134
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ואי אפשר לומר, שמסיבה זו מצצט רש"י את המילים "כשהושלך ליאור", כדי להדגיש שהיתה כאן מידה כנגד מידה: כשם ש"שעה אחת שנתעכבה למשה" היה ענין של פיקוח נפש, כך היה השכר ששילם לה הקדוש־ברוך־הוא כאן – כי לפי זה לא היה רש"י אומר "זה הכבוד חלק לה המקום", כי המטרה כאן איננה כבוד אלא פיקוח נפש.
ד. רפואת מרים תלויה בחניית ישראל
ההסבר לכך הוא:
מדברי הקדוש־ברוך־הוא18 "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף" מובן, שרפואת מרים ("אחר תאסף")19; תלויה בהיותה סגורה "שבעת ימים מחוץ למחנה", מחוץ לשלש מחנות20 – ועצם המציאות של "מחנה" מלשון חניה21, בעניננו, קיימת רק "בשעת חנייתן", כפי שכבר פירש רש"י לפני כן:22 "תוך הקלעים היא מחנה שכינה חניית הלוייים סביב... היא מחנה לויה ומשם ועד סוף מחנה הדגלים... היא מחנה ישראל...". אך לא כן בשעת נסיעתן, שאז אין קיים התואר "מחוץ למחנה" (שלוש מחנות).
ולפיכך, אילו לא חיכו ישראל במחנה במשך שבעת ימי הסגירה של מרים, גם אם ברור שהיא לא היתה נשארת לבדה במדבר, אלא היתה הולכת עמם23, אך כיוון שלא היה מתקיים אז הציווי "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה, כיוון שלא היה מושג של "מחנה"24 – הרי זמנה של מרים "להיאסף" היה נמשך יותר משבעה ימים, כי זמן הנסיעה אינה נלקח בחשבון שבעת ימי ההסגר25.
הערות
- 18. יב, יד.
- 19. ראה פרש"י שם (ובפרש"י שם, יב בפי' הב'). או שהי' רק נזופה כלשון רש"י שם ד"ה "ואבי' ירק ירק". וראה אוה"ח שם ועוד. וראה לקמן בפנים.
- 20. בנדו"ד, כמו שפרש"י "מחוץ למחנה" הנאמר במצורע (תזריע יג, מו), ולעיל בפ' נשא, כדלקמן בפנים.
- 21. וראה גם רש"י פרשתנו יו"ד, לד: מן המחנה – ממקום חנייתן.
- 22. נשא ה, ב. והרי פרשת שילוח טמאים נאמרה ביום שהוקם המשכן (כפרש"י שם) לפי שאז הוקבעו המחנות והוזקקו להשתלח (רש"י גיטין ס, סע"א). ולהעיר מר"ן נדרים ז, ב ד"ה שנא'. שאילת שלום שצויין בגליון הש"ס שם. ואכ"מ.
- 23. כי אפילו את"ל שמצד איזה טעם שיהי' מקום סגירתה הוצרך להיות מחוץ (וסמוך) למקום שנצטרעה דוקא צ"ע אם בנדו"ד הדין כן – כיון שזהו בגדר פקו"נ, ומכש"כ מההולך עם שיירא במדבר, שכאשר כבר יצא בשיירא הולך עמה בשבת כשיש חשש סכנה (שו"ע (ואדה"ז) או"ח סו"ס רמ"ח). וצ"ע בחת"ס שם.
- 24. ומפרש"י נשא (הנ"ל בפנים) משמע דבשעת נסיעתן מותרין טמאין ומצורעין ליכנס תוך המחנה וכמ"ש בגמ' (תענית כא, ב. וש"נ). וראה לקמן הערה 33.
- 25. וי"ל יתרה מזו, דהימים שלאחר ימי הנסיעה אינם מצטרפים עם הימים שלפנ"ז כי כאשר אינם רצופים אינו מתקיים מש"נ "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה", שיש לפרשו מציאות אחת של שבעת ימים* (וראה רש"י מצורע טו, יג), ולפ"ז הוצרכה לחכות עד שיהיו במקום אחד שבעת ימים רצופים.
רש"י על במדבר י׳:ל״ד - הטקסט מספריא
וענן ה' עליהם יומם. שִׁבְעָה עֲנָנִים כְּתוּבִים בְּמַסְעֵיהֶם, אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, וְאֶחָד לְמַעְלָה, וְאֶחָד לְמַטָּה, וְאֶחָד לִפְנֵיהֶם מַנְמִיךְ אֶת הַגָּבוֹהַּ וּמַגְבִּיהַּ אֶת הַנָּמוּךְ וְהוֹרֵג נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים (ספרי; מכילתא שמות י"ג):
מן המחנה. מִמְּקוֹם חֲנִיָּתָן:
וענן ה׳ עליהם יומם AND THE CLOUD OF THE LORD WAS UPON THEM BY DAY — Seven times is the word ענן used in the account of their journeys alluding to four clouds which screened them on all four sides, one that was above them, one beneath their feet, and one in front of them which leveled the elevations and raised the depressions, and killed all serpents and scorpions (Sifrei Bamidbar 83:1; Mekhilta; Br. d’ Melechet ha-Mishkan 14).
FROM THE CAMP — From the place where they encamped.
נדרים ז׳ ב - הטקסט מספריא
בִּ״מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ״, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לִישָּׁנָא דְנִידּוּיָא הוּא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לִישָּׁנָא דִמְשַׁמַּתְנָא הוּא.
וּפְלִיגָא דְּרַב חִסְדָּא. דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאָמַר ״מְשַׁמַּתְנָא בְּנִכְסֵיהּ דִּבְרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא״ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: לֵית דְּחָשׁ לַהּ לְהָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. קָסָבַר: בִּ״מְשַׁמַּתְנָא״ פְּלִיגִי.
אָמַר רַבִּי אִילָא אָמַר רַב: נִדָּהוּ בְּפָנָיו — אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִדָּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — מַתִּירִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
אָמַר רַב חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וְאִם לֹא נִידָּהוּ — הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִידּוּי. שֶׁכׇּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה.
וַעֲנִיּוּת, כְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״, וְתַנְיָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁ״נָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם״, אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, שַׁמְעַהּ לְהָךְ אִיתְּתָא דְּאַפִּקָה הַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה, שַׁמְּתַהּ וּשְׁרָא לַהּ לְאַלְתַּר בְּאַפַּהּ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וּשְׁמַע מִינַּהּ: נִידָּהוּ בְּפָנָיו, אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵין בֵּין נִידּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְּלוּם.
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ, וּמֵיפֵר לְעַצְמוֹ. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין״, קָא מַשְׁמַע לַן.
הֵיכִי דָּמֵי: כִּי הָא דְּמָר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי מִחַיַּיב בַּר בֵּי רַב שַׁמְתָּא — מְשַׁמֵּית נַפְשֵׁיהּ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר מְשַׁמֵּת בַּר בֵּי רַב. וְכִי עָיֵיל לְבֵיתֵיהּ, שָׁרֵי לְנַפְשֵׁיהּ וַהֲדַר שָׁרֵי לֵיהּ.
וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב:
They disagree with regard to a case when the language one uses is: I am ostracized from you, as Rabbi Akiva holds that it is a language of distancing and therefore expresses a vow, and the Rabbis hold that it is a language of excommunication, and not the terminology with which people express vows.
The Gemara comments: And Rav Pappa disagrees with the opinion of Rav Ḥisda, as demonstrated in the following incident: There was a certain man who said: I am excommunicated from the property of the son of Rav Yirmeya bar Abba. He came before Rav Ḥisda to ask whether this statement was effective in generating a prohibition or not. Rav Ḥisda said to him: There is no one who, in practice, is concerned for that opinion of Rabbi Akiva. Apparently, Rav Ḥisda holds that they also disagree with regard to the phrase: I am excommunicated from you. This indicates that the dispute between the tanna’im is not with regard to specific terms but with regard to the more general question of whether terms of ostracism or excommunication are terms that can also express vows.
§ Rabbi Ila said that Rav said: If one ostracized another individual in his presence, one may dissolve it for him only in his presence. If one ostracized him not in his presence, one may dissolve it for him in his presence or not in his presence.
Rav Ḥanin said that Rav said: One who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him for doing so. And if he did not ostracize him, he himself, the listener, shall be ostracized, as wherever mention of God’s name in vain is common, poverty is also common there.
And poverty is so harsh that it is considered like death, as it is stated: “For all the men are dead who sought your life” (Exodus 4:19). The Sages had a tradition that Dathan and Abiram had sought to have Moses killed in Egypt and that they were the men referred to in the quoted verse (see 64b). They were still alive at that time but had become impoverished. And additionally, it is taught in a baraita: Wherever it says that the Sages set their eyes on a particular individual, the result was either death or poverty. This also indicates that death and poverty are equivalent.
Rabbi Abba said: I was standing before Rav Huna, and he heard a certain woman utter a mention of the name of God in vain. He excommunicated her and immediately dissolved the excommunication for her in her presence. The Gemara comments: Learn three things from this. Learn from this that one who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him; and learn from this that if one ostracized another in his presence, one may dissolve it for him only in his presence; and learn from this that there is nothing, i.e., no minimum time that must pass, between ostracism and nullification of the ostracism.
Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar can ostracize himself, and he can nullify the ostracism for himself. The Gemara asks: Isn’t it obvious that he can nullify the ostracism for himself, just as he is able to do for others? The Gemara answers: It states this lest you say, as per the popular maxim: A prisoner cannot free himself from prison, and since he is ostracized he cannot dissolve the ostracism for himself; therefore it teaches us that he can do so.
The Gemara asks: What are the circumstances where a Torah scholar might ostracize himself? It is like that case involving Mar Zutra Ḥasida. When a student in the academy was liable to receive excommunication, Mar Zutra Ḥasida would first excommunicate himself and then he would excommunicate the student of Torah. And when he would enter his home, he would dissolve the excommunication for himself and then dissolve the excommunication for the student.
And Rav Giddel said that Rav said:
רש"י על ויקרא ט״ו:י״ג - הטקסט מספריא
וכי יטהר. כְּשֶׁיִּפְסֹק (שם):
שבעת ימים לטהרתו. שִׁבְעַת יָמִים טְהוֹרִים מִטֻּמְאַת זִיבָה, שֶׁלֹּא יִרְאֶה זוֹב, וְכֻלָּן רְצוּפִין (ספרא):
וכי יטהר means WHEN HE CEASETH [FROM HIS ISSUE] (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 5 1).
שבעת ימים לטהרתו [THEN SHALL HE NUMBER TO HIMSELF] SEVEN DAYS FROM THE DATE WHEN HE CEASED — i. e. seven days clean (free) from the uncleanness resulting from the issue, i. e. in which he sees no issue, and all of them (of the seven days) must be consecutive (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 5 6).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך כג חג השבועות שיחה א מאותו ספר נדרים ז, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות קריאת שמע פג דיני בית הכסא בקריאת שמע ג נדרים ז, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות משא ומתן קנו סדר משא ומתן ב נדרים דף ז ע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הפקר והשגת גבול דיני הפקר והשגת גבול א נדרים ז, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות קריאת שמע פג דיני בית הכסא בקריאת שמע נדרים ז , א