תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז אמירה לנכרי

ג. איסור לרמוז לנכרי

אכל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת אסור אפילו לרמוז לו לעשותו⁸⁰. והוא הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת⁸¹, כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר⁸², שהרי זה כמצווהו להסיר הפחם אלא שהוא ברמז⁸³ (שוע"ר שז, ז). ולכן אם כבו נרות ביום הכיפורים אין לרמז לנכרי שיחזור להדליקן⁸⁴ (שוע"ר תרי, ו).

בואם אינו אומר לו שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת הרי זה מותר⁸⁵, כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה⁸⁶ ולקוראה יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה והנכרי פותחה מעצמו⁸⁷, שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן, ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו ולכך אין צריך למחות בידו⁸⁸ (שוע"ר שם).

גוכן מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה⁸⁹ אין בכך כלום, כיון שאומר לו כן בחול ואין באמירתו זו שום (רמז) ציווי לעשותה בשבת הבאה, אלא שהנכרי מבין כן מעצמו, והנכרי אינו שכירו של ישראל⁹⁰ אלא רגיל לעשות לו בטובת הנאה⁹¹ (שוע"ר שז, ח⁹²).

דולא סבירא לן התירא⁹³ לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו', אלא בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום, מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו. ואין חוששים שמא מכניס את עצמו לספק קבלת פרס, אלא כשהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ⁹⁴ (מהדו"ב רמג ד"ה והכי נמי). ולומר מדוע לא עשית כו' אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא, שאינו שכירו ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת הנאה, מיד או למחר או כבר קיבל ממנו, אם כן אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה אלא דרך שאלה, כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, ואם כן אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל טובת הנאה (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם).

הוכן יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת הנכרי בשבת שעברה אע"פ שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאות אם יזדמן אז לעיר⁹⁵ (שוע"ר שז, ג).

ווכל זה הוא כשאומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת. אבל מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת⁹⁶ שלא נאסר אלא דיבור בלבד שנאמר ודבר דבר⁹⁷ (שוע"ר שז, ז).

זולכן מותר לומר לפועל הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב⁹⁸, אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה⁹⁹, לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש¹⁰⁰, שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור דהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר¹⁰¹. אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב¹⁰² שזהו כמדבר בפירוש¹⁰³ שרוצה לשכרו (שוע"ר שז, יד).

הערות

עמוד א

80. אור זרוע הל' שבת סי' פד אות כה. רמ"א סי' שז סכ"ב.
81. פסקי רקאנטי סי' צט. מ"א שם ס"ק לא.
82. מ"א שם.
83. ואם אומר כל המכבה אינו מפסיד, ראה לקמן פל"א, שהתירו רק בדליקה, ויש מתירים גם במקום הפסד. וטעם האיסור בזה ובזה ראה מה שנתבאר בהערות ובאורים תתקיד ע' 55 ואילך. תתקטז ע' 64 ואילך. ואם אומר לנכרי לומר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת, ראה משנה ברורה (סי' שז ס"ק כד). אמירה לנכרי פ"ב.
84. כדלקמן פ"ו ס"ז.

עמוד ב

85. מ"א שם.
86. בשבת, אבל ביום טוב מותר לפותחה בעצמו, שאין איסור סתירה שייך בכלים. שוע"ר תקיט, ו.
87. אגודה ביצה סי' יט (ואם היה חתום או קשור, אני רגיל לומר לכותי אינני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח). מ"א סי' שז ס"ק כ.
88. כלומר, שלכאורה יש כמה איסורים: א) האמירה עצמה מטעם ממצוא חפצך ודבר דבר (כדלעיל פ"ב). ולזה מועיל מה שאינו אומר לו שום ציווי. ב) מה שעושה הנכרי בשבילו אסור מטעם שליחות (כדלעיל פ"א ס"א-ב). ולזה מועיל מה שכאן עושה זאת להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, והוי קבלן דמותר (כדלקמן פי"ג). ג) שאף קבלן שעושה בפניו צריך למחות בידו (כדלקמן פ"ל ס"ב ואילך). [ואף שכאן הוי כעושה מעצמו, שי"א שא"צ למחות בידו (כדלקמן פל"ב ס"א וסט"ז), זהו דוקא מטעם שיודע בודאי שיקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה (כמבואר לקמן שם ס"ב), משא"כ כאן]. ולזה מועיל מה ששליחות האגרת היא קבלנות דקצץ לו שכר, שבזה אין צריך למחות בידו (כדלקמן פ"ל ס"ד). ד) שאפילו עשה בקבלנות אסור לישראל ליהנות ממנו בשבת (כדלקמן פכ"ב-ג). ולזה מועילים הטעמים שנתבארו לקמן סוף פכ"ג, שאין חוששים לזה בקריאת האגרת ע"י הישראל. וכן לקמן בסמוך, שמותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, מוסיף רבנו דהיינו דוקא כשרגיל לעשות לו בטובת הנאה, כדי שלא יאסר מטעם שליחות, ולא תהיה עליו חובת המחאה. וראה מ"ש בזה בכללי אמירה לנכרי פי"א הערה 22. אמירה לנכרי פל"ט הערה ב והערה ו, מה שנתלבטו האחרונים בביאור הלכה זו. ולפי דעת רבנו שנתבארה כאן, לכאורה אין היתר לקרוא נכרי זר לביתו ולומר לו דבר שיבין מעצמו לעשות מלאכה, שהרי הנכרי עושה זאת בשליחות הישראל ולא להשלים קבלנות פעולתו, וגם אינו רגיל לעשות לו בטובת הנאה. וא"כ אסור מטעם שליחות (אף שלא צוה לו ברמז), ומטעם חובת המחאה (כשעושה בפניו), ומטעם איסור הנאה ממלאכת הנכרי בשבת. ואפילו עצם קריאת הנכרי לבית, ויודע שכשיבוא הנכרי לביתו יעשה שם מלאכה לתקן, לא התירו (לקמן פל"א ס"ה) אלא במקום דליקה, וי"א אף במקום הפסד (לקמן שם ס"ו). ודלא כהמקילין בזה עפ"י משמעות משנה ברורה (סי' שז ס"ק עו). שמירת שבת כהלכתה (פ"ל סעיפים ה-י). וראה מה שליקט בזה באמירה לנכרי פע"ח ס"ג-ד. ואם הישראל נותן לו איזה דבר מאכל לפני עשיית המלאכה כדי שיקרא קבלנות, לכאורה זה אסור מטעם רמז ממש. ואפילו לא אמר אלא כל המכבה אינו מפסיד (שלא דיבר אל אדם פרטי, ולא נתן לו שכרו בשבת), לא התירו אלא בדליקה (כדלקמן פל"א ס"ה). ונתבאר עוד בס' דובר שלום ע' צח. וראה גם אמירה לנכרי פע"ח הערה כב.

עמוד ג

89. ספר התרומה סי' רנב ובסימנים סי' רכב (שהתיר בזה אפילו בשכיר שנה). סמ"ג ל"ת סה (יט, ג) וסמ"ק ל"ת רפא (ע' שא). שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תקנט בהג"ה (בנכרי דעלמא שאינו שכירו). הגהות מיימוניות פ"ו אות א. שו"ע ס"ב. ונתבארו ב' הדעות לקמן פי"ז סי"ג ואילך.
90. שבזה לא קיי"ל כס' התרומה שם.
91. שמטעם זה אינו אסור מטעם שליחות, כמצויין לעיל סוף ס"ב.
92. עוד התנה בשוע"ר שם, שלא תיעשה המלאכה בחפצים של ישראל. ויתבאר לקמן פל"ב מסקנת רבנו במהדו"ב, שאין לחוש לזה.

עמוד ד

93. שהובא לעיל מס' התרומה.
94. כדלקמן פט"ו ס"א.

עמוד ה

95. אגודה פ"ק דשבת סי' כז. מ"א סי' שז ס"ק א.

עמוד ו

96. אור זרוע ח"ב סי' פד אות כה (התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל רמיזה לגוי כדי לעשות בשבת ודאי אסיר). רמ"א סי' שז סכ"ב.
97. ישעי' נח, יג. שבת קנ, א (דיבור אסור הרהור מותר). תוס' שם ד"ה אומר (לא שנא נכרי לא שנא ישראל). מ"א סי' שז ס"ק י. וכדלעיל פ"ב, שזה לא נאסר אלא מטעם ממצוא חפצך ודבר דבר.

עמוד ז

98. ר' יהושע בן קרחה קנ ע"א, לפירוש ר"י בתוס' ע"ז ז, א ד"ה הנראה. טור ושו"ע ס"ז.
99. רש"י שם ד"ה הנראה. טור ושו"ע שם.
100. ראה רש"י שם. ב"י ד"ה מותר לומר.
101. משמעות רש"י שם. וכדלעיל ס"ו.
102. רמב"ם פכ"ד ה"ד. טור ושו"ע שם.
103. ראה ב"י שם. לבוש ס"ז.