124

התנאים ומבלי לדרוש את ההכנות שנדרשו בעבר לשם תחלת לימוד פנימיות התורה. בזמננו מגלים את פנימיות התורה באופן של הפצה, לפי המשל הידוע של אדמוה"ז בקשר לאבן החן שבכתרו של המלך.

זו היא הדרך ליציאת מצרים: גילוי והפצת פנימיות התורה, התחלה בהתלהבות וחיות דקדושה ("דם"), ואז באה דחיית הרע, (וכששלש קליפות הטמאות נדחות לגמרי – עולה ממילא קליפת נוגה¹⁷), ועל ידי כך באה הגאולה הכללית: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" במהרה בימינו, אמן.

(משיחת ש"פ וארא, תשח"י)

יד. ידוע שארבע לשונות של גאולה (שבפרשתנו): "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" – הן כנגד ארבע הגאולות, מגלות מצרים ומשאר הגליות. מכאן מובן שהלשון "והבאתי" מבטאת עליה גדולה יותר בתוך הגאולה שלעתיד לבוא, שהרי באופן כללי היא נחלקת ל"ימות המשיח" ו"חד חרוב" וכו'.

מן העבדה שגם את הלשון החמשית אמר הקב"ה בעת גאולת מצרים – מובן שמיד עם התחלת יציאת מצרים החלה כבר הגאולה העתידה בכל עניניה, בהתאם לפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שמאז יציאת מצרים "נוסעים" אל הגאולה שלעתיד.

טו. הגמרא אומרת¹⁸: "ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו", כלומר, שברגע שאדם מדליק אש הוא כבר מתחייב בנזקים שיהיו לאחר מכן.

לכאורה: בשעת הנזק הריהו בבחינת "אנוס", וכיצד, איפוא, מחייבים אותו בכך? – אך החיוב חל על הצתת האש (שהיתה ברצון) משום שכבר אז בוצע כל הנזק.

– "מרובה מדה טובה ממדת פורעניות"¹⁹. אם במדת פורעניות – כל הנזק נעשה מתחלה, כל־שכן במדה טובה: מיד כשהבטיח הקב"ה: "והבאתי אתכם אל הארץ הטובה", דבר המוסב על הדרגה העליונה של הגאולה שלעתיד, כבר נעשה הדבר.

טז. לגבי הצום של תשעה באב אומר אותו ר' יוחנן²⁰ שהוא היה מתקן את התענית ביום העשירי באב, לפי שבתשעה באב היה קיים רובו של בית המקדש, ועיקר החורבן היה בעשירי באב.

שואלים: – לפי הכלל האמור שבשעת הצתת האש נעשה כל הנזק, הרי מאחר שתחלת השריפה היתה בתשעה באב – נעשה כל החורבן, לדעת ר' יוחנן עצמו, ביום ט' באב? אך ההסבר הוא שהכלל האמור הוא רק לגבי בשר ודם ולא לגבי הקב"ה.

סיבת ההבדל: באש, שהיא משום