קכא
מוצא פי ה' שבמאכל שרשו למעלה מבחי' האדם כו' וזהו שנק' בלשון מוצא פי ה'. כי פי' מוצא הוא לשון מקור ושורש כמו מוצא מים כו'. כי התהו הוא בחי' מקור ושורש לפי ה' שבתיקון כו' וד"ל. וזהו כי על כל מוצא פי ה' יחיה, על כל מוצא פי ה' דוקא כנ"ל. ובזה יובן מה שאנו רואים שדברים תחתונים כמו מאכל ומשקה יחזקו ויתוספו שכל ומדות באדם. וכמאמר ר"נ40 עד דלא אכילנא בשרא דתורא כו' ולא שתינא רביעי' יין כו' וכענין חמרא41 וריחני פקחין כו' וכמ"ש דבר זה באריכו' במ"א. ומכ"ז יובן גם שרש וטעם לקרבנות דהנה בחי' הבהמות כמו פרים ושעירים וכבשים שרשם מעולם התוהו שלפני התיקון וכאשר הזו מדם הפר והשעיר ע"ג המזבח וכיוצא הנה בזאת ההזאה העלו אותו הדם הזה שמנוגה דעשיה עד שרשו בעולם התוהו בבחי' נקודים כו' ומחמת זה נמשך אור יחוד עליון בתוס' ההארה גם בבחי' התיקון דאדם העליון כנ"ל להיותו מבחי' מקור מוצא פי ה' כמו המאכל שיחיה את האדם כנ"ל וע"כ נמשל אכילת מזבח לאכילת אדם כמ"ש האכל42 יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר כו' וכמ"ש במ"א ע"פ כי הוא יברך הזבח כו' וד"ל.
וזהו דרך כלל. ובדרך פרט על יסוד זה הוסדו כל פרטי עניני הקרבנות בכל פרטי דיניהם כמו בקרבן43 עולה שטעונה ב' מתנות שהן ד' ובקרבן חטאת ד' מתנות על ד' קרנות שבוודאי יש סוד וטעם לכ"א כפי מה שהוא כמו שיש כוונות44 פרטיות במצות הנוהגות גם עכשיו וכמו תפילין וסוכה וכיוצא הנודעים בפע"ח. כך יש בודאי לפרטי מצות הקרבנות כוונות וסודות עליונים ע"ד המבואר בפע"ח במצות שנוהגות בזמן הזה. וע"ד כלל הנה נודע בכוונת ההזאות לפני ולפנים ביוהכ"פ אחת למעלה וז' למטה כו'. וכך הי' מונה אחת ואחת אחת ושתים כו' שמבואר בזה ענין כוונה לי"ס דאצי' בכלל. אחת היא בחינת הכתר שכוללת הכל ואח"כ מסתעפי' ממנה הפרטים ולכן אומר אחת ואחת הכוונה על החכ' שהיא ג"כ כוללת הכל מפני שנק' ראשית כידוע אבל כבר יש אחת ועוד אחת אמנם כשאומר אחת ושתים הכוונה על הכתר וחו"ב שנק' שתיים שנכללי' בה כו' ועד"ז כשמפרש עוד ואומר אחת ושלש הכוונה על הכתר וג"ר חב"ד וכן מה שאמר עוד אחת וד' מפני שהדעת מתחלק לחו"ג ונעשה ד' מוחין חו"ב חו"ג בז"א כידוע והכתר כוללם יחד כידוע. וזהו יותר פרטי' בהתחלקות. ועד"ז יתפרש עוד פרטי התחלקות יותר במ"ש אחת וחמש אחת ושש כו' וד"ל*. וכיוצא בזה הי' ג"כ כל פרטי הכוונות שבכל
הערות
- 40. ר"נ. . עד דלא אכילנא בישרא דתורא : ראה ב"ק עב, רע"א. וראה סה"מ תקס"ג ע' תשכו. ולהעיר שבאוה"ת שה"ש כרך א ע' קיג מביאו בשם ר"ש.
- 41. חמרא וריחני פקחין : ראה יומא עו, ב. תניא פ"ז.
- 42. האכל יאכל. . במ"א ע"פ כי הוא יברך הזבח : צו ז, ח. זבחים יג, ב. וראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' קסג ואילך.
- 43. קרבן עולה. . ב' מתנות : ראה זבחים פה, ב.
- 44. כוונות פרטיות. . הנודעים בפע"ח : ראה לקו"ת שלח לט, א-ב.
- *. וד"ל : בכת"י 1156 הגה"ה בגוכתי"ק אדמו"ר הצ"צ: וע' בסדר עבודת יה"כ להרמ"ק ובפע"ח יש כמה פי' בזה.
בבא קמא ע״ב א - הטקסט מספריא
דְּלָא אֲכַלִי בִּשְׂרָא דְתוֹרָא.
וְאֶלָּא מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא?
אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא לָא קָרֵינָא בַּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא.
הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ, אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף.
דְּאִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, כֵּיוָן דִּשְׁחַט בַּהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ, אִידַּךְ – לָא דְּמָרַיהּ קָא טָבַח!
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מִחַיַּיב – אַהָהוּא פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּידְחֲיַ[יהּ], ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא.
אֶלָּא קַשְׁיָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִקְצָת סִימָנִין בַּחוּץ, וּגְמָרָן בִּפְנִים.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם דְּרַבִּי לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי, לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – לָאו דְּאוֹרָיְיתָא?
is because I had not eaten ox meat. In other words, I was fasting yesterday and was unable to concentrate properly.
Rava responded to him: But if the Torah requires even a partial payment of the fourfold or fivefold payment, what is different in the first clause, in which the son must pay, and what is different in the latter clause, where he is exempt?
Rav Naḥman said to him: In the first clause, where the father’s animal was stolen and slaughtered in his lifetime, I read about this case the verse: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it” (Exodus 21:37), which indicates that the thief slaughtered the ox or the sheep entirely in a prohibited manner. In the latter clause, where the animal was slaughtered after the father’s death, I do not read about this case the verse: “And slaughter it,” which describes a slaughter that was performed entirely in a prohibited manner, because the animal already partially belonged to him, and his own portion of the ox was slaughtered in a permitted manner.
§ The mishna teaches: A thief who slaughters the animal but it was found to be a tereifa, and likewise a thief who slaughters a non-sacred animal in the Temple courtyard, pays the fourfold or fivefold payment. Rav Ḥavivi of Meḥoza said to Rav Ashi: Conclude from the mishna that the act of slaughtering is considered to have been performed only at the end of the slaughtering process.
Rav Ḥavivi of Meḥoza explains: As, if you say that the act of slaughtering lasts from beginning to end, i.e., the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the process, one could raise a question with regard to the case of one who slaughters a non-sacred animal in the Temple courtyard: Once he slaughtered the animal a bit, at the very start of the act of slaughter, he has prohibited the animal, with regard to deriving benefit, as a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard. When he slaughters the other part, it is already prohibited with regard to deriving benefit, which means that it is not an animal that belongs to its owner that he slaughters. Since deriving benefit from the animal is prohibited, it has no value; therefore, there is no ownership.
Rav Huna, son of Rava, said to Rav Ḥavivi in response: It is possible to explain the mishna even if one maintains that the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the slaughter. As, when does the thief become obligated to pay the fourfold or fivefold payment? It is when he performs that first bit of slaughter in the beginning, before the animal becomes forbidden. Rav Ashi said to Rav Huna: Do not dismiss Rav Ḥavivi’s objection with this explanation. The verse: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it” (Exodus 21:37), indicates that to impose liability to pay the fourfold or fivefold payment we require that the thief slaughtered it completely, and after having slaughtered it just a bit there is no complete slaughter yet.
Rav Huna said to Rav Ashi: But if you are correct, the mishna is difficult according to the one who maintains that the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the slaughter. Rav Ashi said to Rav Huna: This is what Rav Gamda said in the name of Rava, concerning this question: The mishna is discussing a case where the thief slaughtered, i.e., severed, part of the two organs that must be severed in ritual slaughter, i.e., the trachea and the esophagus [simanin], outside the Temple, and finished slaughtering them inside the Temple. Therefore, the animal became prohibited with regard to deriving benefit only at the final stage of slaughter, concomitant with the liability to pay the fourfold or fivefold payment.
There are those who teach that the preceding exchange took place with regard to the following dispute: Rabbi Shimon ben Lakish says in the name of Rabbi Levi the Elder: The act of slaughtering is considered to have been performed only at the end of the slaughtering process. And Rabbi Yoḥanan says: The act of slaughtering lasts from beginning to end. Rav Ḥavivi of Meḥoza said to Rav Ashi: Shall we say that Rabbi Yoḥanan holds that the prohibition against deriving benefit from non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard is not by Torah law?
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך א ויקרא שיחה א ב"ק עב, א
- לקוטי שיחות כרך א פ' זכור שיחה א ב"ק עב, א
- לקוטי שיחות כרך א בחוקותי שיחה א ב"ק עב, א
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשט"ו ב"ק עב, רע"א
- תורת מנחם ש"פ וישב, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשט"ז ב"ק עב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשט"ז ב"ק עב, רע"א
- תורת מנחם יו"ד שבט, תשי"ב ב"ק עב, א
- תורת מנחם ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשי"ב ב"ק עב, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ה ב"ק עב, רע"א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ג ב"ק עב, רע"א
- מאמרים מלוקטים חלק ב יו"ד שבט, תשי"ב* ב"ק עב, א
- מאמרי אדה"ז תקס"ו נוסח שני: ביאור רני ושמחי בת ציון מאותו ספר ב"ק עב, רע"א
- מאמרי אדה"ז תקס"ט זכור את יום השבת מאותו ספר ב"ק עב, ב
- מאמרי אדה"ז תקס"ט להבין שרשי הדברים מאותו ספר ב"ק עב, ב
- מאמרי אדה"ז תקס"ט להבין שרשי הדברים מאותו ספר ב"ק עב, א
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בא ועבר ה' לנגוף את מצרים ב"ק עב, רע"א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תשא להבין בתוס' ביאור שרשי הדברים ב"ק עב, רע"א
- פלח הרמון אמור והניף הכהן אותם ב"ק עב, רע"א