שיוך משוער לקטע
אגרות קודש כרך כח י'תתצח
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ח
באם הקשר עם הררי"י שי' העכט בקייץ (במחנות) הצליח - אולי כדאי להוסיף בזה - בפרט בנוגע להחלק דהכנסות והרשמיות - (שבטח יש ענינים (הוצאות) שהם בבחי' "נר לאחד נר למאה" ), ההשתדלות ע"ד שפעל ב"הדר התורה" וכו', פרסומת וכו'.
2 נר . . למאה שבת קכב, א.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ט
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ח
אבל מובן שלהסתובב יום שלם במעיל פרווה אין זו הנהגה נורמלית, שהרי זה מפריע לנוע כרגיל, ללבוש טלית ותפילין וכו', ולכן מוטב להדליק את התנור, ופעולה זו תועיל לא רק עבורו, אלא גם עבור אחרים, בבחינת "נר לאחד נר למאה" .
1065 שבת קכב, א.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי ב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ה
ב והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת.
כב משנה שבת קכב , א. וכדלקמן סי' רנב ס"י. סי' רעו ס"א.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שכו דיני רחיצה בשבת יג
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
יג עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב ואם רובה ישראל צריך להמתין עד כדי שיוחם ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם:
קכד משנה מכשירין פ"ב מ"ה. הובא בשבת קכב, א. טור ושו"ע סי"ג.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תצז דין הכנה ביו"ט כה
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
כה כל דבר שהוא מוקצה אינו אסור אלא אם כן בעליו הקצו אותו והסיחו דעתם ממנו אבל אם בעליו לא הסיחו דעתם ממנו אינו נקרא מוקצה כלל ולכן נכרי שהביא דורון לישראל בני יונה קטנים שאינם צריכים צידה משובכות שיש לו בתוך התחום מותרים לפי שאין הנכרי מקצה מדעתו כלום כמ"ש בסי' ש"י אבל אם הם גדולים כל כך עד שצריכים צידה אסורים אע"פ שלא צדן בשביל ישראל כיון שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסן אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן לפי שאין זה הדבר תלוי בדעתו שמא לא יוכל לתפסן:
קנ ירושלמי פ"ג ה"ב. רמב"ן שבת קכב, א ד"ה מתני'. רשב"א שם. ר"ן שבת (מו, ב) ד"ה עשה , וביצה (כב, א) ד"ה ולענין. מ"א שם, וכאן ס"ק יז. וראה גם לקמן סי' תצח ס"ו. סי' תקה ס"ד.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב מהדו"ב לסי' רמג וספר
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו
ואף דבספר התרומה כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי אברייתא מאכיל אחריו כו' דמיירי בליקט לבהמתו , וכ"מ בהדיא מלשון וכ"ש כו', וכ"מ ג"כ מסיום לשונו מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה ולא משום איסור הלקיטה כלל לפי שהיא בשביל הנכרי.
קפד שבת קכב, א.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תקז (ד)
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
אבל כד דייקת במה שכתב המג"א סוף סי' תק"ט לחלק בין לכתחלה ודיעבד, שלכתחלה אסור להשתמש במוקצה אבל אם השתמש בו מותר לכתחלה ליהנות ממנו, א"כ הכל ניחא, דמה שכתב כאן ואיסור הסקה משום טלטול הוא לאו דוקא, אלא משום דאסור להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה, אבל כשאינו עושה מעשה בגוף המוקצה שרי כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן בסוף פרק י"ו, וכן כתב המג"א סי' ש"ח ס"ק מ"א.
סב שבת קכב, א (שלכן מותר לירד על כבש שעשאו נכרי בשבת מעצים מוקצים). וראה גם לקמן בקו"א שם.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תקז (ד)
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
אבל אנן קיי"ל כרי"ף ורא"ש דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס' לא קשה מידי על פי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן ספי"ו דשבת, וכן כתב רשב"א שם דבעכו"ם שתלש פרי האדמה לא שייך שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק קמא דביצה).
צ שם ושם הוכיחו התוס' שאין גוזרין שמא יתלוש בעצים ודלועין, דאל"ה למה התירו (שבת קכב, א) כשהנכרי הדליק הנר לעצמו, או מילא מים לבהמתו , או הדליק נר לעצמו או עשה כבש לעצמו ולא גזרינן שמא יעשנו הישראל.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תקז (ד)
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו, ז
וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה וז"ל והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת (פירוש שהרי שנינו מאכיל אחריו ישראל ) ואסורים בטלטול משום מוקצה או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים דהויא משום שמא יעלה ויתלוש עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה , ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים הללו כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים , ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי באפה כו'.
קג שבת קכב, א.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו , ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה , משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת .
164 משנה שבת קכב , א ( נכרי שהדליק את הנר ... בשביל ישראל אסור . מילא מים להשקות בהמתו ... בשביל ישראל אסור . עשה נכרי כבש ... בשביל ישראל אסור ).
וכן הוא לקמן סי ' רנב ס " י ( אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו ). סי ' רעו ס " א ( נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ). סי ' שכה סט " ז ( אם מילא לצורך בהמת ישראל אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו אפילו תשמיש אחר כגון רחיצה והדחת כלים ), וסי " ט ( אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה , או אפילו אינו אומר כן אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה , כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום , אסור להשתמש לאורו ).
וכל אלו הם באופן שיש לישראל הנאת הגוף , ואסור אף שנעשה בקבלנות המותרת , וכדלקמן סי ' רעו ס " א ( שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה , הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו , שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה , והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת , נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת ). משא " כ אם אין גוף הישראל נהנה ממנו , כדלקמן סי ' שז סכ " ו ( מה שאין כן באגרת שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת ).
אמנם לפעמים אסרו להשתמש בזה אף בלא הנאת הגוף , כגון שלא נעשתה בקבלנות , כדלקמן סי ' שכה סכ " ב ( נכרי שהביא בשבת דרך רשות הרבים חלילין להספיד בהם ישראל , כיון שנעשה בהם איסור של תורה , לא יספידו בהם לא אותו ישראל ולא ישראל אחר , עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם במוצאי שבת ).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) רנב מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר שלו , שאין צריך למחות בידו , מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו , לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת .
2079 משנה שבת קכב , א ( נכרי שהדליק את הנר ... אם בשביל ישראל אסור ). טור ושו " ע סי ' רעו ס " א ( נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור ).
וכן הוא לקמן שם ס " א ( נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ). סי ' שכה סי " ט ( אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה , או אפילו אינו אומר כן , אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה , כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום , אסור להשתמש לאורו ).
ומכל מקום אין צריך לצאת מהבית , כדלקמן סי ' רעו ס " ב ( ומכל מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו , אף על פי שיש לו הנאה מאור הנר , רק שלא ישתמש כלום לאורו ).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) רנב מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
אבל נכרי העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו , אם היא עיר שרובה נכרים מותר ליקח ממנו בשבת בהקפה בלא פיסוק דמים , על דרך שיתבאר בסי ' שכ " ג .
2096 הגהות אשרי ביצה פ " ג סי ' ז ( ונכרי שעשה מנעלים ביום טוב בסתם למכור לכל מי שירצה ... ה " ר אליהו התירם ... מאור זרוע ). רמ " א סוס " ד ( שעושה מנעלים על המקח , מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם ). כפירוש מ " א ס " ק טו ( עשאו בשבת בעיר שרובה [ עכו " ם מותר , בעיר ] שרובה ישראל אסור ) [ יש כמה שינויי נוסח במ " א , והמסקנא היא כאמור כאן ].
והוא כדתנן מכשירין פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה , והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב נכרים רוחץ מיד ), ומ " ו ( אם רוב עכו " ם לוקח מיד ) . שבת קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא מחממי ). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א שם ד"ה רבא (וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב ). ובעבודת הקדש שער ה סי ' ב ( ואם הביאום לצורך גוי , או אפילו סתם בעיר שרובה גויים , מותר ... כל שמביא לצורך הרוב הוא מביא ). ארחות חיים הל ' יום טוב אות כט ( וכתב הרשב " א ז " ל ... ואם הביא לצורך עכו " ם , או אפילו סתם בעיר שרובה עכו " ם , מותר ... כל המביא לצורך הרוב מביא ). שו"ע סי' תצח ס"ג (ואם הביאום לצורך הגוים , או אפילו סתם בעיר שרובה גוים , מותר , שכל המביא לצורך הרוב מביא), וסי' תקטו ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא).
וכן הוא לקמן סי' רעו ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב ). סי ' שכה ס " ו ( אם היא עיר שרובה נכרים , שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל הישראל ), וסכ " א ( נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור ( בעיר שרובה נכרים ), מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד ). סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב ). סי' תקטו סי"ח (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן נכרים, בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ליקח). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים שבודאי בשבילם נטחן הקמח).
*
ומה שבעיר שרובה ישראל אסור , כי " העושה על המקח " גרע מ " נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות " ( שבסעיף הקודם ).
וטעם החילוק נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס " ק ז ( מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל ... אסור . ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים ... ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד , על כרחך צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא , משום שזה עושה להשלים קבלנותו , וזה עושה מאליו בלא קבלנות ).
והיינו שכשעושה על המקח , אינו בטוח שיקנו ממנו וישלמו לו , וכעין האמור לעיל ס " ו ( אין דעתו סמוכה עליו בודאי , שלא קצץ לו הישראל שכר , ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל , ונראה כעושה שליחותו ). ולכן לא הותר כאן אלא " אם היא עיר שרובה נכרים ".
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעו דיני נר שהדליק הנכרי בשבת
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
מתירים אפילו אם
930 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג)
סי' תקנח בשם ר"ת (כתב הרב בשם ר"ת, שהי' מתיר לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה
מטלטלת בשבת לצורך ישראל, משום דאי בעי ישראל הי' מושך הנר אפילו בשעה שהוא דול[ק]
לכל מקום שירצה, משום דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמי' טלטול. אבל אסור לומר לה
לטלטל הנר לצורך ישראל) .
הרי שהתיר מטעם זה עכ"פ בדיעבד.
הגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך
נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה, שרי מן הצד,
דכולהו מוקצה בעלמא הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא
מן הצד, לית לן בה, כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין
לחוש לכך). הובא במ"א ס"ק יא.
וזהו גם עיקר טעם ההיתר שהובא משמם בהגהות מרדכי פב, ד (עוד
כתבו דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק, דלא הוי אלא טלטול, דאפילו לישראל אין אסור
אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור ). רבינו ירוחם נתיב יב ח"ב סז, ג (נר דלוק ביד
גוי ... מותר שילך הגוי עמו ... דטלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה, ורבינו תם
עשה מעשה בכך להתיר, וכן כתב הר"מ בתשובות). רמ"א ס"ג (ומותר לומר
לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא). ונתבאר במ"א
ס"ק יא.
ומקור סברה זו בדברי ר"ת בתוס' שבת קכב, א ד"ה משקה
(אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור , משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור,
אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד , וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות,
לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).
ואף שלענין "יכול ליכנס לתוך הבור
ולשתות" לא קיי"ל כדעת ר"ת (כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג
ד"ה והנה מלשון הגהות מיימוניות).
מכל מקום קיי"ל כוותיה לענין מה
שלמדו משם לדין "שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד".
ואף שמהר"ם בשם ר"ת התיר רק
ליהנות מן הנר , אבל לא התיר לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל. ובהגהות מיימונית אפשר
לפרש בב' האופנים.
מכל מקום קיי"ל כדברי המרדכי,
שמותר אפילו לומר לנכרי תביא נר הדולק, שכן פסק ברמ"א שם.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעו דיני נר שהדליק הנכרי בשבת
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
הגהות מיימוניות משמע
1016 עיקר פסק זה של ר"ת
נתבאר בהגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך נכרי עם ישראל בנר
הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה שרי מן הצד, דכולהו מוקצה בעלמא
הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא מן הצד, לית לן בה,
כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין לחוש לכך).
ואחר כך הוסיף פרט נוסף בהיתר (אבל ודאי אסור שידליקנה נכרי
לצורך ישראל , שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשות בשום ענין. וגם בדבר זה יש צד
להיתר, דהא אי בעי ישראל לאתויי בלא נר. מכל מקום אין להקל כל כך בענין, והמחמיר
תבא עליו ברכה) .
ומקור סברה זו בדברי ר"ת בתוס' שבת קכב, א ד"ה משקה
(אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור , משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור,
אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד , וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות,
לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).
ומטעם זה יכול לומר לנכרי להדליק הנר
לצורך הישראל. ומכל שכן שיכול לומר לו להביא נר הדלוק כבר.
אלא מכל מקום מחלק בינם הגהות מיימוניות
(אין להקל כל כך בענין, והמחמיר תבא עליו ברכה).
והרי כן שנינו קכב, א (נכרי שהדליק את
הנר ... בשביל ישראל אסור ).
ויתבאר לקמן הטעם לזה, כיון "שיש
יתרון לאור מן החשך, להכי המחמיר תבא עליו ברכה".
ומזה נראה, שכל ההתירים האלו שייכים זה
לזה, אלא דלא קיי"ל כוותייהו אלא בנידון דידן, מהטעם שיתבאר לקמן.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שז דיני שבת התלויים בדבור
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יא
שם, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי כמ"ש
1742 אף ש ר"ת התיר גם בזה, בתוס' שבת קכב, א
ד"ה משקה (אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור , משום שלא היה יכול
להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס
לתוך הבור ולשתות, לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).
חלקו עליו בזה הפוסקים, בתוס' שם (ור"י
אומר דהוא הדין לישראל עצמו אסור ). ר"ן מו, ב (הלכך משמע דמתניתין דנקט בהמתו,
אורחא דמילתא נקט ... אבל אין הכי נמי דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל לשתות
מהן). מ"מ פ"ו ה"ג (ואין זה עיקר, אלא ודאי אפילו לשתות מהם ישראל
אסור , וזה דעת רבינו). רא"ש פט"ז סי"ב (רבינו תם ז"ל היה אומר
... מילא בשביל שישתה ישראל שרי אפילו לאותו ישראל שמילא בשבילו, משום שיכול לירד
לבור ולשתות ... מיהו קשה מנר הדלוק במסיבה דאסרינן ברוב ישראל אטו אם היה נר דלוק
במקום אחר בבית, כיון דישראל היה יכול לילך ולהשתמש לאור אותו הנר שמותר להשתמש
לאור נר זה, והא לא מסתבר כלל). טור סי' שכה (ור"ת היה אומר, הא דאסרינן
בממלא לצורך ישראל דוקא לבהמתו, אבל הוא עצמו מותר בהם אף על פי שנתמלאו בשבילו,
כיון שאם היה רוצה היה יורד לבור ושותה. ור"י אוסר). מ"א סקי"ב
(ופשוט דאפילו דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שי דיני מוקצה בשבת
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו
הנושרין שיתבאר בסי' שכ"ב , כמו שיתבאר בסי' שכ"ה .
678 בטור ושו"ע שם ס"ג (פירות
שנשרו מן האילן בשבת אסורים בו ביום). ובמ"א שם ס"ק ג (משום שמא יעלה
ויתלוש ומשום מוקצה). ט"ז ס"ק ב (גזירה שמא יעלה ויתלוש).
וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד ( פירות הנמצאים תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו
מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב. אפילו אם הוא בענין שאין
בהן משום מוקצה, כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יום טוב על התמרים שישיר
הרוח מן הדקל ביום טוב ... לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום
טוב לאסרו באכילה בו ביום, אם הוא דבר מאכל, ולהשתמש בו, אם אינו דבר מאכל, משום
גזרה שמא יתלוש בעצמו, כמ"ש בסי' שכ"ב).
וכדתנן
פסחים נה, סע"ב (אנשי יריחו ... אוכלין מתחת הנשרים בשבת (תחת הדקל המשיר
פירותיו היו אוכלין מן הנושרות, רש"י), ומיחו בידם חכמים). ובברייתא שם נו, א
(פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים
טובים). ובגמרא שם נו, ב (דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי לא
גזרינן שמא יעלה ויתלוש). ופירש הר"ן בחידושיו שם (ומשום מוקצה ליכא, שהיו
עשויין ליפול ויושבין ומצפין מתי יפלו, שהרי היו פורצין פרצות בגנותיהם כדי לאכילן).
ומקורו בתוס' שבת קכב, א ד"ה איני (פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו, ולהכי
אי לאו טעמא דשמא יעלה ויתלוש הוו שרו). ורמב"ן במלחמות ביצה יג, א (דכיון
דדעתיה עליהו מאתמול, שהרי פורצין פרצות בגנותיהן לשם כך, הרי הם מוכנים במחובר
לזה שדעתו עליו ... אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש). ורשב"א ביצה ב, ב (דאדם
יושב ומצפה מתי יפלו ... ומשום הא נקט ליה טעמא דגזרה שמא יעלה ויתלוש).
ואף לדעת הפוסקים שתנאי אינו מועיל במוקצה, כדלעיל סי' רעט
ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה
... ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין השמשות, דהיינו
שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות).
היינו דוקא כשדחה אותו בידים והקצהו מדעתו לבין השמשות, וכמובא
לעיל שם (הערה לג), מתוס' מד, א ד"ה שבנר (נר, עיקר הקצאתו הוא בין השמשות,
ודחייה בידים לצורך שבת, וחמיר טפי, ולא מהני ביה תנאי). הגהות אשרי פ"ג סי'
כ (ואפילו תנאי אינו מועיל לו, כיון דדחיה בידים).
משא"כ בפירות שבאילן, שהיו מוקצין מחמת איסור הבא מאליו,
מהני מה שהי' דעתו מתי יפלו (ראה לקמן ס"ו, והערה 688 ).
אופן נוסף של צומח שאין בו דין
מוקצה, נתבאר לקמן סי' שכה ס"ח (נכרי שליקט עשבים מהמחובר, אפילו הוא בענין
שאין בהם משום מוקצה, כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם
מוכנים לו, אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות הנושרים).
ומכל מקום, אחר שנאסרו משום פירות
הנושרים, נאסרו אף בטלטול כמוקצה, כדלקמן סי' שכה ס"ח (אעפ"כ אסורים
משום גזרת פירות הנושרים. ולכן אסור לישראל להשתמש בהם שום תשמיש, כמו שאסור להשתמש
בפירות הנושרים, ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש
בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים, כמו שפירות הנושרים יש להם דין מוקצה מטעם זה),
ושם נסמן.
ולא רק בודאי פירות שנשרו בשבת, אלא
אפילו בספק פירות שנשרו, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (פירות הנמצאים תחת האילן, שיש
להסתפק שמא נשרו מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב), ושם
נסמן.
ולא רק בפירות, אלא אף בעצים שנשרו,
כדלקמן סי' תקא ס"י (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב,
אפילו להמתירין נולד ביום טוב, לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או
ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום באכילה ובטלטול, משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
ולא בשביל הישראל , ואם כן אין לאסור אותה מדין נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל.
223 מכשירין
פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה , והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב
נכרים רוחץ מיד ), ומ"ו
(אם רוב עכו"ם לוקח מיד ) . שבת קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא
מחממי ). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א שם ד"ה רבא (וטעמא
משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל
המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב ). וב עבודת הקדש שער ה סי' ב (בעיר שרובה גויים, מותר ... כל
שמביא לצורך הרוב הוא מביא). ארחות חיים הל' יום טוב אות כט (וכתב הרשב"א
ז"ל ... ואם הביא לצורך עכו"ם, או אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם,
מותר ... כל המביא לצורך הרוב מביא). שו"ע סי' תצח ס"ג (ואם הביאום
לצורך הגוים , או אפילו סתם בעיר שרובה גוים , מותר , שכל המביא לצורך הרוב מביא),
וסי' תקטו ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא).
וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי
העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו
בשבת). סי' רעו ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל
אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב ). לקמן סכ"א (נכרי
שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר לישראל
ליקבר במוצאי שבת מיד ). סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ
רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב ). סי'
תקטו סי"ח-ט (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן נכרים, בודאי לצורך הנכרי
הביא ומותר ליקח). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים שבודאי
בשבילם נטחן הקמח).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו
נכרי שליקט עשבים מהמחובר , אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה,
258 רמב"ן
שבת קכב, א (ואפילו עשבים שתלשן גוי לצרכו בכלל, משום דבכל הנתלשין מן המחובר גזרו
גזירה זו). ובמלחמות ביצה יג, ב (והכי נמי איתא בפרק כל כתבי הקדש בנכרי שלקט
עשבים בשבת לעצמו, שמותרין משום מלאכת שבת ואסורין כדין מוקצה ... או שהם בכלל
גזירה של פירות הנושרין, דהוא משום שמא יעלה ויתלוש).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
ט אם ליקט או צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל , או בשביל ישראל ונכרים , צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות
271 משנה
מכשירין פ"ב מ"ה. הובא בשבת קכב, א; קנא, א (עיר שישראל ונכרים דרין
בתוכה , והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד , אם רוב ישראל
ימתין בכדי שיחמו חמין ). ברייתא שבת שם ושם (מחצה על מחצה
אסור). ס' התרומה שם (כדתנן במסכת מכשירין, מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב העיר
עכו"ם רוחץ למוצאי שבת מיד , ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ... ואם
העכו"ם לקטן או צדן או עשה מלאכה, הדליק הנר או עשה כבש בשביל שניהם, למען
ישראל ועכו"ם, אסור, כדמוכח פרק שואל [קנא, א], ובירושלמי ללשון אחר שתופס
רש"י), מאותה משנה , ושכן משמע בירושלמי פט"ז ה"ט (אמר
רבי יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור), לפי לישנא אחרינא
שברש"י קנא, א (דספיקא אסור, דקתנו מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין ...
לישנא אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו ... ולשון זה
נראה לי עיקר, ורבותי נמי). ונתבאר לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ו (שדעת
רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק), וכן הוכיח לקמן שם מדברי שאר הפוסקים
(אמנם גם לענין ספק קיי"ל לאסור, כדלקמן סעיף הבא).
רמב"ם פ"ב ה"ז (מחצה למחצה
ימתין
בכדי שיחמו חמין ). טור ושו"ע שם (או בשביל ישראל וגוי).
וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ז (ואם
מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור, שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם). לקמן סי'
שכו סי"ג (ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת
בשביל שניהם). סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה נכרים וחציה ישראל , נכרי המביא
שם למכור, בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו
כדין נכרי שהביא דורון לישראל).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שכו דיני רחיצה בשבת
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
רוחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד , שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם
506 משנה
מכשירין פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה והיה בה מרחץ מרחצת בשבת,
אם רוב נכרים, רוחץ מיד , ואם רוב ישראל , ימתין כדי שיחמו החמין , מחצה למחצה, ימתין
כדי שיחמו החמין ). הובא בשבת קכב, א. קנא, א. טור ושו"ע סי"ג (עיר
שישראל וגויים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב גויים, מותר לרחוץ בה במוצאי
שבת מיד , ואם רוב ישראל , או אפילו מחצה על מחצה, אסור למוצאי שבת עד כדי שיוחם).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצז דין הכנה ביום טוב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ז
מהם קצת, מותר ליתן מזונות או מים והן באים ואוכלים ושותים ,
482 מ"א שם (ומכל מקום נראה לי דלכו"ע דוקא לפניהם ממש אסור ליתן,
אבל ברחוק מהם קצת מותר ליתן. ועסי' שכ"ד סי"ג).
והוא כדלעיל סי' שכד ס"י במאכיל
בהמה עשבים מוקצים (לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול מדברי סופרים, מפני
שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא
להעמידה על גבה ממש, אבל מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל
מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין לחוש). וכדאמרינן שבת קכב, א (דקאים לה
באפה ואזלא היא ואכלה ), ופרש"י (אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש
לשמא יטול ויאכיל).
וכשם שמחלקים שם במאכיל בהמה עשבים
מוקצים, כן יש לחלק כאן בנותן מזונות לבהמה מוקצה .
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצז דין הכנה ביום טוב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ב
מותרים, לפי שאין הנכרי מקצה מדעתו כלום כמו שנתבאר בסי'
572 ירושלמי פ"ג ה"ב (אין העכו"ם צריך הכן). רמב"ן שבת קכב, א
ד"ה מתני' (שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל ואין צריך הכן, כמו שאמרו
בירושלמי). שו"ת רשב"א ח"ד סי' מז (כותי שהביא דורון לישראל ביום
טוב בני יונה קטנים משובכו שיש לו בתוך העיר ... נראה דמותרים הם, כיון שאינם
צריכים צידה, דהוה להו כפירות שאין במינם במחובר, דאפילו הביאם מחוץ לתחום, מותרים
למי שלא באו בשבילן). שו"ע סט"ו (גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב בני
יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר, כיון שאין צריכים צידה, מותרים). מ"א
ס"ק יז (דשל עכו"ם אין צריך הכן, ואם כן אפילו מי שהובאו בשבילו מותר ),
וסי' תקטו סקכ"ז (כיון דהיו בין השמשות תוך התחום של בעליו, לא אתקצאי,
ומותרים כל ישראל לאכול עמו, דפשיטא דאם אדם אחד הביא דבר עמו חוץ לתחום מותר
חבירו לאכול עמו, וכ"כ הראב"ן. והיינו טעמא דשל עכו"ם אין צריך הכן,
דהעכו"ם אין מקצה כלום מדעתו, וכיון דמוכן לבעל הבית מוכן לכל).
וראה מראי מקומות וציונים.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקז דיני אפייה ביום טוב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
המוקצה שרי, כמו שכתבו הרמב"ן
2030 שבת קכב, א (הא דתנן בכבש ירד אחריו ישראל , דוקא בכבש וכיוצא בו, דליכא משום ... מוקצה,
דמשתמש בעלמא הוא, וכיושב על האבן דמי, אבל לטלטל הכבש אסור ).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקז דיני אפייה ביום טוב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס' ,
2057 שם ושם הוכיחו התוס' שאין גוזרין שמא יתלוש בעצים ודלועין, דאי לאו הכי למה התירו
(שבת קכב, א) כשהנכרי הדליק הנר לעצמו, או מילא מים לבהמתו , או עשה כבש לעצמו, ולא
גזרינן שמא יעשנו הישראל.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקז דיני אפייה ביום טוב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו
(פירוש שהרי שנינו
2072 שבת קכב, א.
וכן הוא לעיל סי' שכה סי"ז (ליקט
נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו , מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקטו דין דברים הבאים ביום טוב חוץ לתחום
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
כי כן הסכמת רוב המורים :
3106 רש"י כד, ב בשם רבנו
גרשום מאור הגולה ו רבנו קולונימוס (כן דעתי נוטה ויש לי ראיות הרבה ...
ובתשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי. גם עתה בא אלי מכתב מגרמיי"ש,
שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל הש"ס,
והורה כן). כה, רע"א (משום שנעשה בו איסור בשבילו, אם כן לישראל אחר נמי אסור ,
דנכרי שהדליק את הנר בשבת תנן (שבת קכב, א) אם בשביל ישראל אסור , ולא חלקו בינו
לחברו). שהיא הסברא הראשונה הנ"ל.
ואף
"דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר
לנכרי לעשות, כמ"ש לפי סברא האחרונה", כדלקמן בהגהה.
מכל
מקום גם לפי סברה זו קיי"ל שאסור אף לאחרים, מטעם האמור לקמן בהגהה (לא רצו
חכמים לחלק בגזרתם, ואסרו על הכל, אף על מי שלא נעשית בשבילו עד לאחר בכדי שיעשו,
לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי נכרי). ולעיל סי'
רעו ס"א (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת,
אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה
בשביל ישראל בשבת). וסי' שכה ס"ט (שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל
ישראל , החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), וסי"א (שאיסור
התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא
בשבילו), וסט"ז (שכל שנעשה באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל לא חלקו
חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), ו סכ"ב (לא אותו ישראל ולא ישראל אחר) . שכן נראה מדברי
הפוסקים שלפנינו:
רי"ף יג, ב (והבא בשביל
ישראל זה, מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר). רמב"ם פ"ב ה"י (והבא
בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר). אבל בשאר מלאכות שנעשו לישראל , אסור
אף לאחרים.
ואפילו לדעת הפוסקים שגם בשאר מלאכות
לצורך ישראל מותר לישראל אחר.
מכל מקום גם הם מודים כאן לענין דבר שיש
ממנו מחובר או מחוסר צידה, שאסור לערב אף לאחרים. שכן נראה מדברי הפוסקים שלפנינו:
ראב"ד בהשגות על בעל המאור
יג, א (כתוב שם [בבעל המאור דלקמן] או שעשה לו כבש בשבת כולן מותרין לישראל אחר
... כתבתיה דגרסינן בסוף שבת [קנא, א] גוי שהביא חלילין מרשות ישראל בשבת לא יספוד
בהן אותו ישראל , אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבור בו אותו
ישראל , אבל ישראל אחר מותר, ונר וכבש ומילוי מים [כיוצא] בהם הם). רז"ה
שם (פירשה ה"ר שלמה [רש"י שם כד, ב (אם יש מאותו המין במחובר אסורין, משום
מוקצה, ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים, ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי)]
משום דכגרוגרות וצמוקים דמי דאסח דעתיה מיניה ... דמשום גזירה שמא יאמר לו לא אסרינן
ליה לישראל אחר, שאין אדם חוטא ולא לו. ומצאתי כתוב לרב רבי מאיר ברבי יוסי
ז"ל שהעיד בשם ה"ר יצחק בן מרן לוי ז"ל כי הוא הדין לנכרי שהדליק
את הנר בשביל ישראל או שמילא מים לבהמת ישראל או שעשה לו כבש בשבת כולן מותרין
לישראל אחר). רמב"ן במלחמות יג, ב (וחכמי מקומו לא יפה הורו ... שלא
חלק רב פפא באותו השיעור בין אותו ישראל לישראל אחר, אלא כשאין במינו במחובר). רשב"א
בחידושיו כד, ב (והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דבאיסור תחומין לא גזרינן שמא
יאמר לו הבא בשביל ישראל אחר). ר"ן יג, ב ד"ה ולערב (וכי תימא
תינח ביומיה אבל לערב דבטיל לה איסור מוקצה הוה לן למישרייה לישראל אחר. הא לא
קשיא, שאם אתה מתירו לו אף על פי שהוא אסור למי שבא בשבילו, אף הוא יחשוב שאפילו
ביומו יהא מותר בו, ולפיכך השוו איסורו לגמרי. זה נראה לי על דרך הר"ז הלוי
ז"ל). היינו שגם לדעת בעל המאור וראב"ד וסיעתם, בנכרי שהדליק הנר או
מילא מים או עשה כבש , שמותר לישראל אחר; מכל מקום מודים בדבר שיש ממינו מחובר או
מחוסר צידה, שאסור לערב בכדי שיעשו אף לאחרים.
מגיד משנה הל' שבת פ"ו ה"ב (ופשט
מימרא שבפרק אין צדין שאומרת ולערב בכדי שיעשו, מורה כדברי רבינו, שאפילו אחר צריך
להמתין בכדי שיעשו). שו"ע ס"א (ובשני ימים טובים של גליות, אם
הובא ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו), שהוא כדעת רש"י
הנ"ל. עיין קונטרס אחרון (היא ההגהה דלקמן בסמוך. ראה הערה הבאה).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקטו דין דברים הבאים ביום טוב חוץ לתחום
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
לצורך הנכרי הביא , ומותר ליקח ממנו
3204 מכשירין
פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה , והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב
נכרים רוחץ מיד ), ומ"ו (אם רוב עכו"ם לוקח מיד ) . שבת
קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא מחממי ). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א
שם ד"ה רבא (וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא,
וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב ). וב עבודת הקדש שער ה סי'
ב (ואם הביאום לצורך גוי, או אפילו סתם בעיר שרובה גויים, מותר ... כל שמביא לצורך
הרוב הוא מביא). ארחות חיים הל' יום טוב אות כט (וכתב הרשב"א ז"ל ...
ואם הביא לצורך עכו"ם, או אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם, מותר ... כל
המביא לצורך הרוב מביא). שו"ע ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא
לצורך הרוב מביא), ובסי' תצח ס"ג (ואם הביאום לצורך הגוים , או אפילו סתם בעיר
שרובה גוים , מותר , שכל המביא לצורך הרוב מביא).
וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי העושה על
המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו בשבת). סי' רעו
ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל אסור להשתמש
לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב ). סי' שכה ס"ו ( אם
היא עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל הישראל) ,
ו סכ"א
(נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר
לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד ) . סי' שכו סי"ג
(עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם
הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב ). לקמן סי' תקיז ס"ב-ד
(אם היא עיר שרובה נכרים ... אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים, שבודאי בשבילם נטחן
הקמח).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקטו דין דברים הבאים ביום טוב חוץ לתחום
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יא
נכרי המביא שם למכור בודאי לצורך שניהם הוא מביא ,
3211 ברייתא שבת קכב,
א (אם רוב ישראל אסור , מחצה על מחצה אסור ). ירושלמי פט"ז ה"ט
(אמר רבי יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור ). לישנא אחרינא
שברש"י קנא, א (כיון דמחצה על מחצה , ודאי בשביל ישראל ונכרים
הוחמו ... ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי ). סמ"ג
ל"ת סה כ, ב (דודאי לשם שניהם נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל ישראל , ולכך אסור ).
רמ"א ס"ו (מחצה על מחצה , או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור ). מ"א
סקכ"ג (מחצה על מחצה , הוי לצורך שניהם (סמ"ג)).
ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.
וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ז ( ואם מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור ,
שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם. ואף אם ספק לאיזה מהם מדליק הולכים להחמיר בספק
זה) .
סי' שכה ס"ט ( או
בשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו). סי' שכו סי"ג ( ואפילו
במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
שארית יהודה שו"ת אורח חיים סימן ה
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ד
דהא נכרי שעשה כבש לעצמו שירד אחריו ישראל לא מפלגינן בין אם עשה בביתו או בבית הישראל, אלא דדעת הר"ש שבהגהות מיימוניות פ"ו לאסור בשל ישראל , וסבירא ליה להמ"א כוותי' בלא קצץ, אבל בקצץ גם המ"א מודה דלא קיי"ל כר"ש, כמ"ש הרב בקו"א , דהא במרחץ וכה"ג לא אסרו אלא משום הרווחה שהישראל מרויח, ולא משום שנוטל מעצי ישראל , עיי"ש דמשום שהעשיה ברשות ישראל לא מיחשב נקרא על שמו כלל.
143 משנה שבת קכב, א. טוש"ע סי' שכה סי"א. שוע"ר שם סי"ח.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז כשאומר לו לעשות ההיתר מג. כשהישראל יכול לעשותו בצד היתר
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ג
אבל אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו, אע"פ שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו, בלי שיעשה את המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר לנכרי להביא לו מים לשתות מן הנהר, אע"פ שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי (שוע"ר שם).
1429 אף שר"ת התיר גם בזה (שבת קכב, א תוד"ה משקה). והובא ברמ"א (סי' שכה ס"י). מכל מקום לא קיי"ל כדעה זו. ודלא כמשנה ברורה (סי' שכה ס"ק נו) שמתיר לצורך גדול.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז הנאה וריוח ממלאכת הנכרי כה. הנאה ממלאכה לצורך ישראל ונכרי
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
וכן עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד , שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב , ואם רובה ישראל צריך להמתין עד כדי שיוחם, ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם (שוע"ר שכו, יג).
946 משנה מכשירין פ"ב מ"ה. הובאה בשבת קכב, א. קנא, א. טור ושו"ע סי' שכו סי"ג.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז הנאה וריוח ממלאכת הנכרי כה. הנאה ממלאכה לצורך ישראל ונכרי
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע י
וכן עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד , שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב , ואם רובה ישראל צריך להמתין עד כדי שיוחם, ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם (שוע"ר שכו, יג).
947 שבת קכב, א (אדעתא דרובא מחממי ). לבוש שם סי"ג.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר