321

אלא, שב"עבודת" והנהגת הצדיקים קיימות שתי דרכי עבודה: התנהגות של צדיקים כפי שהם לעצמם, הנהגה של קו ה"גבורות" שענינן – העלאה, ואין להם ולגשמיות העולם כלום, וכמובא בלקוטי תורה⁵, שקיום המצוות שלהם הוא ברוחניות, דוגמת הרשב"י בעת היותו במערה.

כלומר: אין עבודה זו שייכת לכלל. זה ענין לצדיקים הנמצאים כאן למטה כמו למעלה, אבל לגבי העולם אינה תופסת מקום, וכדברי הרשב"י⁶: "אפשר אדם חורש וזורע תורה מה תהא עליה" כו', והגמרא מסיימת: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".

כך גם בית שמאי, שעבודתם והנהגתם בקו הגבורות, שמאי מלשון "השם אורחותיו", הערכה, וכנאמר בלקוטי תורה⁷. לעצמם – היתה זו דרך טובה, אבל לא לעולם, לפיכך אין הלכה כבית שמאי, ויתר על כן: בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה⁸.

לכן כשבא הגר לשמאי וביקש, למדני כל התורה כולה על רגל אחת, מבחינת הנהגתו של שמאי בקו הגבורות, לא היה מקום לכך, ודחפו באמת הבנין, אמת הבנין פירושו מדה, משום המדידה וההגבלה של בנין שמאי – דחפו, שלפיה אין מקום לזה. אך כשבא להלל, שענינו⁹: "בהלו נרו", חסד ו"המשכה", מצא מקום גם עבורו, ואמר שבאמצעות אהבת ישראל זוכים לכל התורה כולה.

ד. כפי שנאמר בזהר¹⁰ על שלשה צדיקים, שכל אחד מהם חי בדור שלא היה הגון: נח, אברהם ומשה. בדורו של נח, בשעת המבול, התפלל נח רק בעדו ובעד בני ביתו, ואילו בנוגע לבני הדור כולם לא חשב כלל, רק כשבאו אליו ושאלוהו לפשר בניית התיבה, גילה להם שהקב"ה עומד להביא מבול לעולם, ואף הוכיחם, אבל הוא לא הלך אליהם, והזוהר מתבטא ביחס לכך בצורה קשה.

אברהם לא המתין עד שיבואו אליו, אלא: "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"¹¹, הלך לכולם, ופרסם אלקות בעולם, למרות זאת, התבטאה עבודתו בעשיית "צדיקים", ואילו עבור אלה שאינם צדיקים לא התפלל, בשעת גזירת סדום, ביקש מהקב"ה: אולי יש גו' צדיקים בתוך העיר, וכשנענה כי אין עשרה צדיקים, אזי – "ואברהם שב למקומו"¹², שוב לא השמיע כל טענה.

אחרת, היתה הנהגת משה רבינו, רעיה מהימנא (רועה נאמן). בשעה שחטאו ישראל, דרש משה רבינו מהקב"ה למחול לכל ישראל, גם לרשעים. ולא רק שלא התנהג כנח, שלא התפלל רק בעד עצמו, אלא