ש"פ ויחי, י"ד טבת, ה'תשכ"ה

92

(הנחה בלתי מוגה)

ויקרא

יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ¹³² , ופירשו רז"ל ¹³³ , ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. וכן הוא בפירוש רש"י [שנוסף על מ"ש בהתחלת הפרשה, למה פרשה זו סתומה כו' שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהובא כאן כבדרך אגב, מוסיף ומבאר בפרטיות יותר במקומו העיקרי, בפירוש הכתוב ואגידה לכם], ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים ¹³⁴ . ויש לומר, שענין זה (שביקש לגלות את הקץ) מובן ממ"ש כאן לשון הגדה (אגידה לכם) דוקא.

ב) ובהקדם

המבואר בא' הביכלאַך שיצאו מן השבי' אל החירות (וכנראה שעל זה מיוסד המאמר ד"ה נחמו של אדמו"ר מהר"ש ¹³⁵ ), שבענין הדיבור יש ג' לשונות, דיבור ואמירה והגדה ¹³⁶ , ואמרו בזהר ¹³⁷ שזהו כלל שכל מקום שנאמר לשון הגדה הוא מילין דחכמתא ¹³⁸ [ולהעיר, שהגדה הוא גם מלשון המשכה, כמו נהר דינור דנגיד כו' ¹³⁹ , שמורה על המשכת הענין משרשו ומקורו, וזהו שלשון הגדה הוא מילין דחכמתא, שהו"ע המשכת החכמה משרשה ומקורה כו'. וזהו גם מ"ש ¹⁴⁰ המגיד מראשית אחרית, שהו"ע ההמשכה (מגיד) מבחי' החכמה (ראשית) לבחי' המלכות (אחרית) ¹⁴¹ ], והראי' היא מיעקב שאמר לבניו ואגידה לכם גו', ואמרו רז"ל שרצה לגלות להם הקץ, ונאמר לשון הגדה, הרי כי לשון הגדה הוא מילין דחוכמתא. ואמרו בזהר ¹⁴² הטעם מפני מה דוקא הגדה מורה על מילין דחכמתא, כי, בתיבת ואגידה יש אותיות גימ"ל דל"ת,

93

שהוא גומל דלים ¹⁴³ , לשון השפעה, ולכן גמילות חסדים מתחיל בג' ע"ש שהוא בחי' השפעה, וגם גאולה שהוא ג"כ בחי' השפעה מתחיל בג', וכתיב ¹⁴⁴ חסדי ה' גו' כעל כל אשר גמלנו גו', שג' הוא בחי' השפעה, ודל"ת הוא בחי' מקבל, שזהו שאמר דוד דלותי ולי יהושיע ¹⁴⁵ , וכמ"ש ¹⁴⁶ כי עני ואביון אני, כי סיהרא (ספירת המלכות, מדריגת דוד) לית לה מגרמה כלום ¹⁴⁷ . והיו"ד שבאגידה הוא בחי' יסוד המשפיע כו'. ולכן תיבת אגידה מורה על מילין דחכמתא. וזהו שאמר יעקב ואגידה לכם, שהוא מילין דחכמתא. וממשיך לבאר, שיש דברי אגדה שבתורה שהן מילין דחכמתא ביותר, שהוא בחי' פנימיות התורה (ועד לרזין דרזין שהם בבחי' סתימא דכל סתימין). וזהו מה שאמרו רז"ל ¹⁴⁸ , רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה כו', והיינו, שהגדה הוא בחי' פנימיות התורה ¹⁴⁹ .

והענין

בזה ¹⁵⁰ , דהנה, מהחילוקים שבין דיבור אמירה והגדה, שדיבור ואמירה אפשר שיהיו רק מחיצוניות הנפש, כי, הדיבור שהוא בפה, יכול להיות באופן של אחד בפה ואחד בלב ¹⁵¹ , ואפילו אמירה שהיא בלב, יכולה להיות היפך פנימיות הנפש, היפך אמיתית רצונו [וכמבואר ברמב"ם ¹⁵² טעם ההלכה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, לפי שיצרו אנסו (ולכן רוצה ומתאוה לעבירה), אבל הרצון האמיתי בפנימיות נפשו של כאו"א מבנ"י הוא לעשות כפי רצון העליון, ועי"ז שכופין אותו, מבטלים האונס ורצונו הנעשה עי"ז, ועושה מה שחפץ בפנימיות נפשו. והרי רואים במוחש שאמירתו איני רוצה (לפני הכפי'), אינה באופן של אחד בפה ואחד בלב, כי גם בלבו לא רצה לעשות (ובלשון חז"ל ¹⁵³ העין רואה והלב חומד), אלא שאמירה זו באה מצד חיצוניות הלב, אבל בפנימיות לבו רוצה תמיד לעשות רצונו ית'], משא"כ הגדה, שהיא באה מפנימיות הלב. וזהו מ"ש בזהר שהגדה היינו מילין דחכמתא, כי, ענינם

94

של מילין דחכמתא – פנימיות (וסתים) דאורייתא – שהן המעוררות ומגלות את הפנימיות (וסתים) של הנשמה ¹⁵⁴ . וכן הוא בענין ההגדה של הקב"ה, שפירושה הוא המשכת פנימיות אוא"ס בגילוי, וכמארז"ל הנ"ל שע"י לימוד אגדה (מלשון הגדה) אתה מכיר את הקב"ה כו', כי באגדה (פנימיות התורה) מאיר ומתגלה מפנימיות (וסתים) דקוב"ה. ובזה יובן שבתיבת ואגידה גופא ¹⁵⁵ מרומז שביקש יעקב ל הגיד , לגלות לבניו ענין פנימי ביותר, קץ הימין, שענינו הוא הגילוי של תכלית הסתום והפנימי – גילוי סתים דנשמה וסתים דקוב"ה ע"י סתים דאורייתא.

ג) אך

כל זה הוא כפי ראות עיניו של יעקב, שבראותו את בניו כפי שעמדו בעולמו, חשב שהם ראויים (לאחרי הכנה מסויימת) שיגלה להם את הקץ [ובמכ"ש מזה שחשב אפילו בנוגע לעשו שכבר נתברר ¹⁵⁶ , ולכן כבר אפשר להיות הגאולה, שלכן אמר ויהי לי גו' וחמור ¹⁵⁷ , זה מלך המשיח ¹⁵⁸ ], וזהו שאמר להם האספו ואגידה לכם, שכאשר תתאספו (כולל גם הענין דאסיפת ובירור הניצוצות ¹⁵⁹ ) ותתאחדו, אזי אגידה (אגלה) לכם את קץ הימין (באחרית הימים). אבל מצד מעמדם ומצבם של בני יעקב עצמם, לא היו ראויים לכך, להיותם במדריגה תחתונה ממדריגת יעקב, וכמובן מהמשך מארז"ל הנ"ל ¹⁶⁰ , שכשראה יעקב שנסתלקה ממנו שכינה, אמר, שמא ח"ו יש במטתי פסול כו', אמרו לו בניו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שמזה גופא שאמרו כשם כו' כך, בכ"ף הדמיון ¹⁶¹ , מובן, שהיו למטה ממדריגת יעקב.

ועפ"ז

יש לבאר דיוק לשון הגמרא ¹⁶² נסתלקה ממנו שכינה (ולא שהקץ נתכסה ממנו ¹⁶³ או נסתם ממנו ¹⁶⁴ ), שהלשון שכינה, ע"ש ששוכנת ומתלבשת ¹⁶⁵ , מורה על ההמשכה למטה, וזהו שנסתלקה ממנו (מה שהוא

95

באותה שעה – מבקש לגלות הקץ לבניו ¹⁶⁶ ) היכולת להשכין בענין זה – גילוי הקץ – למטה. והיינו, שיעקב עצמו, שרתה עליו שכינתו ית' (הגילוי דאוא"ס ב"ה) גם לאחרי כן (שהרי אמר להם תומ"י כו"כ עניני נבואה, שבשביל זה צ"ל השראת השכינה), וגם הקץ עצמו לא נתכסה ממנו ¹⁶⁷ , אלא רק נסתלקה ממנו ה"שכינה" (ענין הגילוי למטה) של בחי' הקץ, שזהו הכח להשכין ולהמשיך גילוי הקץ למטה. ואעפ"כ מייחסים חז"ל ענין זה ליעקב, באמרם נסתלקה ממנו שכינה (אף שלכאורה הרי זה ענין שנוגע רק להשבטים, והול"ל שלא היו בניו זכאין לכך ¹⁶⁸ , וכיו"ב), כי, זה גופא שאין בניו ראויים לגילוי הקץ, פעל ירידה גם בו. וע"ד שמצינו במשה רבינו שאמר לו הקב"ה לך רד (מגדולתך), כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ¹⁶⁹ , וכיון שבנ"י אינם כדבעי, הרי זה גורם ירידה גם במשה. אמנם, ירידה זו שנסתלקה ממנו שכינה, היתה רק לאחרי שביקש לגלות להם את הקץ, אף שגם לפנ"ז היו במעמד ומצב שלא היו ראויים לגילוי הקץ. וטעם הדבר, כי, בהיותו מופשט משייכות ומחשבה אודות מצבם, לא הי' מצבם נוגע ופועל בו, ורק כשביקש לגלות להם את הקץ, שאז יש לו שייכות וקשר עמהם, פעל מצבם גם בו, שנסתלקה ממנו שכינה. וע"ד שמצינו במשה רבינו, שבעלייתו בהר, הי' מופשט מכל הענינים דלמטה, ולא הי' לו קשר עם העולם ועניניו, ולכן לא נגע מעשה העגל בו ובמדריגתו, אף שידע זאת ע"י שמיעה ¹⁷⁰ מהקב"ה, שהודיעו שעשו להם עגל מסכה גו' ¹⁷¹ . אך כאשר ירד מן ההר, ולאח"ז גם ראה את העגל, אזי נגע בו הדבר, ועד שכבדו ידיו ¹⁷² , ויחר ¹⁷³ אף משה וישלך מידיו את הלוחות ¹⁷⁴ .

ד) אמנם

כיון שהענין דהאספו ואגידה לכם גו' נכתב בתורה (שניתנה לכל בנ"י), מובן, שרצונו של יעקב לגלות את הקץ פעל פעולתו גם למטה, ועד שזהו תורה (הוראה) נצחית. וכמובן גם בלאה"כ,

96

שהרי בקשתם של צדיקים אינה חוזרת ריקם ¹⁷⁵ . ויובן ממה שמצינו במשה רבינו (והרי משה ויעקב ענינם אחד, אלא שיעקב מלבר ומשה מלגאו ¹⁷⁶ ), שע"י תפלתו, ואתחנן גו' אעברה נא ואראה את הארץ ¹⁷⁷ , בכדי לפעול בבנ"י ענין הראי' באלקות, הנה אף שבעצמו לא נכנס לארץ, מ"מ, פעל המשכת הראי' בבנ"י בדרך מקיף (והיינו, שבפנימיות תהי' בהם רק בחי' השמיעה, כהמשך הכתוב ¹⁷⁸ ועתה ישראל שמע אל החוקים גו', אבל במקיף המשיך בהם גם בחי' הראי') ¹⁷⁹ . ועד"ז י"ל גם ביעקב (סמוך להסתלקותו ¹⁸⁰ ), שאף שנסתלקה ממנו שכינה, שלכן אמר אח"כ הקבצו ושמעו בני יעקב ¹⁸¹ , מ"מ, ע"י אמירתו האספו ואגידה ¹⁸² , נתן הכח לבניו (ולבניהם אחריהם עד אחרית הימים) שיגיעו בעבודתם לגילוי הקץ בדרך מקיף (עבודת ה' באופן של חירות ¹⁸³ מאוה"ע ומיצה"ר). וי"ל שזהו מ"ש רש"י והתחיל אומר דברים אחרים, שענין זה בא בהמשך למה שביקש לגלות את הקץ, והיינו ¹⁸⁴ , שמה שביקש לגלות, הכניס בהדברים אחרים, בהקבצו ושמעו גו', שעי"ז יבואו לגילוי הקץ ¹⁸⁵ .

______ ● ______