תשסב
בהרגש' מתיקות הטעם וסברא ההיא, שהרגשת הטעם והמתיקות הוא בפנימיות השכל ההוא דייקא, ולא בחיצוניותו כשמתפשט בדבור לזולתו אל התלמיד שאין התלמיד מרגיש טוב טעם של המושכל רק כפי שמשפיע לו הרב יקבל הדבר ממשי של השכל חיצוני עצמו ולא טעמו הפנימי המורגש לבעל המשפיע והוא ערבה לה, וכענין שנראה בפלפול האמוראים בתלמוד בדברי התנאים לבא לעומק המושג הפנימי שלהן שאמרו ז"ל מ"ט15 דר' מאיר כדומה פי' מאי טעמא הפנימי של סברת ר' מאיר כו' וכיוצא בזה עד"מ למעלה בחי' השראת הטעם של העונג העליון הוא בפנימיות החכמה עליונה דוקא ולכך ע"י הטעמים שבחכמה אתברירו כל הברורין דב"ן כו' וד"ל.
וזהו תורה צוה לנו משה מורשה וגו', ויובן זה בהקדים לבאר ענין הירושה שנאמר בתורה לתת16 לכם את ארץ הכנעני וגו', לרשת17 אותם וגו', למען הביא אתכם על האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה כו'. והיינו כי הז' אומות שרשן מז' מלכים דאדום דתהו שמתו ועשו הוא אבי אדום, לכך יצא ראשון בהשתלשלות אדמוני כולו כאדרת שער כו', כי קליפה18 קדמה לפרי, וכנראה בשלי' הולד החופה עליו כו' שהפסולת19 יוצא ראשון לכן עשו הוא אבי אדום, שרש הז' מלכין דתהו שלפני מלך מלך דישראל שרש עולם התיקון דאצי' שקדמה עולם התהו לעולם התיקון בסדר ההשתלשלות. אך מצד תערובת הסיגים שבמלכים דתה"ו נשברו ומתו ונפלו למטה מעולם התיקון להיותם מתבררים ע"י ש' מ"ה החדש כו', וכל הלבושים דתיקון המה בירושה מהמתבררים דמלכים שמתו [וכ"ז בהשתלשלות יצא עשו ראשון, אבל במחשבה20 קדומה יעקב הוא הבכור האמיתי כדפרש"י21 במשל השפופרת שמה שנכנס ראשון יצא אחרון כו', וכמ"ש במ"א ע"פ יעקב יעקב ומת"ג בנתיים פסיק טעמי' בגווייהו כו' ע"ש].
וזהו ע"י מעשה המצות שלמטה שמלובשים בנוגה דבי"ע שמבררין הניצוצין דתהו שעי"ז ממשיכים בחי' לבושים ומקיפים למל' דאצי' בסוד ירושה כנ"ל וכמ"ש בכ' אריז"ל שממעשה22 המצות נעשים לבושים להנשמות בג"ע עליון ותחתון שנהנין מזיו השכינה דרך הלבושים, אך זהו מבחי' הברורים דבי"ע שע"י מעשה התחתונים שממשיכים לבושים לנבראים להנות מזיו השכינה לבד אך לא זו עיקר המכוון כ"א ע"י אתדל"ת זה גורמים אתערותא דלעילא להיות מתבררים הברורים דב"ן דאצי'
הערות
- 15. מ"ט דר' מאיר : ראה ב"ק ה, ב. נדה יח, ב.
- 16. לתת לכם את ארץ הכנעני : ראה בהר כה, לח.
- 17. לרשת אותם : פר' ראה יב, כט.
- 18. קליפה קדמה לפרי : נסמן לעיל ע' תשלב. תשמה.
- 19. שהפסולת יוצא ראשון : נסמן לעיל ע' תשלב.
- 20. במחשבה קדומה יעקב הוא הבכור : ראה לעיל ע' תשמה.
- 21. כדפרש"י במשל השפופרת : ראה ב"ר פס"ח, ח. הובא ברש"י תולדות כה, כו. סה"מ תקס"ה ח"ב ע' תשי. מאמרי אדה"א בראשית ע' קעט. וש"נ. תו"ח תולדות קסא, א. קפט, ב.
- 22. שממעשה המצות נעשים לבושים : נסמן לעיל ע' תקיג.
בבא קמא ה׳ ב - הטקסט מספריא
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא תַּרְתֵּי, וְתֵיתֵי אִידַּךְ מִינַּיְיהוּ; הֲדַר אָמַר: חֲדָא מִתַּרְתֵּי לָא אָתֵי.
אָמַר רָבָא: וְכוּלְּהוּ כִּי שָׁדֵית בּוֹר בֵּינַיְיהוּ – אָתְיָא כּוּלְּהוּ בַּמֶּה הַצַּד, לְבַר מִקֶּרֶן; מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ, מָה לְכוּלְּהוּ שֶׁכֵּן מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן.
וּלְמַאן דְּאָמַר: אַדְּרַבָּה, קֶרֶן עֲדִיפָא – שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק; אֲפִילּוּ קֶרֶן נָמֵי אָתְיָא.
אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא? לְהִלְכוֹתֵיהֶן.
קֶרֶן – לְחַלֵּק בֵּין תַּמָּה לְמוּעֶדֶת.
שֵׁן וָרֶגֶל – לְפוֹטְרָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
בּוֹר – לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר – לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הָאָדָם.
אָדָם – לְחַיְּיבוֹ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים.
אֵשׁ – לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הַטָּמוּן. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ, לְאֵתוֹיֵי מַאי?
Let the Merciful One write only two of the primary categories and derive the other categories from them. Then the tanna says: It is not possible to derive one category from two other categories, as each category has its own unique characteristics, which prevent the derivation of a new category even from a combination of two categories.
Rava said: And with regard to all of the primary categories in the mishna, when you cast the primary category of Pit among them, all of the rest of them can then be derived through an analogy based on the common factor of two categories. This is the case with all of the categories except for Goring, due to the fact that there is room to refute the analogy to teach the halakha of Goring with the following contention: What is notable about all of the other categories? They are notable in that they are forewarned from their outset. Since it is the typical manner of the animal to trample and eat, and the typical manner of fire to burn, and the typical manner of a pit to serve as an obstacle, the owner is always forewarned with regard to safeguarding against damage and is liable to pay full damages for his failure to prevent the damage even the first time. With regard to Goring, the animal is innocuous for the first three instances of damage and only thereafter is the animal forewarned, rendering its owner liable to pay full damages.
And according to the one who says: On the contrary, Goring is superior in the sense that one’s liability in a case of Goring is more apparent, as the objective of the ox’s action is to cause damage, even Goring can be derived from the common factor of two sources.
The Gemara asks: But if all the categories can be derived from another category and Pit, for the purpose of deriving what halakha did the Merciful One write all the primary categories explicitly? The Gemara answers: It is in order to derive their unique halakhot that apply exclusively to each category.
Goring is written explicitly in order to distinguish between the halakhot of damage caused by an innocuous animal and damage caused by a forewarned animal.
Eating and Trampling are written explicitly in order to exempt from liability those whose animals perform the actions in these categories in a public domain.
Pit is written explicitly in order to exempt one from liability for damage to vessels caused when they fall into a pit. The Gemara adds: And according to the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable even for damage to vessels caused when they fall into a pit, Pit was written in order to exempt one from liability for the death of a person who was killed by falling into a pit. Rabbi Yehuda concedes that the possessor of the pit is exempt because the person who ultimately fell into the pit was capable of avoiding it.
Man is written explicitly in order to render him liable for four additional types of indemnity, beyond the payment of damages for the diminution in value caused when one injures a person.
Fire is written explicitly in order to exempt one from liability for damage caused to a concealed object, e.g., one hidden by grain, that was consumed by fire. The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who deems one liable even for damage done to a concealed object damaged by fire, to add what halakha does the Torah mention the category of Fire explicitly?
בראשית רבה ס״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כח, י), רַבָּנָן אָמְרֵי בֶּן יוֹמוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּלִשָּׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא הוּא, פְּלַן אֲזֵיל לְקֵיסָרִין וְעַד כַּדּוּן הוּא עַל זְוָדַיָא. חָרָנָה, תָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כָּל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ למ"ד בִּתְחִלָּתוֹ נִתַּן לָהּ ה"א בְּסוֹפָהּ, סְדוֹמָה, שְׂעִירָה, מִצְרַיְמָה, חָרָנָה. אֵיתִיבֵיהּ וְהָכְתִיב (תהלים ט, יח): יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, רַבִּי אַבָּא בֶּן זַבְדָא אָמַר לָאַמְבַּטִּי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.
רש"י על בראשית כ״ה:כ״ו - הטקסט מספריא
ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שָׁמַעְתִּי מִ"אַ הַדּוֹרְשׁוֹ לְפִי פְּשׁוּטוֹ, בְּדִין הָיָה אוֹחֵז בּוֹ לְעַכְּבוֹ, יַעֲקֹב נוֹצַר מִטִּפָּה רִאשׁוֹנָה וְעֵשָׂו מִן הַשְּׁנִיָּה; צֵא וּלְמַד מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁפִּיהָ קְצָרָה, תֵּן לָהּ שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ אַחַר זוֹ – הַנִּכְנֶסֶת רִאשׁוֹנָה תֵּצֵא אַחֲרוֹנָה וְהַנִּכְנֶסֶת אַחֲרוֹנָה תֵּצֵא רִאשׁוֹנָה; נִמְצָא עֵשָׂו הַנּוֹצָר בָּאַחֲרוֹנָה יָצָא רִאשׁוֹן וְיַעֲקֹב שֶׁנּוֹצַר רִאשׁוֹנָה יָצָא אַחֲרוֹן, וְיַעֲקֹב בָּא לְעַכְּבוֹ, שֶׁיְּהֵא רִאשׁוֹן לְלֵדָה כְּרִאשׁוֹן לִיצִירָה, וְיִפְטֹר אֶת רַחְמָהּ וְיִטֹּל אֶת הַבְּכוֹרָה מִן הַדִּין:
בעקב עשו. סִימָן שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק לִגְמֹר מַלְכוּתוֹ עַד שֶׁזֶּה עוֹמֵד וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ:
ויקרא שמו יעקב. הַקָּבָּ"ה; דָּ"אַ אָבִיו קָרָא לוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם אֲחִיזַת הֶעָקֵב:
בן ששים שנה. י' שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י"ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְי' שָׁנִים הַלָּלוּ צָפָה וְהִִמְתִּין לָהּ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה; כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ (יבמות ס"ד), וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה:
בעקב עשו ESAU’S HEEL — a sign that this one (Esau) will hardly have time to complete his period of domination before the other would rise and take it (his power) from him
ויקרא שמו יעקב AND HE CALLED HIS NAME JACOB — The Holy One, blessed be He, thus named him (Midrash Tanchuma, Shemot 4). [Some versions add: He said to them (to those who gave Esau that name cf. Genesis 5:25): You have given your first-born a name, I, too, will give my son, my firstborn, (cf. Exodus 4:23) a name. That is what is written, “And He called his name, Jacob” (Genesis 26:26).] Another explanation is: his father called him Jacob because he was grasping Esau’s heel.
בן ששים שנה THREESCORE YEARS OLD — Ten years passed from the time when he married her until she became thirteen years old and capable of child-bearing, and a further ten years he hopefully waited as his father did in regard to Sarah. When even then she did not become with child he realised that she was barren and he prayed for her. But He did not wish to take a maidservant as a second wife because he had been sanctified on Mount Moriah to be a burnt-offering without blemish.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.
- מאמרי אדה"ז תקס"ו להבין שרש הדברים תשדמ מאותו ספר ב"ק ה, ב · נדה יח, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון דיני נזקי ממון ב"ק ה, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א [כב] נדה יח, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כג [יא] נדה יח, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כד [לה] נדה יח, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כד [מ] נדה יח, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כה [ב] נדה יח, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כה [ג] נדה יח, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן א (ה) נדה יח, ב
- שו"ת יורה דעה סימן ג נדה דף י"ח.
- שו"ת יורה דעה סימן קלח נדה דף י"ח ע"ב
- שיעורי הלכה למעשה הלכות שחיטה נדה יח, ב