127

ההסבר לכך הוא: למרות שבתחילת העבודה איננה קיימת התבטלותו של הרע, ולפיכך העבודה היא בדרך מלחמה וקבלת עול (כפי שהובהר לעיל בסעיף ה'), בכל זאת אין ההתבטלות ו"קבלת העול" צריכות להיות רק בדרך הכרח, אלא יש "לקשור" את ההתבטלות עצמה ל"מציאות" האדם, כך שגם שכלו ומדותיו "יסכימו" להתבטלות ולקבלת עול, ואז תהיה העבודה מתוך קבלת עול מלווה גם בתענוג.

כלומר, הגאולה העתידה שבתוך גאולת מצרים איננה העבודה של שכל ומדות בפני עצמן, המביאה בסופה ל"אתהפכא" (כפי שהוסבר בסעיף ה') אלא היא מהווה פרט בתוך ה"אתכפיא" של גאולת מצרים – העבודה מתוך קבלת עול מלווה בתענוג.

[בדומה לכך גם הענין של גאולת מצרים, שיוזכר לעתיד לבוא, הוא "פרט" בגאולה העתידה: עיקר ההתעלות בעתיד הוא זיכוך מציאות האדם ("אתהפכא"), אך הזיכוך לא יהיה מדוד ומוגבל רק לפי זיכוכו של האדם את עצמו (לפי "מציאותו"), אלא יותר מהגבלות מציאותו – מעלת ההתבטלות].

י. הגאולה העתידה נמצאת בתוך גאולת מצרים רק באחד מן

הפרטים

זהו ההסבר לכך שהמצה שאכלו בני ישראל במצרים, כהכנה ליציאת מצרים, יכלה להיות מצה עשירה³⁹, אך מצד שני היא היתה צריכה להיות "מצה שצריכה שימור":

על סמך ההתכללות של הגאולה העתידה בגאולת מצרים מתאפשרת מצה עשירה גם בתוך מצרים. אך גאולת מצרים יכולה "להידמות" לגאולה העתידה רק בפרט של "עשירה" – שקבלת העול עצמה תהיה מלווה ב"טעם" ותענוג, אך לא בענין שלפיו הגאולה העתידה אינה "יכולה לבוא לידי חימוץ" ("אתהפכא"), פרט זה איננו יכול להתקיים כאשר הרע עודנו בתוקפו.

יא. לאחר היציאה ממצרים "לחם עוני" בלבד

כל הנ"ל אמור לגבי הזמן שבו היו עדיין בני ישראל במצרים לפני הגאולה, אבל ביציאה ממצרים, לאחר הגאולה, וכך לגבי המצה שאוכלים בליל פסח לזכר יציאת מצרים, מוכרח להיות "לחם עוני" דוקא⁴⁰.