70

שמבלי הבט למצב העולם, הרי על־ידי התשובה יכול האדם לפעול גאולה פרטית בעצמו, ועי"ז גם הגאולה כללית בהעולם כולו.

ו. כל הענינים הם הרי בהשגחה פרטית, גאולת אדמו"ר הזקן והחסידות – י"ט כסלו תקנ"ט – אירעה בשבוע שלאחר פרשת וישלח, שבה כלולות ההוראות האמורות.

החסידות נותנת לכל אחד מישראל את הכוח והאפשרות לבלתי התחשב עם מצבו של העולם שמסביב, להשלים בעצמו הוא את עבודת "עם לבן גרתי" ולהגיע באמצעותה לדרגת "ויהי לי... וחמור – זה מלך המשיח".

החסידות היא ההכנה והכלי לגילוי המשיח. ע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" נזכה ל"קאתי מר", במהרה בימינו. (מלוקט משיחות ש"פ וישלח, תשט"ז־ח"י)

ז. לפי המדרש המצוטט לעיל – "וחמור – זה מלך המשיח" – לא מובן מדוע רמז יעקב את הגאולה העתידה בענין של "חמור" דוקא?

הקושיא מקבלת חיזוק לאור הנאמר בגמרא¹⁵: כתיב "וארו עם ענני שמיא"¹⁶ וכתיב "עני ורוכב על חמור"? – זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני רוכב על חמור". מכאן, שבמצב של "זכו" תהיה הגאולה "עם ענני שמיא", ואם כן מדוע משתמש יעקב, שהיה, מוכן ומזומן לגאולה מתוך השלמת עבודתו, במושג של רוכב על חמור ולא במושג של ענני שמיא?

ח. בפרקי דר' אליעזר¹⁷ נאמר שחמורו של משיח "עני ורוכב על חמור" הנו אותו חמור שהיה למשה ("וירכיבם על החמור"¹⁸) ושהיה לאברהם אבינו ("ויחבוש את חמורו"¹⁹).

משמע שאברהם, משה והמשיח מהוים כולם המשכו של ענין אחד. אברהם פתח את שנות "שני אלפים תורה"²⁰, משה רבנו קיבל את התורה מסיני ומסרה לכל ישראל²¹ (אף שהפסוק "וירכיבם על החמור" דן במאורע שאירע קודם מתן תורה, הרי קשור הוא בענין יציאת מצרים שהיתה הכנה למתן תורה, כמו שנאמר:²² בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה), ותכלית מתן תורה תתגלה ע"י מלך המשיח.

ט. ברם, קיים הבדל בין אופן שימושו של אברהם בחמור, לבין זה של משה ולבין זה של המשיח:

אברהם השתמש בחמור רק לעצים ולמאכלת, והוא עצמו ונעריו הלכו