדיבור (לא אל ראשי המטות, אלא) לסנהדרין, שבעים זקנים וכיו"ב. ומזה שהדיבור הי' לראשי המטות, הנשיאים — נראה יותר (בפשש"מ) שאין זה מצד שזהו כאילו נדר ע"מ שיסכימו ב"ד, אלא מצד מרות הנשיא על שבטו³⁶, מעין³⁶ בעלות האב והבעל על בתו ואשתו.

ה. ע"פ הנ"ל יובן גם המשך פרש"י "או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ³⁷ זה הדבר מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל שנאמר³⁷ דבר אל אהרן וגו' אף זו נאמרה לכולן".

— והנה מקור הגז"ש לשחוטי חוץ הוא בגמ'³⁸, אבל בגמ' ממשיך "ומה³⁹ כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות בפרשת נדרים למאי הלכתא (בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל ישראל⁴⁰) אר"א ב"י להכשיר שלשה הדיוטות (להכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ואפילו הדיוטות⁴⁰), והא ראשי המטות כתיב, אר"ח כו' ביחיד מומחה. ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש", והיינו שלפי הגמ' הגז"ש דפרשת נדרים ושחוטי חוץ היא למילף מיני' שהיתר נדרים יכול להיות גם בשלשה הדיוטות, ושיש שאלה בהקדש.

אבל רש"י לא הביא הגז"ש לענין ההלכתא (שהתרת נדרים בג' הדיוטות) אלא רק לענין זה שפרשה זו "נאמרה לכולן" (בהמשך לתחילת פירושו שלכל ישראל נאמרה).

ועפ"ז צ"ע למה הוצרך רש"י להוסיף "ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות", דלמאי נפק"מ הלכה זו לגוף פירושו (שלכל ישראל נאמרה)⁴¹. וגם צ"ע, דכיון שמפרש התיבות "ראשי המטות" הו"ל לרש"י לנקוט בלשון "מומחין" ולא "ביחיד מומחה", וע"ד לשון הספרי, מקורו של פרש"י (שחלק כבוד 191לנשיאים שהם קודמים לעדה) שמסיים "מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים" (ולא "יחיד מומחה").

[וגם אינו מוסיף בספרי "ואם אין יחיד מומחה מתיר בשלשה הדיוטות" — ואדרבה, הפכו משמע, כפשטות לשון הספרי "שאין היתר כו' אלא מפי מומחים"].

אלא שרש"י לא בא להשמיענו כאן דיני התרת נדרים, אלא להדגיש גדרה ע"פ פשש"מ, שהתרת נדרים ע"י ראשי המטות היא באותו גדר דהפרת נדרים ע"י הבעל והאב, להיותו נשיא שבט — "יחיד מומחה"⁴¹ (ולא מצד היותם "מומחים" דעלמא)⁴¹; ומזה מובן שהפרת הנדר ע"י ג' הדיוטות הוא רק ענין של בדיעבד, היינו לא לפי שהתורה רבתה ג' הדיוטות להפרת נדרים מגז"ש (דאהרן ובניו וכל ישראל) דשחוטי חוץ⁴², שכחם שוה ליחיד מומחה, אבל רק בדוחק ובדיעבד⁴², "ואם אין שם יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

ו. מיינה של תורה שבפרש"י:

בתוכן ענין הנדרים, שאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, נאמרו בזה כמה אופנים בחז"ל, ובדברי הרמב"ם מצינו בזה ג' הלכות:

בהל' נדרים⁴³ כתב הרמב"ם "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהי' זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהי' כו' כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים⁴⁴ נדרים סייג לפרישות";

ובהלכה שלאח"ז⁴⁵ ממשיך "ואע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר";

ובהל' דעות כתב הרמב"ם⁴⁶ "ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד. . כך אמרו חכמים⁴⁷ לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

הרי לפנינו ג' אופנים בעבודת ה': א) פרישות מדברים המותרים ע"י נדר. ב) פרישות בלא נדר. ג) לא לפרוש מדברים המותרים.

וידוע הביאור בזה, שהמדובר אודות דרגות שונות בעבודת ה'⁴⁸:

מי שנמצא בדרגא נמוכה בעבודת ה' זקוק לפרוש א"ע גם מדברים המותרים, כי מצד המשכתו אחרי מותרות (דברים המותרים) יורד האדם למטה יותר, וכיון 192שהוא מצד עצמו אסור וקשור עם עניני העולם, זקוק הוא לנדר לפרוש א"ע (היפך רצונו מצ"ע) — ואדם כזה הרי דרך עבודתו להשם צ"ל בהתחזקות ע"י נדר.

למעלה מזה ישנו אדם שאין נמשך אחרי מותרות, ובמילא אינו זקוק לנדר להפריש עצמו, אבל מ"מ כיון שעדיין לא הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה' פורש את עצמו בלא נדר מדברים המותרים, וזהו מ"ש הרמב"ם בהלכה בפ"ע "אע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור כו' אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר", ומקיים הציווי⁴⁹ "קדש עצמך במותר לך", והיינו כי המדובר באדם שעלה במעלה עליונה יותר בעבודת ה'.

למעלה מזה הוא מי שכבר הגיע לדרגא נעלית יותר בעבודת ה' שאין מקום לחשוש שהדבר המותר יגרום אצלו ירידה, ועליו ארז"ל (כמובא ברמב"ם כנ"ל) "לא דייך מה שאסרה תורה" — כי אדם בדרגא זו, שאין אצלו חשש של ירידה, הרי אדרבה, עליו לעסוק עם עניני העולם, לברר ולזכך את דברים המותרים, כפי שמסיים הרמב"ם (בהל' דעות⁵⁰) "ציוו חכמים ואמרו⁵¹ וכל מעשיך יהיו לשם שמים", ועד באופן של "בכל דרכיך דעהו"⁵² ולהעלותם לדרגת קדושה של האדם.

ז. והנה ע"פ הנ"ל מובן כללות תוכן הענין דהפרת והתרת נדרים בעבודת האדם, שאדם הנודר נדר ואוסר עצמו מדברים המותרים, הרי בכחו של האב (ובעל) וחכם⁵³ להעלות אותו לדרגא נעלית יותר, שלא יצטרך לנדר לפרוש א"ע מדברים המותרים.

ובזה יש ב' אופנים:

מי שנמצא בדרגא נמוכה יותר, שעדיין צריך להנהגה של פרישות מעניני העולם, מפירים ומבטלים את הנדר, היינו שמעלים אותו לדרגא שלא יצטרך לנדר כדי להפריש א"ע, כי יכול כבר לפרוש מכחו ורצונו הטוב, בלא נדר; וזהו גם תוכן הענין דהפרת הנדר, שמורה שעדיין יש לו שייכות לענין הנדר, אלא שמפירים ומבטלים אותו, והיינו לפי שהאדם מצד עצמו שייך עדיין לגדר ענין הנדרים, דהיינו הנהגה של פרישות, אלא שבנוגע לפועל נתעלה לדרגא שיכול להפריש את עצמו בלא נדר, "קדש עצמך במותר לך".

למעלה מזה הוא ענין דהתרת נדרים על ידי חכם ("ראשי המטות")⁵⁴, שאומר מותר לך, ובעבודת האדם הוא מה שהחכם ממשיך קדושה עליונה בהאדם עד שבכחו להתעסק בדברים שבעולם באופן שמעלה אותם לדרגת קדושת האדם.

[ויש לומר, שהענין דחכם עוקר הנדר מעיקרו הוא, שהחכם מגלה הפנימיות של איש ישראל, שלכל או"א יש התוקף (והחכמה) הנצרך כדי להמשיך קדושה 193בעניני העולם. דהצורך בענין הנדר הוא כי כח זה שבנשמתו הי' בהעלם; והחכם מגלה בו כח זה של הנשמה, באופן שנתברר שהנדר בטעות יסודו, שלא הי' יודע אמיתית כחו, אבל "אילו הי' יודע" והי' בגילוי כח זה מעיקרא לא הי' נודר, אלא הי' עוסק בבירור וזיכוך העולם].

ח. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר החילוק בין פעולת החכם ע"פ דרך הפשט לכמו שהיא ע"פ הלכה:

הלימוד ע"ד הפשט — כנגד עולם העשי'⁵⁵ — הוא בהתאם לדרגא פשוטה ונמוכה בעבודת האדם, ולכן ע"פ פשט, פעולת החכם היא רק בגדר "הפרה" (כנ"ל בארוכה), לפי שאדם כזה אינו ראוי עדיין להתעלות לדרגא כזו שצריך להתעסק בדברים גשמיים באופן של "בכל דרכיך דעהו".

אבל ע"פ הדרוש וההלכה בתורה שבע"פ, שזהו בהתאם לאדם שהגבי' א"ע למעלה מעולם העשי' והפשט⁵⁶, בדרגא זו יכול להיות היתר נדרים, שהחכם פועל בהאדם שיוכל להעלות הדברים גשמיים לעבודת ה'.

ובעומק יותר יש לומר — דזה שע"פ הלכה חכם מתיר נדרו של כאו"א מישראל, בלי הבדל (גם מי שהוא בדרגא נמוכה בעבודת ה') — הוא לפי שזהו כחו של חכם אמיתי, שיכול להמשיך כח עליון בכאו"א מישראל, להעלותו לדרגא עליונה יותר (שלא לפי ערך מצבו מצ"ע). וזהו הרמז בלשון חז"ל⁵⁷ ש"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו"⁵⁸ — דזה שחכם יכול להתיר נדר של כל איש ישראל הרי הוא דבר "פורח באויר", שהוא דבר שנשאר למעלה ומובדל מהאדם הנודר, ואין בו (בהנודר) על מה ש"יסמוך" כח זה של החכם, שיותפס בו באופן פנימי.

משא"כ ע"פ פשוטו של מקרא — כנגד עולם העשי' — כיון ש"אין להם על מה שיסמוכו", אין כח זה של החכם (להתיר הנדר) יכול לפעול בפועל בהנודר (שאינו בדרגא זו).

וזהו הביאור (הפנימי) בזה, שגם לפי פרש"י (שהחכם מפר הנדר) צריך החכם לומר בלשון "התרה" (ולא בלשון הפרה) — כי זה שהחכם רק מפר הנדר, הוא רק מחמת מצבו של הנודר, שאינו "כלי" לכחו של החכם, ולכן פעולת החכם בו היא רק גדר של הפרת הנדר; אבל מצד החכם הרי כחו הוא שיכול להתיר הנדר, ולכן לשונו של החכם היא — התרה.

(משיחות ש"פ מטו"מ וש"פ דברים תשמ"ח)