ש"פ יתרו, כ"ד שבט, מבה"ח אדר ראשון, ה'תש"ל

195

בס"ד. ש"פ יתרו, כ"ד שבט, מבה"ח אדר ראשון, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר ¹³⁹⁴

אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך גו' ¹³⁹⁵ . וידוע הטעם למש"נ כאן שם אלקים דוקא, שענינו גבורה וצמצום, כי ¹³⁹⁶ , בכדי שתוכל להיות ההמשכה דכל הדברים האלה, עשרת הדברות, שהם כללות כל תרי"ג המצוות (כמ"ש בפרש"י ¹³⁹⁷ ), שהמשכה זו היא מדרגא נעלית ביותר, שזוהי בחי' אנכי, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ ¹³⁹⁸ [כפי שנמשך בבחי' הוי' (אנכי הוי'), שיש בו ד' אותיות, ובאים בסדר דקדימה ואיחור, יו"ד נקודה ה"א התפשטות וכו' ¹³⁹⁹ , ועד (שנמשך בשם אלקים, לשון רבים ¹⁴⁰⁰ , ו)נעשה בבחי' אלקיך ¹⁴⁰¹ , אלקה שלך, היינו, שיש לו שייכות להנברא עד כ"כ שנקרא על שמו], הנה כיון שזוהי ירידה גדולה, הרי זה צ"ל ע"י צמצום, ולכן נאמר וידבר אלקים דוקא, שענין זה נעשה ע"י הצמצום דשם אלקים. אמנם, ירידה זו היא צורך עלי', שזהו מ"ש (בסיום הכתוב) לאמר, שפירושו שבנ"י היו עונין כו' ¹⁴⁰² , והו"ע לימוד התורה של בנ"י, לאמר ולדבר את כל דברי התורה כו', כמ"ש ¹⁴⁰³ תען לשוני אמרתך, כעונה אחר האומר מה שהוא אומר ¹⁴⁰⁴ , היינו, שלאחר הירידה והנתינת כח מלמעלה למטה דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, הנה ע"י עבודת נש"י שעוסקים בתורה נעשית עלי' למעלה יותר מהמקום שבו הי' הצמצום דוידבר אלקים, היינו, למעלה מהתורה כפי שהיא בשרשה, שזהו לפי שנש"י מושרשים למעלה מהתורה, כדאיתא במדרש ¹⁴⁰⁵ ז' דברים קדמו לעולם, וביניהם תורה

196

וישראל, ועדיין איני יודע מי קדם למי, אך ממ"ש צו את בנ"י דבר אל בנ"י, מוכח, שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, למעלה גם מהתורה כפי שהיא בשרשה.

ב) והנה

נוסף על הענין דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, שזוהי הירידה וההמשכה לבחי' הדיבור, צ"ל הירידה וההמשכה גם לבחי' המעשה בפועל (נוסף לכך שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ¹⁴⁰⁶ ), שזהו ענין הכתיבה, ועד שנמשך למטה יותר בענין החקיקה [וכידוע ¹⁴⁰⁷ העילוי שבחקיקה על כתיבה, שבשביל חקיקה יש צורך בהתאמצות יתירה, ומצד זה גופא הנה הגילוי שבחקיקה הוא יותר מבכתיבה], שזהו מ"ש בפ' משפטים4 ויאמר הוי' אל משה עלה אלי ההרה וגו' ואתנה לך את לוחות האבן (ענין החקיקה) והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ופירשו רז"ל ¹⁴⁰⁸ לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה כו' להורותם זה גמרא, ובלשון הרמב"ם ¹⁴⁰⁹ תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה, והיינו, שבתורה ישנו גם ענין הירידה וההמשכה למטה עד לאותיות הכתב בדיו על הקלף (כמבואר בתניא ¹⁴¹⁰ ), שזהו"ע המעשה. וזהו גם מה שאמרו חז"ל ¹⁴¹¹ והובא ברמב"ם ¹⁴¹² שמשה רבינו כתב י"ג ספרי תורה, ונתן י"ב ס"ת לי"ב השבטים, וס"ת אחד (הי"ג, די"ל שמכוון כנגד כל ישראל) הניח בארון (ונקרא גם ספר העזרה ¹⁴¹³ ) וממנו היו מגיהין כל הס"ת, שזהו"ע הירידה וההמשכה דתורה גם לבחי' המעשה, וזוהי הנתינת כח על ההעלאה שפועלים נש"י, כנ"ל.

והנה

כיון שענין זה בא בהמשך למ"ת, בהכרח לומר, שבמ"ת גופא מרומז ענין הירידה שבתורה גם לבחי' המעשה (כתיבה). והענין בזה, דהנה, בתיבת אנכי, שכוללת כל התורה כולה [שהרי כל התורה כלולה בעשה"ד (כמ"ש בפרש"י4), ובעשה"ד גופא, הנה שתי דברות הראשונות, אנכי ולא יהי' לך, כוללים כל תרי"ג המצוות ¹⁴¹⁴ , וכמבואר

197

בתניא ¹⁴¹⁵ שלכן שמענו אנכי ולא יהי' לך לבד מפי הגבורה ¹⁴¹⁶ , מפני שהם כללות התורה כולה, ובזה גופא הנה הפסוק הראשון כולל כל עשה"ד ¹⁴¹⁷ , וכ"ז נכלל בתיבה הראשונה, אנכי ¹⁴¹⁸ ], פירשו רז"ל ¹⁴¹⁹ שאנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, ונת"ל ¹⁴²⁰ פירוש השל"ה ¹⁴²¹ שכתבית קאי על תושב"כ, ויהבית קאי על תושבע"פ, ונמצא, שבתיבת אנכי נרמז כבר ירידת והמשכת התורה גם לבחי' המעשה, שהו"ע הכתיבה.

אך

לכאורה אינו מובן ¹⁴²² , שהרי ידוע מ"ש בזהר5 גודל העילוי דבחי' אנכי, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ (כנ"ל), ואיך יתאים זה עם פירוש השל"ה הנ"ל בהנוטריקון דאנכי, אנא נפשי כתבית יהבית, דקאי על תושב"כ ותושבע"פ, דלכאורה הרי הם פירושים הפכיים בתכלית. ולאידך גיסא, כיון שב' הפירושים הם בתיבה אחת, הרי בהכרח לומר שיש להם שייכות זה לזה ¹⁴²³ , ועד שהם מתאחדים זה עם זה.

ג) ולהבין

זה יש להקדים תחילה מ"ש ¹⁴²⁴ חכמות בחוץ תרונה ¹⁴²⁵ , ואיתא בזהר ¹⁴²⁶ (בפי' חכמות לשון רבים) חכמות תרין, חכמה עילאה וחכמה תתאה. והענין בזה, כמבואר באוה"ת ¹⁴²⁷ עה"פ ¹⁴²⁸ אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, דלכאורה אינו מובן, למה אל יתהלל חכם בחכמתו, הלא כיון שתורת אמת מתארת אותו בשם חכם, הרי הוא חכם באמת, ומדוע אל יתהלל. ומבאר בזה ¹⁴²⁹ עפמ"ש במ"א ¹⁴³⁰ עה"פ ¹⁴³¹ אשה יראת ה' היא תתהלל,

198

שתתהלל הוא מלשון בהילו נרו ¹⁴³² (וכמבואר גם בלקו"ת ¹⁴³³ בפירוש השם בית הלל, שהוא מלשון בהילו נרו). וזהו ג"כ ענין ההילול בחכמה, שהוא האור דחכמה, והיינו, שחכמה מצד עצמה ענינה מים ¹⁴³⁴ , אבל יש בה גם ענין האור, ועז"נ אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו, שמצד חכמה לבדה לא יבוא להאור דחכמה, אלא דוקא ע"י השכל וידוע אותי, דפי' הַשְׂכֵ֯ל הוא פועל יוצא (מאַכן פאַרשטיין), והיינו, שפועל בזולתו שישכיל, הנה עי"ז נמשך ההילול והגילוי בחכמה. וזהו גם מ"ש חכמות בחוץ תרונה ¹⁴³⁵ , חכמות הם ב' המדריגות שבתורה, כמבואר בארוכה בתו"ח בתחלתו ¹⁴³⁶ , שיש דרגת התורה כפי שהיא מצ"ע, שהיא חכמתו של הקב"ה, ויש דרגא בתורה כפי ששייכת גם לעולמות, שעל זה אמרו ¹⁴³⁷ אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכדאיתא במדרש ¹⁴³⁸ עה"פ ¹⁴³⁹ ואהי' אצלו אמון, א"ת אמון אלא אומן, שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, כמשל הדיפתראות ופנקסאות כו', שע"י העיון בהם נברא העולם. וזהו גם מה שעשרת הדברות מכוונים כנגד העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, כדרשת חז"ל ¹⁴⁴⁰ על הפסוק ¹⁴⁴¹ עשרה עשרה הכף בשקל הקודש. ובהתאם לכך יש גם ב' פירושים במ"ש ¹⁴⁴² בראשית, פי' התרגום ¹⁴⁴³ בחוכמתא, שזהו בחי' התורה כפי ששייכת לעולם. והפי' שבראשית היינו ב' ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית ¹⁴⁴⁴ , שזהו בחי' התורה שלמעלה מעולם, שבשבילה נברא העולם. וזהו חכמות בחוץ תרונה, חכמות תרין, חכמה עילאה וחכמה תתאה, דבכללות הנה חכמה תתאה היא דרגת התורה כפי שהיא כלי אומנתו של הקב"ה שעל ידה נתהווה העולם (שזהו כפי שהתורה נמשכת כבר למטה), וחכמה עילאה היא התורה כפי שהיא מצד עצמה, למעלה מעולם. ובפרטיות יותר יש בתורה עצמה ב' דרגות, שזהו החילוק בין תורה עצמה שהיא למעלה מהעולם, למצוות שבתורה שיש להם שייכות לעולם. וכשם שבכללות השתלשלות העולמות הכל הוא

199

בדרך ירידה, ואילו ענין העלי' הוא דוקא ע"י הירידה למטה בעשי' ¹⁴⁴⁵ , כן הוא גם בתורה עצמה, שהעילוי שנעשה בהתורה אינו כפי שהתורה היא מצד עצמה למעלה מהעולם ובעולמות עליונים, אלא דוקא ע"י ירידתה בבי"ע כו'. וזהו חכמות בחוץ תרונה, שהעלי' היא דוקא ע"י המשכת החכמה בחוץ. וע"ד אל יתהלל חכם בחכמתו, כפי שנשארת אצלו, כי אם גו' השכל גו', כשנמשכת אל הזולת, כנ"ל.

ד) וביאור

הענין יובן ממה שרואים באדם למטה [שהרי בצלם אלקים עשה את האדם ¹⁴⁴⁶ , ונקרא אדם ע"ש אדמה לעליון ¹⁴⁴⁷ , שלכן הנה מבשרי אחזה אלקה ¹⁴⁴⁸ ], שבכדי שיוכל להשפיע שכל לזולתו, ובפרט לקטן ביותר, צריך להיות חכם בעצם, כי, להיותו חכם בעצם, והיינו שהשכל הוא שלו, עד שמיוחד בו ביחוד נפלא ועצום שאין יחוד כמוהו, הרי הוא שולט על השכל, ויכול להשפיע את השכל ולהסבירו עד גם למקבל קטן ביותר, משא"כ מי שאינו יכול להשפיע לזולתו, הרי זה הוראה שגם בעצמו אין השכל מיוחד עמו, ואינו שולט עליו כו'. וכמ"ש גבי שלמה, וידבר שלשת אלפים משל ¹⁴⁴⁹ , דדוקא שלמה שהי' חכם מכל אדם ¹⁴⁵⁰ , הנה מצד העילוי שלו הי' יכול להשפיע את השכל ולהורידו ע"י שלשת אלפים משל, עד שגם בעל שכל קטן ביותר יוכל להבינו, כמבואר בהמשך מים רבים מאדמו"ר מהר"ש ¹⁴⁵¹ . אמנם, כללות ענין השפעת השכל הו"ע שבערך, שהרי שניהם (המשפיע והמקבל) הם ממין המדבר, ובמין המדבר גופא אין זה באופן שהמשפיע מחדש שכל אצל המקבל, אלא יש כבר שכל אצל המקבל, והמשפיע האמיתי מגלה ומביא שכל המקבל מהכח אל הפועל, ומפתח את שכלו, עד אשר בארבעים שנין קאים אדעתי' דרבי' ¹⁴⁵² , ומכ"ז מובן שהשפעת השכל הו"ע שבערך. אך ישנו ענין עמוק יותר, שזהו שאמרו אין חכם כבעל הנסיון ¹⁴⁵³ , והיינו, שהבחינה על אמיתיות החכמה היא אם יכול להביא את חכמתו במעשה ¹⁴⁵⁴ , והרי מעשה לגבי חכמה הוא באין ערוך לגמרי, וכמבואר בשער היחוד והאמונה ¹⁴⁵⁵ (ואף שמבואר שם שהיא רוממות חמש מדרגות בלבד, הרי מובן,

200

שהמכוון הוא שהם באין ערוך לגמרי, וכמובן מערך החכמה העליונה לגבי עשי' הגשמית), ואעפ"כ, הנה דוקא ע"י הירידה לענין העשי' ניתוסף עילוי בענין החכמה.

וכשם

שבשכל האדם ניתוסף עילוי דוקא ע"י הירידה בענין העשי', הנה כן הוא גם למעלה, שזהו מ"ש חכמות בחוץ תרונה, שהעילוי דתרונה הוא דוקא עי"ז שהחכמה נמשכת בחוץ, שהו"ע הירידה לבי"ע, ובבי"ע גופא העיקר הוא ע"י ההמשכה בעשי', שהוא באין ערוך לגמרי, וכמ"ש ¹⁴⁵⁶ אף עשיתיו, אף הפסיק הענין, שההפסק הוא אפילו לגבי עולם היצירה (יצרתיו), שהוא עולם הדיבור, ועאכו"כ לגבי עולם הבריאה (בראתיו), ובעשי' גופא, בחוץ דוקא. וזהו ג"כ מ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל גו' השכל וידוע אותי, היינו, לא כאשר חכמתו היא רק לעצמו, בעולם האצילות, אלא דוקא בירידתה למטה בשביל התחתון, וכידוע ¹⁴⁵⁷ שהידיעה דאצילות היא בכדי שיוכל להיות ירידת והכרת אלקות אצל הנבראים למטה, כמ"ש ¹⁴⁵⁸ דע את אלקי אביך, שעי"ז מגיע לעבדהו בלב שלם65, באהבת ה' ויראת ה', עד שבא בקיום המצוות בפועל ממש.

ויש

להוסיף, שענין זה מרומז גם בתיבת (השכל וידוע) אותי, כי, נוסף על הפירוש הפשוט דאותי שקאי על העצמות, יש בתיבת אותי האותיות מאל"ף ועד תי"ו (כללות האותיות), והיו"ד הוא עשרה המאמרות [ע"ד מ"ש בתניא ¹⁴⁵⁹ על הפסוק ¹⁴⁶⁰ ואתה מחי' את כולם, שאתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו, והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות]. והענין בזה, דדוקא ע"י הירידה לבחי' האותיות והעשרה מאמרות שבהם נברא העולם ¹⁴⁶¹ , מגיעים לאותי כפשוטו, התגלות עצמות א"ס, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.

וכללות

הענין בזה, שבסדר ההשתלשלות הרי הכל הוא באופן של ירידה מאור פניו ית', כמ"ש בתניא ¹⁴⁶² , וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ¹⁴⁶³ , דקאי (גם) על עולם האצילות, כולל גם חכמה דאצילות, דעם היות שמדריגת החכמה היא הענין שהוא לבדו הוא ואין

201

זולתו (כמ"ש רבינו הזקן בתניא פל"ה בהג"ה בשם מורו ע"ה), מ"מ, ה"ז ירידה מאור פניו ית', ואילו ענין העלי' מתחיל דוקא ע"י ההמשכה למטה לעוה"ז התחתון, עולם העשי'. וכמבואר במאמרי ההילולא ¹⁴⁶⁴ , שדוקא ע"י הירידה למטה מטה, נעשית העלי' למעלה ביותר, ועד לדרגא שלמעלה מההגבלות דמעלה ומטה. וכן הוא גם בענין החכמה, שמגעת לתכלית העילוי ע"י המשכתה בחוץ דוקא.

ה) והנה

העילוי שנעשה ע"י המשכת וירידת החכמה בחוץ דוקא הוא ענין הרינה (חכמות בחוץ תרונה ), שהו"ע העונג. והענין בזה, כמבואר בדרושי אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ¹⁴⁶⁵ בענין טנת"א (טעמים נקודות תגין אותיות), שענין האותיות [שמקורו הוא אותיות התורה, שמהם נמשך כל ענין האותיות, כמאמר44 אסתכל באורייתא וברא עלמא] הוא גילוי, מלשון אתא בוקר ¹⁴⁶⁶ , והיינו שהאותיות מגלים את השכל, ואותיות התורה הם בז"א (מדות) ¹⁴⁶⁷ , כי, בכדי שהשכל יומשך ויתלבש באותיות צריך להתצמצם ע"י המדות. ותגין הם כתרי האותיות, כמארז"ל ¹⁴⁶⁸ כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, שהם למעלה מהאותיות עצמם, והם בבינה74, דתפארת דאימא נעשה כתר לז"א ¹⁴⁶⁹ , אבל מ"מ יש להם שייכות לאותיות שענינם גילוי, שהרי מצינו שר"ע הי' דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות ¹⁴⁷⁰ , ומזה מובן, שלגבי אדם כמו ר"ע, הרי זה ענין של גילוי, שהרי למד מזה הלכות ממש. ולמעלה מזה הם הנקודות, שהם בחכמה74, כמו החכמה שהיא נקודה בלבד. ומ"מ, כשהנקודות באים ביחד עם האותיות, הרי הם מגלים יותר את השכל שבאותיות, וכמו תיבת "אם", שכאשר הניקוד הוא בצירי או בחיריק אזי משתנה פירוש התיבה, והיינו לפי שנקודת החכמה היא עיקר ומקור השכל, ולכן, ע"י הנקודות מתגלה השכל יותר מאשר מע"י התגין, שנקראים כתרים, וכיון שהשתלשלות הכתרים זמ"ז ¹⁴⁷¹ , לכן באים התגין באופן של ריחוק ומקיף יותר מאשר הנקודות. ולמעלה מכולם הם הטעמים, שהם ב(פנימיות ה)כתר74, והם בהעלם לגמרי, וכמארז"ל ¹⁴⁷²

202

שטעמי תורה לא נתגלו, ויתגלו רק לעת"ל בתורתו של משיח, כמ"ש ¹⁴⁷³ ישקני מנשיקות פיהו, ואז ימלא שחוק פינו ¹⁴⁷⁴ (ומ"מ, גם הגילוים דימות המשיח ישנם בזמן הזה, אלא שהם כמונחים בקופסא ¹⁴⁷⁵ , וכמו מי שיש לו אוצר, ויש לו גם המפתח כו'). וזהו חכמות בחוץ תרונה, שדוקא עי"ז שהחכמות נמשכים בחוץ, אזי תרונה, שהו"ע הרינה והתענוג. וזהו גם מ"ש בזהר ¹⁴⁷⁶ רננא ברמשא, היינו, שדוקא ברמשא (לילה וחושך), שבמקום הו"ע החוץ, באים לענין הרינה.

ו) והנה

כיון שהכל ניתן במתן תורה, וכהסגנון הידוע ¹⁴⁷⁷ שלא יהי' עוה"פ מ"ת, הנה בעת מ"ת ניתנו התורה (תושב"כ) והמצוה (פירושה זו תושבע"פ) אשר כתבתי להורותם, ואנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית (תושב"כ) יהבית (תושבע"פ), שבתושב"כ ישנה הירידה לענין המעשה, שהו"ע הכתיבה, ובתושבע"פ ישנה הירידה לענין ההבנה וההשגה (שהרי תושב"כ היא למעלה מהבנה והשגה, שלכן כל אחד שעולה לתורה מברך ברכת התורה, גם אם לא ידע מאי קאמר ¹⁴⁷⁸ , ותושבע"פ באה בהבנה והשגה, שהרי בתושבע"פ אם לא ידע מאי קאמר אסור לברך85). ודוקא ע"י ירידה זו דאנא נפשי כתבית יהבית, מגיעים לאנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.

וזהו

גם ענין כתיבת ס"ת, שזוהי הירידה לענין המעשה (כתבית), ובאופן שכולל את כל ד' הסוגים דדצח"מ שבעולם, כי הכתיבה היא ע"י כח המעשה של האדם, מין המדבר, וכותב ע"י קולמוס על קלף ששניהם ממין החי, ובדיו שהוא ממין הדומם, ומין הצומח הם העפצים שבדיו, שמשתמשים בהם גם לעיבוד העורות. ועוד זאת, שבעת הכתיבה הרי הוא יודע כל הלכות כתיבת ספר תורה שבתושבע"פ (יהבית). ולאח"ז נותנים הס"ת בהארון, שזהו כללות ענין ושכנתי בתוכם ¹⁴⁷⁹ , שעיקר השראת השכינה הי' במשכן דוקא (כמבואר במאמרי ההילולא ¹⁴⁸⁰ ), ועד לגילוי וירידת ביהמ"ק השלישי ¹⁴⁸¹ .

203

ז) וזהו

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שהענין דוידבר את כל הדברים האלה הוא בשביל לאמר, שזהו מה שהאדם קורא (בתושב"כ) ושונה (בתושבע"פ), שאז הקב"ה קורא ושונה כנגדו ¹⁴⁸² , כמו במ"ת, שלכן אמרו רז"ל ¹⁴⁸³ מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע (שד' ענינים אלו הם כנגד ד' אותיות של שם הוי', כדאיתא בכתבי האריז"ל ¹⁴⁸⁴ ) אף כאן כו', ולכן צ"ל הלימוד באופן שיהיו בעיניך כחדשים ¹⁴⁸⁵ , ועד לחדשים ¹⁴⁸⁶ ממש. ועי"ז ממשיכים בחי' אנכי מי שאנכי, שלמעלה לגמרי מהוי', שהוא הי' הוה ויהי' כאחד ¹⁴⁸⁷ , שזהו באצילות ¹⁴⁸⁸ , שהוא עולם האחדות ¹⁴⁸⁹ , ועאכו"כ למעלה מאלקים לשון רבים, שהוא בבי"ע שלמטה מאצי'. וכתורת הרב המגיד ¹⁴⁹⁰ על מאמר המשנה ¹⁴⁹¹ דע מה למעלה ממך, שכל מה שלמעלה הוא ממך, היינו שתלוי בך, ויתירה מזה, שהתחתון פועל שלימות למעלה, כפירוש הרב המגיד ¹⁴⁹² עה"פ ¹⁴⁹³ עשה לך שתי חצוצרות כסף, שחצוצרות הם חצאי צורות, שהקב"ה וישראל הם ב' חצאי צורות המשלימים זא"ז כביכול, והיינו, שהאדם ע"י עבודתו למטה פועל שלימות למעלה, כביכול, שתהי' צורה שלימה ¹⁴⁹⁴ . ועד שיוצאים מהגלות עם הס"ת ¹⁴⁹⁵ לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

______ l ______