204
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ב. הסתלקות צדיק – עליה והימצאות בעולמות
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
נאמר בזהר6 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי", שצדיק נמצא לאחר פטירתו בכל העולמות, כולל העולם הזה7, יותר מאשר בחייו. ובמילים "יתיר מבחיוהי" אין הכוונה ליתרון פעוט, אלא ליתרון שאינו בערך למצב הקודם (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן8) כי:
א) "בהיות הצדיק חי על פני האדמה" היו "חיי הצדיק" מלובשים ב"כלי ולבוש .. בגופו", ואפשר היה לקבל אז רק הארה וכו', ואילו לאחר פטירתו אין חייו "בתוך כלי", ומשום כך ניתן לקבל השפעה "מבחינת רוח .. העצמיות"9 של הצדיק.
ב) פטירת הצדיק היא "עליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו", וגם דרגה זו של הצדיק, כפי שהוא ב"מקור חוצבו", היא "אשתכח" כאן למטה.
יוצא מכך, שבהסתלקותם של צדיקים יש שני ענינים קוטביים: הסתלקות הצדיק בגשמיות כרוכה בהסתלקותו ועלייתו ברוחניות – הוא עולה בעילוי אחר עילוי, עד לשורשו ומקורו הראשון10, ל"עצמיות" הנעלית לחלוטין מ"גילוי", ומשום כך אין הצדיק נמצא בעולם באופן גלוי. אך מצד שני, כל "עצמיותו" של הצדיק לאחר פטירתו היא באופן של "אשתכח בכולהו עלמין", עד לעולם הזה11. ולכן אפשר לקבל ממנו השפעה "יתיר מבחיוהי".
ג. לשון נוכח – למעלה משם
לפי זה יובן מדוע נרמזת הסתלקותו של משה דוקא על ידי אי הזכרת שמו, בפרשת תצוה12:
שמו של אדם איננו עצם מציאותו, אלא השם הוא עבור הזולת, וניתן כדי שהזולת יוכל לקרוא לאדם בשמו, בעוד שהאדם עצמו אינו זקוק לשם13.
כפי שרואים במציאות, שהשם ניתן מספר ימים לאחר לידת התינוק, בעוד שמציאות הילוד קיימת מיד כשנולד ויוצא לאויר העולם, וכבר אז הוא נחשב ליורש על פי התורה, יורש הכל.
לעומת זאת, כאשר מדברים אל אדם בלשון נוכח – "אתה" – פונים אל עצם האדם, עצמותו וכללותו של האדם.
הערות
- 6. ח"ג עא, ב (בשינוי לשון קצת). אגה"ק סי' זך וביאורו.
- 7. ראה אגה"ק שם.
- 8. אגה"ק שם (בהביאור).
- 9. לכאורה צ"ל "העצמית" ולא "העצמיות", כמו שכתב תיכף אח"כ.
- 10. ראה גם סידור שער הל"ג בעומר (דש, ב־ג).
- 11. ראה גם אגה"ק סי' כח: פועל ישועות בקרב הארץ.
- 12. ראה גם לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 373 ואילך.
- 13. ראה תו"א ר"פ תרומה. ובכ"מ. ועיין לקו"ת בהר מא, ג.
תניא, אגרת הקדש כ״ח - הטקסט מספריא
מַה שֶּׁכָּתַב לִמְחוּתָּנוֹ, הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם, אִישׁ אֱלֹקִים קְדוֹשׁ ה׳, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב לֵוִי יִצְחָק נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, אַב בֵּית־דִּין דִּקְהִלַּת קוֹדֶשׁ בַּארְדִּיטְשׁוֹב, לְנַחֲמוֹ עַל פְּטִירַת בְּנוֹ הָרַב הֶחָסִיד, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב מֵאִיר נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן:
לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה, לוֹמַר לְךָ: מַה פָּרָה מְכַפֶּרֶת וְכוּ׳.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה נִסְמְכָה דַּוְקָא לְפָרָה אֲדוּמָּה הַנַּעֲשֶׂה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אֶלָּא דְּחַטָּאת קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא [בכתב יד הנוסחא: ׳הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ׳. ומן תיבת ״לשלש״ עד תיבת ״רחמנא״ ליתא בכתב יד] וְלֹא נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – כַּפָּרָה מַמָּשׁ.
אָמְנָם, נוֹדָע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ״ל, סוֹד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – הֵן בְּחִינַת הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״ מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּנוֹגַהּ, אֶל שָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן – הֵן בְּחִינוֹת ד׳ חַיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא, פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר וְכוּ׳, וְעַל־יְדֵי זֶה נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים ״מַיִּין דּוּכְרִין״ מִבְּחִינַת ״אָדָם״ שֶׁעַל הַכִּסֵּא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״מַלְכָּא״ וּ״זְעֵיר אַנְפִּין״.
אָכֵן, בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה אֲדוּמָּה, הִנֵּה עַל־יְדֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְכוּ׳ וּנְתִינַת מַיִם חַיִּים אֶל הָאֵפֶר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״קִידּוּשׁ מֵי חַטָּאת״ בַּמִּשְׁנָה, וְהִיא בְּחִינַת ״קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״טַלָּא דִבְדוּלְחָא״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהִיא בְּחִינַת ״חָכְמָה עִילָּאָה״ וּ״מוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״, וַעֲלָהּ אִיתְמַר בְּדוּכְתֵּי טוּבָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: ״בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ״, וְ״אִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא״, דְּהַיְינוּ עוֹלַם הַתִּיקּוּן, שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי ״מוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״, מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ וּשְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁנָּפְלוּ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע. וְלָזֹאת – מְטַהֶרֶת טוּמְאַת הַמֵּת, אַף שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת וְכוּ׳, וּלְמַטָּה מַּטָּה מִנּוֹגַהּ:
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת, דְּ״אַבָּא״ יוֹנֵק מִמַּזָּל הַשְּׁמִינִי הוּא תִּיקּוּן ״נוֹצֵר חֶסֶד״, ״נוֹצֵר״ אוֹתִיּוֹת ״רָצוֹן״, וְהִיא עֵת רָצוֹן הַמִּתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, בְּעֵת פְּטִירַת צַדִּיקֵי עֶלְיוֹן, עוֹבְדֵי ה׳ בְּאַהֲבָה, בִּמְסִירַת נַפְשָׁם לַה׳ בְּחַיֵּיהֶם עַרְבִית וְשַׁחֲרִית בִּקְרִיאַת־שְׁמַע, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הָיוּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״ לְ״אַבָּא״ וְ״אִימָּא״ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע, כַּיָּדוּעַ. (וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא), וְעַל־יְדֵי זֶה הָיוּ נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים בְּחִינַת ״מַיִּין דּוּכְרִין״ מִתִּיקּוּן ״וְנוֹצֵר חֶסֶד״, וְהֵם הֵם הַמְּאִירִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּפְטִירָתָם, כַּנּוֹדָע – שֶׁכָּל עֲמַל הָאָדָם שֶׁעָמְלָה נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו לְמַעְלָה בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, מִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירָתו.
וְהִנֵּה, עַל־יְדֵי גִּילּוּי הֶאָרַת תִּיקּוּן ״וְנוֹצֵר חֶסֶד״ בִּפְטִירָתָן, מֵאִיר ״חֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״, וּ״פוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הַדּוֹר, אַף גַּם עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁהֵן מִג׳ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלְּמַטָּה מִנּוֹגַהּ, לְפִי שֶׁמַּזָּל דְּ״נוֹצֵר״ מִ״מּוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״ מְקוֹר הַבֵּירוּרִים, וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא דִשְׁבִירַת הַכֵּלִים לִנְהוֹרָא דְעוֹלַם הַתִּיקּוּן.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִים אֶלָּא עַל הַשְּׁגָגוֹת, שֶׁהֵן מֵהִתְגַּבְּרוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּנּוֹגַהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״לִקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא.
וְלָכֵן נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת פָּרָה דַּוְקָא – ״מַה פָּרָה וְכוּ׳״. וּבְיַלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי הַגִּירְסָא ״מֵי חַטָּאת וְכוּ׳״:
מצוטט ב־6 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך טז ‹ תצוה-ז' אדר ‹ שיחה א ‹ 342 לקו"ש חכ"ו ע' 204
- כרך טז ‹ תצוה-ז' אדר ‹ שיחה א ‹ 350 לקו"ש חכ"ו ע' 204
- כרך כא ‹ תצוה ‹ שיחה א ‹ 173 לקו"ש חכ"ו ע' 204
תורת מנחם 3
- מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת* ש"פ תצוה, ח' אדר-ראשון, ה'תשכ"ז לקו"ש חכ"ו ע' 204
- לג - שנת תשכ"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשכ"ב לקו"ש חכ"ו ע' 204
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ שיחת ש"פ פקודי, וא"ו אדר שני, ה'תש"ל לקו"ש חכ"ו ע' 204
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.