ב. איסורו מטעם ממצוא חפצך ודבר דבר

אאמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים. אבל כשאומרים לו או לישראל חבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר אין בזה משום שבות אלא שאסור משום ממצוא חפצך⁵⁸ (שוע"ר שו, ה).

בדהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו (קו"א רסג, ח ד"ה והענין). דכיון דלעשות בשבת אסור אם כן כשאומר לו לעשות למחר הרי מתעסק בדבר האסור לו היום, דהיינו עשיית הנכרי בשבילו שהיא עצמה אסורה משום דיש שליחות לחומרא, או מאיזה טעם שיהיה⁵⁹, ולכן אסור לדבר ממנה אע"פ שהיא למחר (קו"א רסג, ח ד"ה והשתא).

גוכיון שאין בזה משום שבות אלא משום ממצוא חפצך, לכן מותר לצרכי מצוה. שאף שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה⁶⁰, מכל מקום כשהמלאכה נעשית במוצאי שבת שהוא זמן היתר אלא שאומר לו בשבת, אין באמירה זו אלא משום שמתעסק בשבת בדבר האסור היום עסק זה, והתירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים חפצי שמים מותרים⁶¹ (שוע"ר שו, ה).

דלא אסרו לדבר בחפציו בשבת שנעשים אחר השבת, אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת, אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת מותר, אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר⁶² (שוע"ר שז, טו).

האף שכל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת אסור אפילו לרמוז לו לעשותו⁶³, מכל מקום מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת⁶⁴ (שוע"ר שז, ז).

וואף כשאומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת, אם אינו עושה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו, אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה⁶⁵ משום ממצוא חפצך⁶⁶, דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו (קו"א רסג, ח ד"ה והענין).

זוכן המקבל שבת מבעוד יום על עצמו, שלא קיבל עליו איסור שליחות מה שהשני עושה בשבילו⁶⁷, מכל מקום האמירה עצמה אסורה משום ממצוא חפצך, שמתעסק בדבר האסור לו, ומה לי אם הוא עושה באחד משאר איבריו ומה לי שעושה בפיו, דעקימת שפתיו גופא יש בה איסור שמתעסק בדבר האסור (קו"א רסג, ח ד"ה ולמדו).

חומכל מקום מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה, אחר שקיבל עליו את השבת⁶⁸, ואפילו לדבר הרשות⁶⁹ (שוע"ר רסא, ג), ואפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה⁷⁰ (שוע"ר רסג, כה), ואין חוששים לאיסור ממצוא חפצך, דכל מקום שיש צד היתר מתיר האמירה⁷¹, וגם כאן יש צד היתר (קו"א רסג, ח ד"ה שלחבירו וד"ה ולמדו), דכיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל (שוע"ר רסג, כה). רוצה לומר, שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר⁷² (קו"א רסג, ח ד"ה ולמדו).

טולכן אף שמותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת מפני שהיא מצטערת מרוב החלב ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים⁷³, מכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו, או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט⁷⁴, כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו, שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים, אבל לא שיעשה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש, והרי זה כאלו עשה הישראל בעצמו ששלוחו של אדם כמותו, אבל כשעושה בשביל עצמו לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות⁷⁵, וכאן התירו משום צער בעלי חיים (שוע"ר שה, כט).

יוהיינו משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, שאף שהותרה אפילו האמירה, מכל מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה, שעל ידי זה נעשה כאומר לו עשה מלאכתך⁷⁶ (קו"א רנב, ו ד"ה ומיהו).

יאוכן גבי מכס התירו⁷⁷ שישכור לו נכרי בקבלנות, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך⁷⁸, שאז אינו כשלוחו של ישראל אלא לעצמו הוא טורח כדי להרבות בשכרו, ואע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת (שוע"ר רמד, יב).

יבוהטעם הוא, דאף שהתירו לקבוע לו המלאכה בשבת, הצריכו בקבלנות כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא דישראל, דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומרא⁷⁹, אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך, וזה התירו במכס (קו"א רסג, ח ד"ה והענין).