108

ו"אמו" בנפרד – "עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו". ולכן אין צורך בלימוד מיוחד ל"אביו שלא אמו...".

דוגמאות נוספות:

לגבי קדשים: ג) פסח – כדלעיל.

ד) עולת עוף⁴⁰: "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן⁴¹, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר⁴¹ עולה, שומע אני אפילו עולת עוף במשמע ("טעון נסכים"⁴²) תלמוד לומר מן הבקר או מן הצאן – דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך, הלא הוא אומר⁴¹ זבח, ועוף אינו זבח" –

לפי רבי יאשיה מכריעה האפשרות לפרש את המושג "זבח" ככולל בתוכו את כל הסוגים, כולל עוף אשר מליקתו היא שחיטתו⁴³, ויש צורך במיעוט מיוחד כדי למעט עולת עוף מנסכים, ואילו רבי יונתן סובר שההכרעה היא לפי הפרט של "זבח", ולא עולת עוף "דבמליקה היא ולא בזביחה"⁴⁴.

לגבי ממון ה) בענין "חומש"⁴⁵: "ויסף חמישיתו עליו⁴⁶, שיהא הוא וחומשו חמשה, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר חמישיתו חומשו של קרן" – לדעת רבי יאשיה החומש הוא "מלבר" (חומש של הקרן ביחד עם התוספת), ואילו רבי יונתן סובר "חומש מלגיו" ("חומשו של קרן").

ההסבר למחלוקתם הוא: הקרן והחומש הם שני דברים שונים – הקרן הוא עיקר התשלום, והחומש הוא התוספת. אך יש ביניהם נקודה משותפת – שניהם ביחד מהוים את התשלומים עבור אותו מעשה.

ולכן: רבי יאשיה נוקט בשיטתו לצרף ולחבר את הפרטים, ולפיכך יש לתת, לפי דעתו, "חומש מלבר" – חמישית של הקרן והחומש ביחד. ואילו רבי יונתן רואה כל פרט בנפרד, ולכן גדלו של אחד מהפרטים, החומש, הוא "חמישית" של הפרט האחר, ה"קרן" – "חומש מלגיו".

לגבי זמן: ו) בענין מהותו של "זמן" – בדין עגלה ערופה⁴⁷: "אשר לא יעבד בו ולא יזרע⁴⁸ – לשעבר, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר, להבא. ובגמרא מוסבר ש"להבא דכולי עלמא לא פליגי (לפי כל הדעות אסור להבא לזרוע וכדומה)... כי פליגי לשעבר".