26
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
עצים", ובתורה מכונים העצים "קרבן העצים", בכל זאת אין זה מחייב חידוש גדול כל־כך, שהעצים הם קרבן לכל פרטיו, ומסתפקים בחידוש שחל בהם פרט אחד של קרבן – שהם נשרפים על המזבח, כקרבן, או, לדעת הראב"ד, שמקריבים אותם בפני עצמם על המזבח43.
ו. הסבר דברי הרמב"ם
לפי־זה מובן גם בעניננו: הרמב"ם פוסק כחכמים, ולכן אף אם נאמר שהעצים עצמם מובאים על המזבח, כדעת הראב"ד44, בכל זאת, אין הם קרבן גמור, ואין מסתבר שעקב זאת יהיה היום הזה כיום־טוב ואסורין בו בהספד ובתענית45 –
ובמיוחד כאשר, כמשתמע, סובר הרמב"ם, ש"מתנדבים עצים" רק למערכה, וגם בזה די כדי לכנותם "קרבן"46, הרי ודאי קשה לומר שנדבת העצים הזו למערכה היתה "קרבן העצים" של תשע המשפחות, ושבעקבותיה היה יום זה "כמו יום־טוב ואסורין בו בהספד ובתענית...": העצים היו רק הכשר קרבן ונדבו אותם לציבור47, וכיצד אפשר אפוא לומר
הערות
- 43. ועפ"ז יומתקו דברי הגמרא (שם כ, ב): מאן שמעת לי' דאמר עצים אקרי קרבן רבי, וראה תוד"ה מלמד בסופו.
- 44. ראה מל"מ הל' כלי המקדש שם: דע"כ לא בעינן שיהיו משל צבור אלא במה שהוא צורך למזבח אבל כל שיש צורך במערכה יכול להתנדב להביא עצים כמו כל קרבן נדבה וכמ"ש רבינו ריש פי"ד ופי"ו מהל' מעה"ק דין ג. ועיי"ש. ובמנ"ח מצוה רפה בסופו דפלוגתת רבי ורבנן אם עצים הם קרבן היינו במתנדב עצים למזבח לא עצי המערכה רק להקריבם כו'. וכ"פ הרמב"ם בהל' מעה"ק. וכוונתו בפשטות למ"ש שם פט"ז הי"ג. וראה הערה 46. 47.
- 45. משא"כ להמל"מ הנ"ל. וראה פני משה לירושלמי שקלים שם. לקמן הערה 48.
- 46. ראה רמב"ם פי"ד מהל' מעה"ק סה"א "או עצים למערכה מפני שהן כקרבן" ובכס"מ שם "בסיפרא פ"ט". ובפ"ט מהלכות ביאת המקדש ה"ה "והמסדר שני גזרי עצים על המערכה ה"ה כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא", ומשנה מל' הגמרא (יומא כד, ב. צויין בכס"מ (וראה שם כז, ב) – דעת ר"י) דהוי עבודה תמה. אבל לא כתבו לגבי עצי המערכה בכלל. וראה מ"ש בפיה"מ מנחות שם. וראה מכתבי תורה מכתב קמו.
- 47. שהרי עצי המערכה לקרבנות (גם של יחיד) צ"ל של צבור כמ"ש במל"מ וחסדי דוד (דלעיל הערה ביאת המקדש פ"ב הי"א). אף שלפ"ז צע"ק דברפי"ד מהלכות מעה"ק כתבו ביחד דמתנדב או נודר יין בפ"ע או לבונה בפ"ע או שמן בפ"ע או עצים למערכה. וכן כללם יחד לענין הדין דאבל בהלכות ביאת המקדש שם. ובאחרונים הביאו ראי' מזה (ממ"ש הרמב"ם אבל אינו משלח עצים. ועוד) שס"ל שהוא דין קרבן בפ"ע על המערכה. אבל להעיר דמצינו שייכות היחיד גם בקרבנות צבור ממש, וכבמחצית השקל דאף דנעשית לגמרי ממון צבור בכ"ז בקש משה (קרח טז, טו. במדב"ר פי"ח, י. פרש"י שם) "אל תפן אל מנחתם" שיש להם חלק כו' (ראה סה"מ תשי"א ע' 31 בהערה). וא"כ לא יפלא בנדו"ד. ולהעיר מתוס' רפ"ד דפסחים מירושלמי "א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל כו' יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד כו'" (וראה מפענצ"פ ס"ב וס"ד, וש"נ). ועצ"ע בכ"ז. ואכ"מ.
- 9. בהט' משפחות. וראה מנחות (בקרבן יחיד) כא, ב ואילך, הביא עצים כו' משל צבור. תו"כ ויקרא א, ח (פ"ו, ה), ב, יג (פי"ד, ה). רמב"ם הל' איסו"מ ספ"ה (וראה שם רפ"ד דשקלים). לח"מ שם פ"ו ה"ב. ולפי התוספתא שקלים פ"ג, ג שהובא בתוד"ה מלמד (מנחות כ, ב) יחיד המנדב עצים לדעת רבנן מוסרו לצבור, ראה מפרשים לתוספתא שם. וכן תפס הרב המגי' במל"מ (פ"ד מהל' שקלים ה"ו) בזה שמתנדבים עצים. ולפ"ז י"ל שזהו גם כוונת הרמב"ם ברפי"ד ובפט"ז מהל' מעה"ק שם. ועפ"ז מובן בפשטות מש"כ בפט"ז הי"ג שם "ואם רצה להביא דמי עצים יביא". ראה ברכת הזבח למנחות ק, ב. חסדי דוד לתוספתא שקלים שם (נדפס בפ"ע). וראה מכתבי תורה שם. ושם "דגדר קרבן עצים הרמב"ם לא ס"ל כלל". עיי"ש. ולפ"ז צ"ל שהחידוש דרבנן מלמד שמתנדבים עצים הוא: א) דמהני מסירה לצבור, וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ז*. ב) הרי"ז נקרא שהוא התנדב קרבן (ולא רק נדבה לבדה"ב וכיו"ב). שלכן כתבו הרמב"ם ברפי"ד מהל' מעה"ק, נוסף על דין הנ"ל בהלכות כלי המקדש, ונוגע להדין דאבל אינו משלח קרבנות כל שבעה אפי' עצים (רמב"ם הלכות *) ראה ירושלמי שקלים תענית ומגילה הנ"ל ובמפרשים שם. מל"מ ושעה"מ הלכות שקלים שם. גבו"א תענית כח, א. ד"ה שאפילו ואילך.
במדבר רבה י״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב), אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְקְקוּ לַהֲשִׁיבוֹ. (במדבר טז, יב): וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְֹּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ וְיָרְדוּ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה. (במדבר טז, יג): הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ וגו' כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, עַל מָה אַתְּ מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ, הוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא כְּגַן ה', וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ. (במדבר טז, יד טו): הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה, וַיִּחַר לְמשֶׁה, לָמָּה, שֶׁאָדָם הַדָּן עִם חֲבֵרוֹ וּמִתְוַכֵּחַ וּמְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ, וְאִם אֵינוֹ מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר. (במדבר טז, טו): וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יט): מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָה, הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ. (במדבר טז, טו): לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, מַה שֶּׁהָיָה דַרְכִּי לִטֹּל לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִן מִדְיָן לְמִצְרַיִם הָיָה דַרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְלֹא נָטַלְתִּי. וְכֵן שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק אָמַר (שמואל א יב, ג): הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, שׁוֹר שֶׁהָיִיתִי מַקְרִיב עֲלֵיהֶם לְקָרְבָּן וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְכֵן לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, מִשֶּׁלִּי הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טז, כ): עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל א ט, יב): כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָּה, לֹא נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּהֶם, וּכְשֶׁהָיִיתִי חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה דִּינֵיהֶם וְצָרְכֵיהֶם וְהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, טז): וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל, דֶּרֶךְ הָעוֹלָם בַּעֲלֵי דִינִין הוֹלְכִין אֵצֶל הַדַּיָּן, וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם וַחֲמוֹר שֶׁלִּי. וְכֵן משֶׁה אָמַר (שמות יח, טז): כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא הָלַכְתִּי אֶצְלָם, (במדבר טז, טו): וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם, שֶׁלֹא חִיַּבְתִּי אֶת הַזַּכַּאי וְלֹא זִכִּיתִי אֶת הַחַיָּב. וּכְשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁעָמְדוּ בְּגַאֲוָתָן, אָמַר לָהֶם (במדבר טז, טז): אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ וגו', הָלַךְ קֹרַח כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיָה מַטְעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹסֵק לִטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה לְעַצְמִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַגְּדֻלָּה עַל כֻּלָּנוּ חוֹזֶרֶת, שֶׁמּשֶׁה נָטַל מַלְכוּת לְעַצְמוֹ, וְהַכְּהֻנָּה גְדוֹלָה נָתַן לְאָחִיו, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט כָּרָאוּי לָהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ עִמּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, יט): וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה, הִקְרִיבוּ כֻּלָּם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, מִיָּד (במדבר טז, כ כב): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ה׳ - הטקסט מספריא
שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו ואם הקטיר שניהן כאחד אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד:
נפל מהם כל שהוא בקטורת נפסלה ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה ואין הקטרה פחותה מכזית:
העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה:
כיצד המעלה מבשר חטא' ואשם או מבשר קדשים קלים או משיירי המנחות או ממותר העומר או מחטאת העוף או מלחם הפנים ושתי הלחם או מלוג שמן של מצורע המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה אף ע"פ שאין כל אלו ראויין להקטרה הואיל והן קרויין קרבן חייב עליהן שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לי"י וגו':
וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה כגון בשר חטאות ואשמות ושירי מנחות וכיוצא בהן מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים הרי שאריתו בבל תקטירו:
המקטיר איברי בהמה טמאה על גבי המזבח לוקה ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה ואינו לוקה ומנין שהוא בעשה שנאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקדוש ברוך הוא שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואין צ"ל שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אף על פי שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה:
הגונב עולת חבירו והקריבה סתם נתכפרו בה הבעלים הראשונים:
אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו:
כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחלה שהרי נאמר בהן בכורים לי"י ואם הביא כשר ומביאים נסכים מן המוקצה ביו"ט:
מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח ואם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר:
הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך:
המלח שמולחין בו כל הקרבנות משל ציבור כמו העצים ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו מביתו ובשלשה מקומות היו נותנין המלח בלשכת המלח ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח בלשכת המלח היו מולחין עורות הקדשים ועל גבי הכבש מולחין האיברים ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף:
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך טז יתרו שיחה ה מאותו ספר יומא כז, ב
- אגרות קודש כרך ג תקכה מנחות ק, ב
- לקוטי שיחות כרך ט נצבים שיחה ב מאותו ספר מנחות ק, ב
- לקוטי שיחות כרך יא תרומה שיחה ב מאותו ספר מנחות ק, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יז מאותו ספר מנחות ק, א
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בשלח ויאמר וגו' הנני ממטיר לכם לחם מנחות ק, א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת ויקהל ויקהל משה מנחות ק, א

