174
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ב. מהות משה, המוזכרת בפרשה זו, נעלית משמו
כן יש להבין: משמעות הנאמר "לא הזכיר משה בזה הסדר"8 היא שמשה אינו מוזכר בפרשה זו בשמו, אך מדובר בפרשה על משה, ואף בפסוקים רבים9.
יותר מכך: תחילת הפרשה, ושמה – הרומז, כידוע, לתוכנה של הפרשה כולה – "ואתה תצוה"10, מוסב דוקא על משה. זאת ועוד – המשמעות של "ואתה תצוה" היא (כפירוש ה"כלי יקר"11) "ממהות עצמותך", והרי מהותו ועצמותו של האדם נעלית יותר מהדרגה הקשורה בשמו של האדם:
תפקידו של השם הוא שהזולת יוכל לקרוא לאדם. אך עצמותו ומהותו של האדם נעלית ופנימית הרבה יותר מכדי שיהיה לו קשר לזולת, וממילא מהות האדם נעלית מה"שם"12.
יוצא לפי זה, שאדרבה, האופן שבו קויים "מחני", שמשה אינו מוזכר כאן בשמו, אלא על ידי המילים "ואתה תצוה" – מצביע על מעלה גבוהה יותר מאשר שמו של משה.
ג. בקשת משה – סיכון עצם מציאותו
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את חשיבות בקשת משה "מחני נא מספרך אשר כתבת", ופירוש רש"י13 "מכל התורה כולה":
מהותו של משה היא – תורה, כדברי חז"ל14, שהתורה "נקראת על שמו" כי משה "נתן נפשו על התורה". מכך מובן, שהענין של "מחני נא מספרך – מכל התורה כולה", חשוב לעצם מציאותו של משה, כפי שהוא מאוחד עם התורה15.
ומדוע סיכן משה כל כך את עצמו – כדי לכפר על חטא העגל, חטא חמור ביותר, עד כדי כך שכל החטאים המאוחרים יותר ועונשיהם קשורים לחטא העגל, כנאמר16 "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם".
ותמוה: כיצד ייתכן, שמשה יסכן את עצם מציאותו, הקשורה לתורה, למען חלק מבני ישראל שחטאו בחטא העגל, כולל עושי העגל שהתנהגו להיפך מ"לא
הערות
- 8. ל' בעה"ט כאן.
- 9. וראה לשון הז"ח שנעתק בהערה 5.
- 10. כן נקראת פרשה זו בזח"ג וז"ח שם ובכ"מ (ראה הנסמן בלקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 365 הערה 9).
- 11. ריש פרשתנו. וראה ג"כ ד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט (בסה"מ קונטרסים ח"א) פ"י־יא. וראה לקמן סעיף ו.
- 12. כי גם זה ש"יש שייכות ממש להשם אל עצם הדבר", ה"ז ש"השם מקשר הנשמה בגוף", אבל "הנשמה עצמה קודם בואה בגוף אינה נקראת בשם כלל" (לקו"ת בהר מא, ג). ועצ"ע.
- 13. תשא שם, משמו"ר פמ"ז, ט.
- 14. מכילתא לבשלח טו, א. שמו"ר פ"ל. ד. וש"נ.
- 15. ויתירה מזו – גם במציאות התורה עצמה, שקשורה עם משה (ע"ד הנ"ל שנק' על שמו) – עיין רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ח־ט. לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 193 ואילך.
- 16. תשא לב, לד ובפרש"י שם. ובזהר (ח"א נב, ב ואילך. קכו, ב. ח"ב קצג, סע"ב) שע"י חטא העגל חזרה זוהמתן. וראה לעיל ע' 168 הערה 52.
שמות רבה מ״ז:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, כְּתָב לְךָ, כָּל הַצַּדִּיקִים בָּאוּ בְּאֻמָּנִיּוּת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (שיר השירים ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן בָּא בְּאֻמָּנִיּוֹת (בראשית יח, כג): וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם. וְכֵן דָוִד אוֹמֵר (תהלים לב, ה): חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, בַּתְּחִלָּה עָשָׂה אוֹתוֹ חֵטְא אֶחָד וְעָוֹן אֶחָד, וּלְבַסּוֹף אָמַר (תהלים לב, ה): וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָּה. וְכֵן משֶׁה קִטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לא): אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, כְּשֶׁרָאוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהוּא מְקַטְרֵג אוֹתָן, אָמְרוּ לֹא יִהְיֶה לָנוּ עֵסֶק לְקַטְרֵג, כָּל יָמִים שֶׁזֶּה מְקַטְרֵג יִפְּלוּ בְּיַד זֶה, שֶׁלֹא יַעַמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם עָלֵינוּ לָמָּה קִטְרַגְתֶּם אֶת בָּנֵינוּ, נִסְתַּלְּקוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ, אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, לב): וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַתּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ, לִי הִיא, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִם הֵם כָּלִים מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹרָתֶךָ, לְכָךְ אָמַר (שמות לב, לב): אִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ. דָּבָר אַחֵר, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם לֹא שֶׁעָשׂוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא צִוִּיתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִבּוּר שֵׁנִי לֹא אָמַרְתִּי (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ, אָמַר לְפָנָיו, לֹא צִוִּיתָ אוֹתָם, לִי צִוִּיתָ, שֶׁמָּא אָמַרְתָּ לָהֶם לֹא יִהְיֶה לָכֶם, לִי צִוִּיתָ, אִם עָשִׂיתִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ. כְּשֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם אָמַר בִּשְׁבִילְךָ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. דָּבָר אַחֵר, כְּתָב לְךָ, הִתְחִילוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה נוֹתֵן רְשׁוּת לְמשֶׁה שֶׁיִּכְתֹּב מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, אֲנִי הוּא שֶׁכָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לָכֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמּשֶׁה עוֹשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה נֶאֱמָן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח׳ - הטקסט מספריא
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.
לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.