173
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. בפרשת תצוה אין מוזכר שמו של משה
בעל הטורים1 אומר על פרשת תצוה, שזו הפרשה היחידה "משעה שנולד משה" שבה אין מוזכר שמו של משה רבינו "עד משנה תורה"2. הסיבה לכך היא, משום שמשה אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת"3 ו"קללת חכם אפילו על תנאי באה"4 – ודבריו אלו התקיימו בפרשה זו.
כל פרט בתורה מדוייק לחלוטין. ויש לומר אפוא שהעובדה שדוקא פרשת תצוה נבחרה, שבה יבוצע "מחני נא מספרך", הנאמר בפרשת כי תשא3
[במיוחד, כיון שלכאורה מתאים היה יותר לרמוז לכך שאמירת משה מקויימת "אפילו על תנאי" באחת הפרשיות שלאחר5 אמירת "מחני נא"6].
מצביעה על כך שהענין של "מחני נא מספרך" מתאים לתוכנה של פרשה זו7.
ויש להבין: מהו הקשר בין "מחני" לבין תוכנה של פרשת תצוה, שבה מדובר על ציווי העלאת הנרות במנורה, עשיית בגדי כהונה, חינוך אהרן ובניו, ועשיית מזבח הקטורת?
הערות
- 1. ריש פרשתנו. וכ"ה בזהר חדש שה"ש בתחלתו (ס, ג). רבותינו בעה"ת ובחיי תשא לב, לב. פי' הרא"ש עה"ת ריש פרשתנו. וראה זח"ג רמו, א.
- 2. פי' הרא"ש (ועד"ז הוסיפו בחצע"ג בבעה"ט). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 357.
- 3. תשא לב, לב.
- 4. מכות יא, א.
- 5. וכמו שהקשה בז"ח שם "והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה" (ומתרץ "אין מוקדם ומאוחר בתורה". וראה הערה הבאה).
- 6. לכאורה אפ"ל להיפך, שצ"ל דוקא בא' הפרשיות שכבר נכתבו, כדיוק הלשון "מחני נא מספרך אשר כתבת" (ראה גם פי' הרא"ש שם: מן הספר אשר כתבתי כלומר מס' ואתה תצוה שכתבתי לפני כי תשא) – אבל (נוסף לזה שלכמה דעות (רש"י תשא לא, יח. לג, יא. תנחומא תרומה ח. ז"ח שם) פ' תצוה עכ"פ נאמרה לאחרי כי תשא – הרי) בפרש"י תשא (לב, לב) מפורש "מספרך – מכל התורה כולה", ועכצ"ל שאפ"ל "מחני נא מספרך אשר כתבת" אף שלא נכתב בפועל "ספרך אשר כתבת" [ראה רא"ם שם (ומ"ש הרא"ם (בפי' הב') שקאי רק על מה שנכתב עד מ"ת צע"ג, שהרי מפורש ברש"י "מכל התורה כולה). וראה לקו"ש – ח"ב שם]. או כמ"ש בגו"א כאן שכוונת רש"י לתורה "שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה כו'" (רש"י ברכה לג, ב. וראה רש"י פנחס כז, ז). ועפ"ז מתרץ דיוק לשון הכתוב "מספרך אשר כתבת". ואולי י"ל, דזה שקללת חכם אפילו על תנאי באה, הוא רק בנוגע לדבר שהי' במציאות בעת אמירת הקללה (והקללה חלה עליו), משא"כ בדבר שמציאותו נתהוה לאחרי שלא נתקיים התנאי (ובמילא – בטלה הקללה), אין שייך שהקללה (שבטלה) תחול עליו.
- 7. במאור עינים ריש פרשתנו (ועוד) שזהו לפי שז' אדר – יום הסתלקות משה – חל (ברוב השנים) בפ' תצוה. ובז"ח שם "דהו"ל למיכתב שמי' דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן" – אבל מובן שצ"ל שייכות גם לתוכן הסדרה. וראה טור הארוך, פענח רזא, וש"ך עה"ת ריש פרשתנו. וראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 204 ואילך. סה"ש תשמ"ט ח"א (ע' 257 ואילך. ע' 271 ואילך). ועוד.
מדרש תנחומא, תרומה ח׳ - הטקסט מספריא
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, כח). אֵימָתַי נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שַׁלּוּם: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע (משלי ה, ו), מְטֻלְטָלוֹת הֵן שְׁבִילֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וּפָרָשִׁיּוֹתֶיהָ. הֱוֵי, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.
מִנַּיִן? שֶׁכֵּן עָלָה מֹשֶׁה בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאַתָּה מוֹצֵא, שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְכַּפֵּר לָהֶם, וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וּלְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (שמות לח, כט), שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּמִקְדַּשְׁכֶם.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא זָהָב שֶׁבַּמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זָהָב שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב וְגוֹ' (שמות לב, ג). וּלְכָךְ מִתְכַּפְּרִין בַּזָּהָב, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז).
רש"י על במדבר כ״ז:ז׳ - הטקסט מספריא
כן בנות צלפחד דברת. כְּתַרְגּוּמוֹ, "יָאוּת" — כָּךְ כְּתוּבָה פָרָשָׁה זוֹ לְפָנַי בַּמָּרוֹם, מַגִּיד שֶׁרָאֲתָה עֵינָן מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה (תנחומא):
כן בנות צלפחד דברת. יָפֶה תָּבְעוּ, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהַקָּבָּ"ה מוֹדֶה לִדְבָרָיו (ספרי):
נתן תתן. שְׁנֵי חֲלָקִים, חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר (בבא בתרא קי"ח):
והעברת. לְשׁוֹן עֶבְרָה הוּא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיָרְשׁוֹ. דָּ"אַ — עַל שֵׁם שֶׁהַבַּת מַעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, שֶׁבְּנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ — שֶׁ"לֹא תִסֹּב נַחֲלָה" (במדבר ל"ו) לֹא נִצְטַוָּה אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַדּוֹר בִּלְבַד (בבא בתרא ק"כ) — וְכֵן וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בְּכֻלָּן הוּא אוֹמֵר "וּנְתַתֶּם" וּבַבַּת הוּא אוֹמֵר "וְהַעֲבַרְתֶּם":
כן בנות צלפחד דברת THE DAUGHTERS OF ZELOPHEHAD SPEAK RIGHT — Understand the word כן as the Targum does: יאות rightly, properly. God said: Exactly so is this chapter written before me on High (The Law has long since been fixed) (Sifrei Bamidbar 134:1). This tells us that their eye saw what Moses’ eye did not see. (They had a finer perception of what was just in the law of inheritance than Moses had.) (cf. Midrash Tanchuma, Pinchas 8).
כן בנות צלפחד דברת — “They have made a fair claim”. Happy is the person with whose words the Holy One, blessed be He, agrees (Sifrei Bamidbar 134:1).
נתן תתן lit., GIVING THOU SHALT GIVE [A POSSESSION OF AN INHERITANCE AMONGST THEIR FATHER’S BRETHREN] — This suggests: thou shalt give two portions, viz., the portion of their father (אחזת נחלה) who was one of those who came out of Egypt, and his portion that he should have had together with his brothers (נחלה בתוך אחי אביהם) in the property of his father Hefer (who also was one of those who left Egypt) (cf. Rashi on Numbers 26:55) (cf. Sifrei Bamidbar 134:1; Bava Batra 118b).
והעברת — This is an expression (also) denoting “wrath” and it is used here instead of a form of נתן found throughout the chapter to suggest that God’s wrath is directed against one who leaves no son to be his heir (Bava Batra 116a). Another explanation is that the form of העבר “causing to pass” is exceptionally used in the case of a daughter being her father’s heiress because a daughter as heiress ordinarily causes the inheritance to pass from one tribe to another tribe, since her son and her husband are her heirs (Sifrei Bamidbar 134:2; Bava Batra 147a), for it must be born in mind that the command (Numbers 36:7), “The inheritance shall not move from tribe to tribe” was laid only upon that generation (Bava Batra 120a). And so, for the same reason, we have this verb used in (v. 8): “Then ye shall cause his inheritance to pass to his daughter”, for you see that in all of them (the other cases mentioned here) it says, ונתתם, “and ye shall give” (vv. 9, 10, 11), but in the case of a daughter it says, והעברתם, “and ye shall cause it to pass”.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך טז ‹ תצוה-ז' אדר ‹ שיחה א ‹ 342 לקו"ש חכ"א ע' 173
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.