תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז אמירה לנכרי

א. איסורו מטעם שליחות

אאסרו חכמים¹ לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, בין בחנם בין בשכר², ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת³, ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת⁴, שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל⁵ (שוע"ר רמג, א).

בואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל, שנאמר⁶ בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים⁷ גם לרבות שלוחכם מכאן ששלוחו של אדם כמותו⁸ ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה⁹, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא¹⁰ (שוע"ר שם). ואף שלענין רבית יש אומרים דאין שליחות לנכרי אף לחומרא¹¹ (שוע"ר רמג, א בשוה"ג ציון יא), אפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה (קו"א רסג, ח ד"ה והענין).

גויש רמז לאיסור זה בשבת ויום טוב מן התורה¹² שנאמר¹³ ביום טוב כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו על ידי אחרים שאין מצווים על השביתה ביום טוב, וקל וחומר לשבת, ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא¹⁴ (שוע"ר שם).

דועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא מדבריהם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן¹⁵ (שוע"ר שם).

הכל שאסור לעשותו ביום טוב אסור לומר לנכרי לעשותו, שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת¹⁶ (שוע"ר תצה, י¹⁷). ואפילו בחולו של מועד¹⁸ (שוע"ר רמג, א).

ווכן בשאר כל איסורין שבתורה¹⁹ (שוע"ר רמג, א), כגון איסור חסימת פרה (שוע"ר שאלה ושכירות כט), ורבית (שוע"ר רבית עב-ג), והאכלת איסור לתינוק, שהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה (שוע"ר שמג, ה).

זוכן כל דבר שאסור לישראל לעשות בשבת אפילו מדברי סופרים אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו²⁰ (שוע"ר שז, לז). ולכן אסור לומר לנכרי ליתן קדרה לתנור בשבת, שכל דבר מדברים שאסור לעשותו משום גזירה שמא יחתה, או משום שנראה כמבשל בתחלה, אסור לומר לנכרי לעשותו²¹ (שוע"ר רנג, כט).

חואפילו לקנות בשבת²² על ידי נכרי אסור (שוע"ר שו, ד). וכן אסור למכור על ידי נכרי (שו"ת סי' ב). ואפילו לקח דבר מאכל מנכרי באופני ההיתר²³, אסור לשלם לו אפילו על ידי נכרי אחר²⁴ (שוע"ר סי' תקיז ס"ו²⁵).

טוכן מי שיש לו מרחץ או תנור או רחיים, ושכר נכרי שיתעסק בו ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים, אפילו אם הנכרי אינו צריך לעבוד כלום שכבר הכין הכל מערב שבת, מכל מקום מה שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים הוא עושה זה בשביל הישראל, ולהישראל עצמו אסור לו לקבל השכר של יום השבת, לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי בשבילו²⁶ (שוע"ר רמג, ג).

יוכן ישראל הקונה מכס אסור לו לקבל מכס בשבת, אפילו הביאו דבר מאכל שאינו מוקצה וראוי לאכילה, כגון שהובא מתוך התחום²⁷ והוא דבר שאין בו חשש שמא נלקט היום מהמחובר או שמא ניצד היום²⁸, אעפ"כ אסור לו לקבל בעצמו משום שנאמר ממצוא חפצך חפציך אסורים²⁹, ולכן לא ישכור לו נכרי ליום השבת³⁰ (שוע"ר רמד, יב).

יאואפילו דבר האסור מפני טורח שבת, כגון שהביאו נכרים תבואה של ישראל לביתו, אסור לומר להם לפנותה³¹ מהעגלות לתוך אוצרו אפילו בלא מדידה ומנין³², שהרי לישראל עצמו אסור לו לפנותה מדברי סופרים, וכל דבר שאסור לישראל לעשות בשבת אפילו מדברי סופרים אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו³³ (שוע"ר שז, לז).

יבוכן חביות של יין שהובאו על עגלה אסור להורידם בשבת, מפני הטורח (שוע"ר שלג, א), אפילו על ידי נכרי³⁴ (שוע"ר שלג, ה).

יגאבל דבר שאינו אלא חומרא בעלמא לישראל עצמו יכול לומר לנכרי בשבת לעשותו³⁵ (שוע"ר שז, ו).

ידלכן אם התנה מבעוד יום על נר שיטלטלנו בשבת לכשיכבה, שיש מתירים לטלטלו ויש אוסרים³⁶, נוהגין לטלטלו על ידי נכרי, אפילו להצניעו כדי שלא יגנב³⁷, שלענין טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא הראשונה שהתנאי מועיל לכשיכבה, וטוב להתנות כך בפירוש (שוע"ר רעט, ה).

טווכן התירו על ידי נכרי שבירת פותחות או הסרת צירים וחשוקים שבדלתות הכלים, לפי שיש אומרים שאין בנין וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ויש לסמוך על דבריהם לענין אמירה לנכרי³⁸ אם הוא לצורך השבת³⁹ (שוע"ר שיד, יז).

טזוכן יש להתיר לרקד⁴⁰ על ידי נכרי ביום טוב אם ישנה קצת⁴¹, לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך על דבריו להקל על ידי נכרי⁴² (שוע"ר תקו, ג).

יזלא ישלח לנכרי ביום טוב דרך רשות הרבים⁴³, אפילו שולח לו על ידי נכרי⁴⁴, דאסור להוציא מרשות לרשות בשביל נכרי, וכל שאסור לעשותו אסור לומר לנכרי לעשות. אבל מותר לשלוח לו על ידי נכרי דרך כרמלית⁴⁵, שלא גזרו על שבות דשבות של איסור הוצאה ביום טוב, שהרי אם יש בה צורך יום טוב קצת מותר לעשותה על ידי ישראל⁴⁶ (שוע"ר תקיב, א).

יחנוהגין להתיר לעשות על ידי נכרי כל המלאכות בערב פסח אחר חצות⁴⁷, אפילו שלא לצורך המועד. שלא אמרו אמירה לנכרי שבות אלא בשבת ויום טוב וחולו של מועד, אבל ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל, וקל הוא יותר מחולו של מועד⁴⁸ (שוע"ר תסח, ה).

יטואף בשבת לא אסרו האמירה לנכרי אלא בשעה האסורה לכל ישראל, אבל מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אע"פ שכבר חל עליו קבלת שבת⁴⁹, מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה⁵⁰, ואפילו לדבר הרשות⁵¹ (שוע"ר רסא, ג), ואפילו לישראל חברו שלא קבל עדיין השבת יכול לומר שיעשה לו מלאכה⁵², ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת. וכן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר לנכרי, ואפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה, שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו⁵³ (שוע"ר רסג, כה).

כוהטעם הוא, דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין אמירה, שאין בה משום איסור שליחות⁵⁴ דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו⁵⁵ שנעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא, והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו⁵⁶. והוא הדין במוצאי שבת, אינו חפץ מסתמא שתומשך עליו חומרא זו (קו"א רסג, ח ד"ה ולמדו).

כאואף בבין השמשות לא אסרו לאמר לנכרי לעשות לו מלאכה, אלא במלאכה גמורה מן התורה, אבל יכול לומר לו להוליך דרך כרמלית, שאיסור הטלטול בכרמלית אינה אלא שבות מדברי סופרים, וכשאומר לנכרי לעשות הרי הוא שבות דשבות, ולא גזרו עליו בבין השמשות אף שלא לצורך מצוה⁵⁷ (שוע"ר תנה, יד).

הערות

עמוד א

1. מו"ק יב, א (כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לנכרי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה). שבת קנ, א (אמירה לנכרי שבות). רמב"ם פ"ו ה"א.
2. היינו בשכיר יום, כדלקמן פי"ג ס"א, או בקבלנות כשקובע מלאכתו לשבת, כדלקמן פי"ד ס"ג. או בקבלנות כשגוף הישראל נהנה, כדלקמן פכ"ב ס"א. אבל שאר קבלנות מותרת, כדלקמן פי"ג ס"ב. וכן באריסות, כדלקמן פט"ז ס"ו. ויצויין כל אחד מהם במקומו.
3. רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו, בשם רס"ג. רמב"ם שם. טור ושו"ע סי' שז ס"ב. ובב"י שם הביא מכמה ראשונים, שמוכיחים כן מכמה סוגיות. והיינו אף שבזה אין לאסור מטעם ממצוא חפצך ודבר דבר (שיתבאר לקמן פ"ב ס"ו), מכל מקום אסור מטעם שליחות, דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו, ולא בשעת האמירה לנכרי לעשותה, כדלקמן ס"כ.
4. רמב"ם שם. שו"ע שם. ואם צריך אותה בשבת, יתבאר לקמן פכ"ז (שלפעמים אסור אפילו בקבלנות).
5. רש"י ע"ז כא, א ד"ה מפני שנקראת (שהבלנין שלוחין של ישראל הן). כב, א ד"ה לא יאמר ישראל (לפי שנעשה שלוחו) וד"ה שרא להו (איסור שליחות). שבת קנג, א ד"ה מאי טעמא (והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת). ש"ך יו"ד סי' רצד ס"ק כח (איסור שליחות המלאכה בשבת).

עמוד ב

6. קרח יח, כח.
7. קידושין מא, ב.
8. ראה גם שוע"ר שסו, יב. תלו, ב. תלו, כ. תקכז, ד. דיני מציאה ופקדון סל"ב.
9. ב"מ עא, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' קפח ס"א. וראה גם שוע"ר תמח, י. תנ, כז. הל' רבית סס"ז.
10. ב"מ שם (לענין רבית: בשלמא סיפא לחומרא). וברש"י שם ד"ה בשלמא (שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר) וד"ה אדעתא (והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר). תוס' שם ד"ה כגון, ורא"ש שם פ"ה סי' נד, בדעת רש"י ורבנו חננאל (שכ"ה גם לפי המסקנא). הגהות מיימוניות פ"ו אות ב (כי יש שליחות לנכרי לחומרא). וראה גם לקמן פ"ט ס"ה.
11. ר"ת בתוס' ורא"ש שם (דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא, כדהוה אמרינן מעיקרא). ונתבאר בשו"ת ריב"ש סי' שה ד"ה תשובה ודאי. אבל ראה שוע"ר הל' רבית סע"ב-ג, שגם ברבית קיי"ל כדעת הפוסקים שיש שליחות לחומרא בנכרי.

עמוד ג

12. סמ"ג ל"ת עה (כד, רע"ד), ממכילתא בא פ"ט (לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, ולא יעשה הגוי). יראים השלם סי' דש.
13. בא יב, טז. וראה רש"י שם: לא יעשה בהם, אפילו ע"י אחרים.
14. סמ"ג שם. ב"י סוס"י רמג.

עמוד ד

15. טעם זה כתב הרמב"ם (פ"ו ה"א) לענין שבת. והוסיף רבנו, שמטעם זה נאסר אף ביום טוב ובשאר איסורים. ומה שהוצרכו לג' הטעמים, ראה שיחת חה"ש תשכ"ד סכ"ט. שלחן המלך ע' קעד. ועוד יתבאר טעם נוסף, לקמן פ"ב.

עמוד ה

16. ביצה כד, ב. טוש"ע ושוע"ר סי' תקטו. לקמן פי"ט ס"ב ואילך.
17. ראה גם שוע"ר רמג, א. שה, כט. תקי, יב. תקיב, א. שאלה ושכירות כט. מלבד לענין קבורת מת, שהתירו ביום טוב ע"י נכרי, כדלקמן פ"ו סי"א.
18. ברייתא מו"ק יב, א (כל שהוא עושה אומר לנכרי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה). תוס' ב"מ צ, א ד"ה אבל הכא. טור ושו"ע סי' תקמג ס"א. וראה גם לקמן סי"ח.

עמוד ו

19. בעיא בב"מ צ, א (לענין חסימה: מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות, הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דלמא לא שנא). נמוק"י שם (נג, רע"א: והסכימו האחרונים ז"ל, דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתרא כאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומר זוטא דכולהו אסרי סירוס ע"י עובד כוכבים, נקטין לחומרא דאמירא לעובד כוכבים אפי' באיסור לאו אסור). וכן נפסק בטוש"ע יו"ד סי' רצז ס"ד (לענין הרבעה). ורמ"א שם (אף לשאר איסור לאו). טוש"ע חו"מ סי' שלח ס"ו (לענין חסימה). והוכיחו בב"י ולבוש וב"ח וש"ך יו"ד שם (ס"ק ג), דהיינו מטעם אמירה לנכרי שבות.

עמוד ז

20. ורק במקום מצוה התירו, כדלקמן פ"ז ס"א ואילך.
21. ראה גם לקמן פמ"ב ס"ו.

עמוד ח

22. שאיסורו משום גזירה שמא יכתוב (שוע"ר שו, ד), או איסורו מדברי קבלה האמור בנחמיה י, לב. יג, טו-יח (שוע"ר רסא, ב. תקיז, ו. קו"א שא, ב).
23. על דרך שנתבאר בשוע"ר סי' שכג, א (בלא הזכרת שם דמים ומדה, או סכום דמה או מדה).
24. אלא שבזה נתבאר בשוע"ר שם טעם אחר: דכל שהמעות מגיעין ליד המוכר ביו"ט ניכר הדבר שהוא מקח וממכר. והיינו שכיון שהוא עצמו קנה מהנכרי, לכן גם כשמשלם ע"י נכרי אחר נקרא מקח וממכר שאסרו. משא"כ לעיל, שכל הקנין נעשה ע"י נכרי, אזי אסור רק מטעם שבות דשבות.
25. וכ"ה בשוע"ר שכה, טז.

עמוד ט

26. רבנו לומד זה שם מדין מכס דלקמן ס"י.

עמוד י

27. שאם הובא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו, כדלקמן פ"כ ס"י.
28. שאם יש חשש זה אסור מטעם מוקצה, כמבואר בשוע"ר שכה, ח.
29. אבל משום איסור מקח וממכר בשבת אינו עובר אלא כשלוקח מעות, כדלעיל ס"ח.
30. והתירו רק באופנים ומטעמים דלקמן פ"ב סי"א, ופ"ח ס"א, ופי"א ס"ח, ופי"ב ס"ט, ופט"ז ס"ד וס"י, ופ"מ ס"א, ופמ"א ס"א-ב.

עמוד יא

31. מ"א סי' שז ס"ק לב.
32. שזה אסור משום מעשה חול וזלזול שבת (שוע"ר שו, יח), ומשום עובדין דחול שנראה כמוכר (שוע"ר תקו, א), ואף שלא במקום מקח וממכר (שוע"ר שכד, ב).
33. ראה גם לקמן פל"ב ס"י.

עמוד יב

34. אלא במקום הפסד מרובה, כדלקמן פי"א.

עמוד יג

35. תשובת הרד"ך סי' יח. מ"א סי' שז ס"ק ב. וראה גם לקמן פכ"א סי"ב, לענין יום טוב שני של גלויות שחל בערב שבת, שכיון שהוא חומרא בעלמא יש להקל ע"י נכרי.

עמוד יד

36. שאין התנאי מועיל, וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל השבת.
37. אבל לצורך גופו או לצורך מקומו יש מתירים לטלטל גם מוקצה ממש ע"י נכרי, כדלקמן פמ"ג ס"א ואילך.

עמוד טו

38. טור ושו"ע סי' שיד ס"ז.
39. ראה מ"א ס"ק יא, בשם יש"ש ביצה פ"ד סי' ט.

עמוד טז

40. שאסור בשבת (שוע"ר שיט, יב) וביום טוב (שוע"ר תצה, ט. תקו, ג).
41. תוס' ביצה כט, ב ד"ה אגבא. רמ"א סי' תקו ס"ב.
42. תוס' שם. ט"ז שם ס"ק ד.

עמוד יז

43. שנאמר (בא יב, טז) הוא לבדו יעשה לכם, ולא לנכרים (ביצה כא, ב).
44. יש"ש ביצה פ"א סי' לו. מ"א סי' תקיב ס"ק ב.
45. מ"א שם.
46. כמבואר בשוע"ר סי' תקטז ס"ג.

עמוד יח

47. רוקח סי' שי. שו"ע סי' תסח ס"א (ויש מי שמתיר). רמ"א שם ס"א (וכן הוא המנהג).
48. רמב"ם הל' יום טוב פ"ח הי"ח.

עמוד יט

49. כמבואר בשוע"ר סי' רסא ס"ג.
50. שו"ת מהר"י ווייל סי' קטז (לומר לגוי להדליק נר). רמ"א סי' רסא ס"א.
51. עולת שבת סי' רסא ס"ק א. מ"א שם ס"ק ז.
52. רשב"א שבת קנא, א ד"ה א"ר יהודה, בשם התוס'. שו"ע סי' רסג סי"ז.
53. רמ"א שם.

עמוד כ

54. שנתבאר לעיל ס"א-ב.
55. ולא בשעת האמירה לנכרי לעשות המלאכה (שלכן אסור לומר לו אפילו קודם השבת, כדלעיל ס"א).
56. לפי זה יוצא לכאורה דעת רבנו, שאסור לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת, לצורך האדם שהפקס נשלח אליו, שהרי בשעה שבארה"ק הוא כבר באמצע השבת, בודאי חל עליו גם איסור השליחות. וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס למענו, הרי זה חשוב בשליחותו, ואסור מטעם שליחות. ומה שחילק בקו"א שם (ד"ה ולדינא) בין נכרי לישראל, ראה לקמן פמ"ג ס"י ובשוה"ג שם. ואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח, אין בזה חשש שליחות, כדלקמן פכ"ג ס"י (שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו, ולא בשביל אותו ששלוחה אליו). אמנם עיקר הדיון הוא, כאשר הפקס נשלח לצורך אותו ששלוחה אליו, ולא לצורך השולח עצמו.

עמוד כא

57. ט"ז סי' שמט ס"ק א (פחות פחות מד' אמות בכרמלית מותר בביה"ש, דהוי תרתי דרבנן). שוע"ר שם ס"ג. וכדלקמן סוף פ"ו.