47

[ואין לומר דמ"ש הרמב"ם שם "ומטבל בחרוסת" קאי רק על המרור (שבכורך) ולא על המצה, שהרי סתימת לשון הרמב"ם "ומטבל בחרוסת" (ולא "ומטבל המרור בחרוסת") מורה שמטבל הכל בחרוסת²¹. ועוד זאת: הרמב"ם ממשיך אח"כ "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו" — ואינו מחלק ביניהם לענין הטיבול בחרוסת, דכשאוכל אותם בפני עצמם (ולא בכורך) מטבל רק המרור בחרוסת ולא המצה²²].

וזהו מה שקשה להצפע"נ בדברי הראב"ד — מדוע לא השיג בהלכה ו' על טיבול המצה בחרוסת?

ומזה מדייק הצפע"נ, דבזמן המקדש כו"ע לא פליגי שהיו מטבילין המצה בחרוסת, כי בזמן המקדש ישנו במצה גם זכר לעוני (ובמילא מתאים להטביל המצה בחרוסת שהיא זכר לטיט), ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא רק בנוגע למצה בזמן הזה, שמה"ת בטל הזכר לעבדות שבמצה (דמרור בזמן הזה אינו מן התורה) ונשאר בה רק הזכר לחירות, ובזה פליגי אם יש מקום לומר שהיתה תקנת חכמים מיוחדת שהמצה בזמן הזה תהי' גם זכר לעבדות (כמו שתיקנו מרור בזה"ז):

הרמב"ם ס"ל שיש מקום לתקנה זו, ולכן ס"ל שגם בזה"ז צ"ל טבול המצה בחרוסת, משא"כ להראב"ד אין מקום לתקנת חכמים מיוחדת על מעשה שיש עליו (בלאו הכי) חיוב מן התורה, וכיון שגם בלי התקנה יש חיוב לאכול מצה מה"ת (זכר לחירות), אין מקום שיתקנו חכמים עוד ענין באכילה זו, ולכן אין בזה"ז טיבול מצה בחרוסת.

אמנם ביאורו בשיטת הרמב"ם דורש הסברה, שאיזה ענין יש בתקנה זו שיהי' במצה גם זכר לענין העבדות, שהרי אין מחדשים (ע"י תקנה זו) שום מעשה חדש בעצם אכילת מצה (מלבד הטיבול בחרוסת שע"ז דנים), כי בלאה"כ חייבים באכילת מצה (דלא כבמרור, שתקנו אכילת מרור זכר לעבדות), ולא נתוסף במצה אלא עוד טעם לאכילתה.

[ולכאורה אינו דומה להדוגמאות שהובאו בצפע"נ שם כמו "בהך דברכות. . גבי משמשת שראתה נדה ובירושלמי שם אם יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וכו'" — דשם הרי ע"י תקנת חכמים חל שם טומאה חדשה (הטומאה קלה שמדרבנן), ומעין זה הוא בשאר דוגמאות שבצפע"נ שם, אבל בנדו"ד הרי לא נתוסף, לכאורה, שום מעשה או חלות דין על המצה על ידי תקנה זו].

ד. ונראה לומר הביאור בזה לכאורה, ובהקדם הסברת דברי הצפע"נ הנ"ל שבזמן הזה "זכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן" — דלכאורה, הא דליתא למצות מרור מדאורייתא בזה"ז ה"ז מפני שאכילת מרור טפלה לפסח ואינה מצוה לעצמה²³ אלא חשובה כמכשירי הפסח²⁴, ולכן בזה"ז שאין פסח אין מצות מרור מה"ת (וכמ"ש הרמב"ם²⁵) — אבל מהי