253
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לבני־ישראל טענות על כך ש"נסתלקו ענני כבוד"10?
ב. תועלתם של העננים שלא הזדקקו לה לאחר מות אהרן
לכאורה ניתן היה לומר, שלפי פשוטו של מקרא לא שבו ענני הכבוד לאחר הסתלקותם עם פטירת אהרן*, והסיבה לכך פשוטה – לא היה צורך עוד בעננים, כדלהלן:
כבר קודם־לכן11 הסביר רש"י שהעננים הקיפו את בני ישראל "מד' רוחות .. למעלה .. למטה", ועל ידי כך הם: (א) הגנו על בני ישראל "לבל יכה בהם שרב ושמש"12; (ב) כפי שאומר רש"י אחר־כך13 – "היו שפים בכסותם ומגהצים אותם"; וענן נוסף הלך לפניהם כדי (ג) "לנחותם הדרך"14 ו־(ד) ליישר את הדרך ולהגן מפני מזיקים: "מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים"15.
אבל לאחר פטירת אהרן כבר לא הזדקקו בני ישראל לכל מה שעשו למענם העננים, כיוון ש"הר ההר" נמצא כבר "על גבול ארץ אדום"16, בקצה המדבר, קרוב למקומות ישוב, וברור שבמקום זה "שרב ושמש" של המדבר חלשים הרבה יותר.
וזאת לא רק בגלל המקום, אלא גם בגלל הזמן: פטירת אהרן היתה "בחודש החמישי באחד לחודש"17 – חודש אב, קרוב יותר לזמן שהחום נחלש בו, שהרי "מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה"18.
ואין סתירה לכך בדברי רש"י בפרשת נח19, המסביר שב"חום" הכוונה היא ל"סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי שהעולם חם ביותר .. שלהי20 קייטא קשי מקייטא" שהרי, שם מדייק רש"י בלשונו: "שהעולם חם ביותר", "לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו"21, ואילו החום של זריחת השמש כשלעצמה נחלש מחמשה עשר באב ואילך, כפי שרואים במציאות.
הערות
- 10. כי מה שחזרו לאחוריהם כו' לאחרי מיתת אהרן (רש"י פרשתנו כא, ד. פינחס ועקב שם) הי' (לא מחמת הסתלקות ענני כבוד, כ"א) מפני "מלחמה זו" (לשון רש"י פרשתנו שם) שהי' כמה זמן לאחרי סילוק ענני כבוד. והרי העננים שמשו לכמה דברים, כדלקמן בפנים.
- *. ראה עד"ז לקו"ש חי"ג ע' 74 הערה 16. ושם, ש(גם) מטעם זה מביא רש"י (פרשתנו כא, ח) השאלה "וכי נחש ממית" בשם "רבותינו – כי שאלה זו היא רק ע"פ "רבותינו" שענני כבוד חזרו (בזכות משה) והיו הורגים נחשים (כדלקמן בפנים), משא"כ ע"ד הפשט שאינו מפורש (ע"ע) שחזרו העננים. אבל ראה בארוכה לקמן בפנים.
- 11. בהעלותך י, לד.
- 12. לשון אדה"ז שו"ע או"ח ר"ס תרכה, מטושו"ע שם. וראה ישעי' ד, ו.
- 13. עקב ח, ד.
- 14. בשלח יג, כא.
- 15. פרש"י בהעלותך שם.
- 16. פרשתנו כ, כג. מסעי לג, לז.
- 17. מסעי שם, לח.
- 18. תענית לא, א.
- 19. ח, כב.
- 20. יומא כט, רע"א – צויין ברש"י נח שם ("כמו ששנינו במס' יומא").
- 21. פרש"י יומא שם ד"ה שילהי.
רש"י על במדבר כ״א:ד׳ - הטקסט מספריא
דרךְ ים סוף. כֵּיוָן שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וּבָאת עֲלֵיהֶם מִלְחָמָה זוֹ, חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם דֶּרֶךְ יַם סוּף, הוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁחָזְרוּ לָהֶם כְּשֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם גְּזֵרַת מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף" (דברים א'), וְכָאן חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שֶׁבַע מַסָּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן", וְכִי בְמוֹסֵרָה מֵת? וַהֲלֹא בְהֹר הָהָר מֵת? אֶלָּא שָׁם חָזְרוּ וְהִתְאַבְּלוּ עָלָיו וְהִסְפִּידוּהוּ כְּאִלּוּ הוּא בִפְנֵיהֶם; וְצֵא וּבְדֹק בַּמַּסָּעוֹת וְתִמְצְאֵם שֶׁבַע מַסָּעוֹת מִן מוֹסֵרָה עַד הֹר הָהָר (תנחומא):
לסבב את ארץ אדום. שֶׁלֹּא נְתָנָם לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ:
ותקצר נפש העם בדרך. בְּטֹרַח הַדֶּרֶךְ שֶׁהֻקְשָׁה לָהֶם, אָמְרוּ עַכְשָׁו הָיִינוּ קְרוֹבִים לִכָּנֵס לָאָרֶץ וְאָנוּ חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵינוּ, כָּךְ חָזְרוּ אֲבוֹתֵינוּ וְנִשְׁתָּהוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה עַד הַיּוֹם, לְפִיכָךְ קָצְרָה נַפְשָׁם בְּעִנּוּי הַדֶּרֶךְ, וּבְלַעַ"ז אנקרוט"לור; וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ — בִּהְיוֹתוֹ בַדֶּרֶךְ, וְלֹא פֵּרֵשׁ בּוֹ בַּמֶּה קָצְרָה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא קִצּוּר נֶפֶש בַּמִּקְרָא מְפֹרָשׁ שָׁם בַּמֶּה קָצְרָה, כְּגוֹן "וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם" (זכריה י"א), וּכְגוֹן "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל" (שופטים י'), וְכָל דָּבָר קָשֶׁה עַל אָדָם נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִצּוּר נֶפֶשׁ, כְּאָדָם שֶׁהַטֹּרַח בָּא עָלָיו וְאֵין דַּעְתּוֹ רְחָבָה לְקַבֵּל אוֹתוֹ הַדָּבָר וְאֵין לוֹ מָקוֹם בְּתוֹךְ לִבּוֹ לָגוּר שָׁם הַצַּעַר, וּבְדָבָר הַמַּטְרִיחַ נוֹפֵל לְשׁוֹן גֹּדֶל, שֶׁגָּדוֹל הוּא וְכָבֵד עַל הָאָדָם, כְּגוֹן "וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי" (זכריה י"א) — גָּדְלָה עָלַי, "וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי" (איוב י'); כְּלָלוֹ שֶׁל פֵּרוּשׁ, כָּל לְשׁוֹן קִצּוּר נֶפֶשׁ בְּדָבָר לָשׁוֹן שֶׁאֵין יָכוֹל לְסָבְלוֹ הוּא — שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתּוֹ:
דרך ים סוף BY THE WAY OF THE RED SEA — As soon as Aaron died and this war came upon them they turned back on the way to the Red Sea; this was the way on which they had turned back when there had been enacted against them the decree that they must wander in the wilderness in consequence of their murmuring after having received the report of the spies, as it is said, (Deuteronomy 1:40), “And take your journey into the wilderness by the way to the Red Sea”. Here they went back seven stages, as it is said, (Deuteronomy 10:6), “And the children of Israel journeyed from Beeroth-bene-jaakan to Moserah; there Aaron died”. But did he really die at Moserah; was it not at Mount Hor that he died?” But the explanation is, that there (at Moserah) they again mourned and lamented for him just as though he there lay dead before them. Go and examine the list of the stages (Numbers 33:31—37) and you will find that there are seven stages from Moserah to Mount Hor (Midrash Tanchuma, Chukat 18).
לסבב את ארץ אדום TO GO ROUND THE LAND OF EDOM — to go round it, because they would not permit them to pass through their land.
ותקצר נפש העם בדרך AND THE SOUL OF THE PEOPLE WAS MUCH DISCOURAGED BECAUSE OF THE WAY — because of the difficulties of the journey which were so hard for them. They said: Now we are close enough to enter the land, and yet we have to turn back. Just so had our fathers to turn back and they stayed in the wilderness thirty eight years until this day. —Consequently their soul became discouraged because of the hardship of the journey. In O. F., En cure del tour. — It would not be correct to say that ותקצר נפש העם בדרך means “[and the soul of the people was discouraged] while they were on the journey” and that it (the text) does not explain what it was discouraged through, for in every passage in Scripture where you find the phrase “the soul being discouraged”, it is there explained through what it became discouraged (the preposition ב being prefixed to the word that expresses the cause of discouragement). For example, (Zechariah 11:8) “And my soul became impatient of them (בהם)”, and, for example, (Judges 10:16): “And His soul became impatient with the enemies on account of the misery (בעמל) they inflicted upon Israel”. To anything that is hard for a man to bear the expression “the shortening of soul” (קצור נפש) is applicable - he is like a person upon whom trouble comes and his mind is not large enough to contain that matter and there is no room in his heart for that worry to abide there. Of the thing that causes the trouble the term “large” is used, denoting that it is too huge and heavy for a person. For example, (Zechariah 11:8) וגם נפשם בחלה בי, which signifies “(And also their souls] were great upon Me”; (Job. 10:16), “And it becomes large (it is a burden to Thee) even that Thou huntest me as though I were a lion”. (See Rashi on these verses and on Niddah 47a). To sum up the explanation: the phrase “shortening of the soul through a thing” signifies that one cannot bear it — that the mind cannot bear it.
רש"י על במדבר כ״א:ח׳ - הטקסט מספריא
על נס. עַל כְּלוֹנָס, שֶׁקּוֹרִין פירק"א בְּלַעַז, וְכֵן "וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה" (ישעיהו ל'), "אָרִים נִסִּי" (שם מ"ט), "שְׂאוּ נֵס" (שם י"ג); וּלְפִי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְאוֹת וְלִרְאָיָה, קוֹרְאוֹ נֵס:
כל הנשוך. אֲפִלּוּ כֶלֶב אוֹ חֲמוֹר נוֹשְׁכוֹ הָיָה נִזּוֹק וּמִתְנַוְּנֶה וְהוֹלֵךְ, אֶלָּא שֶׁנְּשִׁיכַת הַנָּחָשׁ מְמַהֶרֶת לְהָמִית, לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן וְרָאָה אֹתוֹ — רְאִיָּה בְעָלְמָא — וּבִנְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ נֶאֱמַר "וְהִבִּיט" — וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט וְגוֹ' — שֶׁלֹּא הָיָה מְמַהֵר נְשׁוּךְ הַנַּחַשׁ לְהִתְרַפְּאוֹת אֶלָּא אִם כֵּן מַבִּיט בּוֹ בְּכַוָּנָה; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו הָיוּ נִמּוֹקִים (ראש השנה כ"ט):
על נס means [SET IT] UPON A POLE which is termed perche in O. F. Similar is, (Isaiah 30:17) “And like a polo (banner) upon the hill”; (Isaiah 49:22) “I will lift up my pole (banner)”; (Isaiah 13:3) “Lift up a banner." Because it is lofty so that it can serve as a sign and as evidence of something it is called נס, something raised on high (cf. Rashi on Exodus 20:17).
כל הנשוך ANYONE THAT IS BITTEN — even though a dog or ass had bitten him, he felt the effects of the injury and became enfeebled more and more (cf. Tanchuma); only that the bite of a serpent kills more speedily. On this account it is stated here: וראה אתו, “whoever has been bitten, when he seeth it, [shall live]” — a mere glance sufficed to heal him. But in the case of the serpent’s bite it is stated והביט, and he gazed — “and it came to pass that if a serpent had bitten any man, when he gazed [at the brazen serpent, he lived]”, for the serpent’s bite was not so quick to heal unless he gazed intently (cf. Jerusalem Talmud Rosh Hashanah 3:9). — Our Rabbis said: But could the copper serpent cause death or life?! But the explanation is that when the Israelites in gazing at the serpent looked up on high and subjected their hearts to their Father in Heaven, they were healed, but if they did not do this they waste away (Rosh Hashanah 29a).
שולחן ערוך, אורח חיים תרכ״ה - הטקסט מספריא
בַּסֻכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים וְגו' כִּי בַּסֻכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם עַנְנֵי כָּבוֹד שֶׁהִקִּיפָם בָּהֶם לְבַל יַכֵּם שָׁרָב וָשֶׁמֶשׁ וּמִצְוָה לְתַקֵּן הַסֻּכָּה מִיָּד לְאַחַר יוֹם כִּפּוּר, דְּמִצְוָה הַבָּאָה לְיָדוֹ אַל יַחְמִיצֶנָּה (מַהֲרִי"ל).
תענית ל״א א - הטקסט מספריא
לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ.
רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.
אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ.
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל —מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן — מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה — מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכׇל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא (יִתְבַּיֵּישׁ) [לְבַיֵּישׁ] אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, נִפְנֶה לְשָׁם.
מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַיּוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים.
אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״.
הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית
that they may ascend to wherever they wish, i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan.
Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar were brought to burial, several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple.
Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [mosif] will be gathered [ye’asef]. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33).
§ The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.
The mishna further taught: All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them before might have been ritually impure. Rabbi Elazar says: Even if the garments were folded and placed in a box [kufsa], an indication that they had not been touched for a long time, they nevertheless require ritual immersion before being worn.
The mishna also stated that the daughters of the Jewish people would go out and dance in the vineyards. A tanna taught: One who did not have a wife would turn to there to find one.
It is taught that those women of distinguished lineage among them would say: Young man, please lift up your eyes and see what you choose for a wife. The Sages taught this practice in greater detail in a baraita: What would the beautiful women among them say? Set your eyes toward beauty, as a wife is only for her beauty. What would those of distinguished lineage among them say? Set your eyes toward family, as a wife is only for children, and the children of a wife from a distinguished family will inherit her lineage. What would the ugly ones among them say? Acquire your purchase for the sake of Heaven, provided that you adorn us with golden jewelry after our marriage to beautify us.
The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.