תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז אמירה לנכרי

ד. אמירה במלאכת הנכרי

אלא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו¹⁰⁴ או לצורך נכרי אחר ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה¹⁰⁵ כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך¹⁰⁶ וכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית הישראל וכל כיוצא בזה (שוע"ר שז, לה).

בוכן מותר לישראל ליתן לנכרי את חפציו בתוך חצרו של הישראל¹⁰⁷, שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא אין בכך כלום, כיון שאינו מוציא בשביל הישראל אלא בשביל עצמו, והחפץ אינו של ישראל¹⁰⁸. ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר (שוע"ר שכה, ג).

גוכן מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול (שוע"ר תנ, כ). וכן מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך¹⁰⁹, שהנכרי אינו מוזהר על החסימה¹¹⁰ (שוע"ר הל' חסימה סכ"ט).

דוכן נכרי שהביא חפצים שהם מוקצים לבית ישראל להפקידם אצלו, יכול להוליכו למקום מוצנע שבביתו שיצניעם שמה¹¹¹, ואין איסור בזה במה שאומר לנכרי לטלטל המוקצה עד אותו מקום¹¹² שהרי טלטול זה הוא לצורך הנכרי ומותר לומר לנכרי עשה מלאכתך (שוע"ר שז, לו).

הוכן נכרים המביאים עגלות מלאות תבואה בשבת לישראל שהם חייבים לו, והישראל נותן להם מפתח אוצרו, והם נושאים התבואה לאוצר ומודדים ומונים אותם שם בפני הישראל, אין איסור בדבר, שהנכרים במלאכת עצמן הם עוסקים, כי אין התבואה של הישראל עד אחר שיחשוב עמהם אחר השבת, ובשבת אינה אלא כפקדון אצלו והם מודדים ומונים את פקדונם¹¹³ (שוע"ר שז, לז).

ווכן נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן¹¹⁴ ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה, אף אם הישראל עומד בעדר חודש או חדשים והנכרי מתכוין בעשייתן בשביל למכרן לו בלבדו ולא לנכרים הרי זה מותר, שמכל מקום הנכרי עושה לטובת עצמו, ואין איסור כלל במה שהישראל עומד עליו במלאכתו בשבת (כיון שהנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק)¹¹⁵ שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות עד שיקנה אותן ממנו אחר השבת¹¹⁶, ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך אף אם מגיע מזה ריוח לישראל¹¹⁷ כמו שנתבאר לעיל (שוע"ר שז, לח).

זוכן מותר לומר לנכרי בערב שבת הילך מעות בהלואה וקנה בהם לעצמך חפץ פלוני למחר ביום השוק¹¹⁸ ואני אחזור ואקחנו ממך אחר השבת¹¹⁹ בפירעון חוב מעות אלו ואתן לך ריוח¹²⁰ (שוע"ר שז, י).

חאבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת¹²¹. ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו¹²² כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת. ואפילו אין מזונותיו עליו¹²³ שאין לו שום ריוח באמירה זו¹²⁴, ואדרבה מפסיד הוא, אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו¹²⁵ אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו (שוע"ר שז, לה).

טוכן לא יאמר אדם בפסח לנכרי בין שהוא עבדו¹²⁶ בין שאינו עבדו הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול¹²⁷, דכיון שהישראל בעצמו אסור לו לקנות חמץ בפסח אסור לו לומר לנכרי לקנותו. ואע"פ שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל, מכל מקום כיון שהישראל נותן דינר להנכרי¹²⁸ ואומר לו שיקנה בו חמץ והנכרי קונה אותו בדיבורו של ישראל הרי זה נראה כשלוחו (שוע"ר תנ, כ).

יוכן אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה¹²⁹ דישה שלך¹³⁰ או מלאכה אחרת של נכרי¹³¹, אף על פי שאין הישראל נהנה בזה¹³², הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו שהיא פרתו¹³³, וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך (שוע"ר הל' שאלה ושכירות סכ"ט).

יאואם הנכרי עושה כן מעצמו לצרכו, אפילו בכלים וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו¹³⁴ (שוע"ר שז, לה).

יבואפילו כשאומר לו לעשות מלאכה בחפצים של ישראל, אפשר דאין איסור זה אלא כשאומר לו כן בשבת עצמו אבל קודם השבת אין איסור¹³⁵ (קו"א רמה, ד ד"ה ולענין).

הערות

עמוד א

104. מכילתא (בא פר' ט): "ולא יעשה גוי מלאכתך". ולומד מכך הרמב"ן עה"ת (בא יב, טז) והנמו"י (ב"מ נג, א): "דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים".
105. אף שבזה אסר הגהות מרדכי (שבת סי' תנט): "שאיסור אמירה לנכרי אינו אלא בדבר שישראל נהנה שאומר לנכרי עשה מלכאכתי כבה לצרכי הדלק לצרכי אבל מותר לומר לנכרי עשה מלאכתו". וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' שז סכ"א. יו"ד סי' רצז ס"ד): "וכן כל אמירה לעובד כוכבים אפילו באיסור לאו אסורה, אם לא שהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו". וכן הביא במ"א או"ח שם ס"ק כט מכמה פוסקים: "דהתם נהנה בו . . חשיב הנאה . . וא"כ אסור". וכן הובא מ"א זה בקו"א סי' רמה ס"ק ד (ד"ה ועוד יש לפרש), ובסי' רנב ס"ק ה (ד"ה והנה לפי דעתו): "אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה". מכל מקום פוסק כאן רבנו כדעת הנמו"י שם (שלא חילק בין מגיע הנאה לישראל או לאו, אלא): "דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל כלום", היינו שהחילוק הוא אם המלאכה נעשית בשל ישראל או בשל נכרי. ופסק כוותיה הש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ד. הובא ש"ך זה בקו"א שם ושם. וכן פסק רבנו לקמן ס"ב-ז. וגם בדעת המ"א מסתפק רבנו בקו"א סי' רמה ס"ק ד (ד"ה ועוד יש לפרש), שאפשר אינו מחלק בין "יש הנאה לישראל" או לאו, אלא בחפץ ש"היה מתחלה שלו . . משא"כ כשלא היה לו חלק בו מעולם, אינו נותן לו כלום משלו, והוי ליה כאומר לו עשה בשלך, שאין בזה משום איסור אמירה אף שיש בזה הנאה לישראל". מכל מקום יתבאר לקמן ס"ח, שרבנו פסק לגמרי כדעת הש"ך, והיינו שבחפץ של ישראל אסר לגמרי, אפילו אין שום ריוח לישראל באמירה זו.
106. מ"א שם: "ומותר לומר לעכו"ם כבה דלקתך". אלא שלהמ"א עצמו אפשר דהיינו דוקא כשאין מגיע לישראל הנאה מכך, ולדידן דקיי"ל כש"ך, היינו אפילו כשכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית הישראל.

עמוד ב

107. מ"א סי' שכה ס"ק ד (אבל אם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר).
108. תוס' ג, א ד"ה בבא (אפילו בעומד בחוץ ופשט ידו בפנים; אלא שבזה לא קיי"ל כוותיה, כדלקמן פל"ט ס"ח).

עמוד ג

109. ב"מ צ, א: "איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה" (דוקא "פרתי" איבעיא להו, אבל "פרתך" ודאי מותר). נמוק"י שם: "חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור" (אבל דישה שלך מותר).
110. ראה גמרא שם (רע"ב), שרק לענין סירוס איכא דסברי לה שבני נח מצווין עליה, משא"כ חסימה. וראה ש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ג (שאף לענין הרבעה וסירוס קיי"ל שאין הנכרי מוזהר עליהם).

עמוד ד

111. רמב"ם פ"ו הכ"א, ומ"מ שם.
112. אף שאסור לומר לנכרי לטלטל מוקצה כדי להצניעו, כדלקמן פמ"ג ס"ב.

עמוד ה

113. אגודה פ"ק סי' א (גם ראיתי כותים בעלי חובים מביאים עגלות מלאות תבואה ביום השבת וישראל נותן להם מפתח אוצרו והכותים נושאים ומודדין ומונין, ולא ראיתי אחד מרבותי מוחה בדבר, כי התבואה של הכותי עד אחר שיחשוב עמו). רמ"א סי' שז סכ"ב.

עמוד ו

114. רמ"א יו"ד סי' קטו ס"ב (ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה מותר). דלא כש"ך שם ס"ק כ (דלא שרי אלא כשישראל עשאם).
115. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' קנה (דכיון שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות, גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה דידיה עביד). רמ"א סכ"ב.
116. מ"א שם ס"ק לג.
117. ראה לקמן פ"ל ס"ו, לענין נכרי התופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו בבית שלו, שלא יאמר לו לעשות בשבת.

עמוד ז

118. וכן הוא לקמן סוף פט"ז, שיכול למכור לנכרי בע"ש, כדי שימכרנו בשבת. ואף שיתבאר לקמן בסמוך, שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בחפץ שהישראל מקנה לו. צ"ל שמעות הלואה שלהוצאה ניתנה לא חשיב שהישראל נותן חפץ לנכרי. או שהאיסור הוא דוקא כשנותן לו בשעת איסורו משא"כ כאן שנתן לו המעות קודם השבת. משא"כ לקמן ס"ט, שלא אמר לו "בהלואה", ונותן לו בשעת איסורו בפסח, לכן אסור. ונפק"מ בין ב' האופנים, אם יכול הישראל ליתן לנכרי את המכונית שלו בערב שבת, כדי שהנכרי יסע בה בשבת לצורך עצמו. ראה שמירת שבת כהלכתה פ"ל הערה קטז. אמירה לנכרי פס"ח הערה ג. כללי אמירה לנכרי פ"א הערה 8. ואם אינו אומר לו קנה לעצמך אסור, אפילו אומר לו קנה במעות של עצמך, כדלקמן פי"ד ס"י.
119. הגהות מיימוניות פ"ו אות ב, בשם תשובת ר' שמואל ב"ר ברוך (ויש למצוא היתר לומר לנכרי קח לך מעות וקנה חפץ פלוני לעצמך ואם אצטרך אקחנו ממך ביתר). הגהות מרדכי סי' תנב. שו"ע סי' שז ס"ג.
120. הגהות מיימוניות שם.

עמוד ח

121. ר"י בתוס' ב"מ צ, א ד"ה חסום: "הילך בשר ובשל לצרכך" (שדעה הא' שבתוס' שם מתרת, ור"י חולק עליו ואוסר). רא"ש שם פ"ז סי' ו. שו"ע או"ח סי' שז סכ"א.
122. לבוש שם סכ"א: "אע"פ שמקנהו לעכו"ם".
123. תוס' ורא"ש שם. שו"ע שם.
124. אף שהובאה לעיל ס"א דעת המ"א "דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו שרי", ומתרץ המ"א שם: "וצריך לומר דסבירא ליה דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה, דהא כיון שנתן לו ע"כ ניחא ליה שיאכל, וא"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו". מכל מקום אנן קיי"ל כהש"ך שהובא לעיל ס"א: "אפילו אין לו הנאה בזה אסור, כיון שהיא בהמה של ישראל".
125. לבוש שם: "נראה העכו"ם כשלוחו לבשל". וכמובא לעיל פ"א, שמטעם שליחות אסורה אמירה לנכרי. ולקמן פל"ג-ד יתבארו עוד דיני מחזי כשליח. וראה לעיל פ"ב ס"ו (מתי אסור אף מטעם ממצוא חפצך).

עמוד ט

126. שבזה מיירי בשוע"ר סי' תנ סי"ט, וש"נ.
127. אגודה פסחים פ"ב סי' כג. אליה רבה סי' תנ ס"ק י.
128. היינו כדעת הש"ך דלעיל, שבחפץ דהישראל נותן לו אסור, אף כשאין הישראל נהנה מזה.

עמוד י

129. ב"מ צ, א: "איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה". וכבר הובא לעיל פ"א ס"ו, מנמוק"י שם (נג, רע"א), ההוכחה מסוגיא זאת, דקיי"ל שאסור. וכן נפסק בטוש"ע חו"מ סי' שלח ס"ו.
130. רש"י שם ד"ה חסום. ואף שדעה הא' בתוס' שם חלקו עליו בזה, כבר הובא לעיל ס"ח, דקיי"ל בזה כדעת ר"י בתוס' שם, ורא"ש שם. וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' שז סכ"א (לענין שבת).
131. ראה שוע"ר הל' חסימה סכ"ב: "אחד דיש ואחד כל מלאכה בתלוש", וש"נ.
132. ואף שהגהות מרדכי (שבת סי' תנט) כתבו טעם האיסור: "פירוש שנהנה בחסימתה, שאפילו אינו שלו מכל מקום הרי מרבה לו בעל הבית בשכר במה שהיא נחסמת". וכן פסק המ"א סי' שז ס"ק כט. מכל מקום כבר נתבאר לעיל דקיי"ל בזה כש"ך (יו"ד סי' רצז ס"ק ד): "אפילו אין לו הנאה בזה אסור, כיון שהיא בהמה של ישראל".
133. ראה לקמן ריש פל"ד, שאפשר בשותפות אין איסור. וש"נ.

עמוד יא

134. ואם עושה מעצמו בשביל הישראל, יתבאר לקמן פל"ב. ואם הוא בבית ישראל, יתבאר לקמן פל"ח.

עמוד יב

135. ראה לקמן פי"ד ס"א, שבקבלן ואריס שעושה לעצמו, אפילו קודם השבת אסור לומר לו לעשות המלאכה בשבת.