338
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
כולל, כמובן, הוספה במבצע תפלין,
ויעשה כ"ז מתוך שמחה -- נקודת חודש אדר (שאמחז"ל שמרבין בו בשמחה) וימי הפורים,
ונקודת ארבעה דברים האמורים, מתחיל מאורה זו תורה עלי' נאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ומסיים בתפלין שאמחז"ל מאן דמנח תפלין אצטריך למחדי ואפ"ל השמחה עד דבדח טובא,
ובקרוב ממש נזכה לימים עליהם נאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה
בגאולה האמתית השלימה ע"י משיח צדקנו.
מאשר אני קבלת מכתבו מכ"ה בשבט, בשם מפקדי וחיילי היחידה. והנני מכיר תודה למר בעד שימת לבבו להודיעני מהתרשמותם הטובה מביקורי אנשי חב"ד. ומובֶן אשר תיאורו המרשים ודבריו הנלבבים גרמו לי נחת רוח וגם עידוד, ותשואות חן למר ולחבריו שיחיו.
כיון שהמדובר באנשי צבא וביחידה בצבא, המכירים בכח המעשה והביצוע. ובלשון חכמינו ז"ל <מעשה עיקר", בטוחני אשר הרושמים והרגשים
הערות
- 1. קיימו מה שקבלו כבר במי"ת (שבת פח, א).
- 2. הוספה במבצע תפלין : להעיר ממש"נ במג"א (ח, יז) שנפל פחד היהודים על עמי הארץ -- שזהו ע"ר ראיית חז"ל לויקר אלו תפלין שנאמר וראו כל עמי הארץ גו" ויראו ממך.
- 3. שאמחזיל: תענית (כט, סע"א), מגיא סתרפ"ו סק"ה. וראה שו"ת חת"ס האו"ה סקייס. נמוקי או"ח לסתרפ"ו ונשאר בצ"ע. ואולי ייל שהרמב"ם לשטתו שצ"ל ,שמח כל ימיו" (הל' דעות פ"א היד ועדייז שם פ"ב ה"ז. וראה ג"כ פיה"מ ברכות פ"ט מיה), משא"כ מארי דשמעתי' דבאדר מרבין בשמחה דס"ל דשמחה שאינה ישל מצוה עלי' נאמר ולשמחה מה זה עושה (שבת ל, ב). ולהעיר מרמ"א סוף הל' מגילה (וסיום חלק אורח חיים) : וטוב לב משתה תמיד.
- 4. וימי הפורים : עיין רמב"ם (הל' מגלה פ"ב הי"ז) דמשמע שגם הטעם דסעודת פורים ודמשלוח מנות ומתנות לאביונים הוא משום שמחה (משא"כ ברמ"א (יו"ד סו"ס שפ"ה) שוהו כשאילת שלום לחוד).
- 5. תורה . . לב: תענית ל, א.
- 6. שאמחז"ל . . למחדי: זו"ח שה"ש עה"פ לריח שמניך.
- 7. ואפ"ל . . טובא : ברכות (ל, סע"ב). ועפמש"כ בזו"ח הנ"ל יומתק המענה בש"ס אנא תפלין מנחנא -- שזהו ג"כ הטעם דבדח, וראה תר"י בברכות שם:
- 8. טובא : יותר מדאי (פרש"י שם). ולהעיר מהחיוב לבסומי בפוריא עד דלא ידע (מגילה ז, ב)
- 9. נאמר . . אלה: תהלים קכו, ב. וראה ברכות שם.
- 10. אז גו" אז: ופי' רז"ל (שמו"ר פכ"ג, ד): אין אז אלא שמחה.
משנה תורה, הלכות דעות א׳ - הטקסט מספריא
דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח ביותר ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן.
ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.
כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב׳:י״ז - הטקסט מספריא
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
שמות רבה כ״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי לא, כו): פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם וְעַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם לֹא מָצִינוּ אָדָם שֶׁאָמַר שִׁירָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, בָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא אָמַר שִׁירָה, הִצִּיל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ וּמִן הַמְּלָכִים וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יִצְחָק מִן הַמַּאֲכֶלֶת וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יַעֲקֹב מִן הַמַּלְאָךְ וּמִן עֵשָׂו וּמִן אַנְשֵׁי שְׁכֶם וְלֹא אָמַר שִׁירָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם וְנִקְרַע לָהֶם, מִיָּד אָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלּוּ הָיִיתִי מְצַפֶּה, וְאֵין אָז אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכו, ב): אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי, מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה בְּאָז, אֶלָּא אָמְרוּ מִתְּחִלָּה הָיָה הַיָּם הַזֶּה יַבָּשָׁה, וְעָמְדוּ דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ וְהִכְעִיסוּ לְפָנָיו בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, כו): אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה', וַעֲשָׂאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָם וּפָרַע מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח) (עמוס ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וְעַכְשָׁיו יָם הָיָה, וְנַעֲשָׂה לָנוּ יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, נְקַלְּסֶנוּ בְּאָז, שֶׁהָפַךְ לָנוּ יָם לְיַבָּשָׁה. הֱוֵי: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אָז אֶלָּא לְשׁוֹן בִּטָּחוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, כג): אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך טז ‹ תצוה-ז' אדר ‹ שיחה א ‹ 343 לקו"ש חי"א ע' 338
- כרך טז ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יג ‹ 620 לקו"ש חי"א ע' 338
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.