תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז אמירה לנכרי

ה. לגרום לנכרי להוציא חוץ לתחום

אאסור להשאיל כלים לנכרי בשבת אם ידוע לו שהנכרי יוליכנו היום חוץ לתחום, לפי שחפציו של ישראל שהיו ברשותו בבין השמשות קנו אצלו שביתה בשביתתו¹³⁶, דהיינו אלפים אמה לכל רוח ולא יותר. ואף שאין אדם מוזהר על תחום כליו¹³⁷, כמו שאינו מצווה על שביתת כליו¹³⁸, מכל מקום כיון שקנו שביתה אצלו ואין להם אלא אלפים אמה אסור לו לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום על ידי שמוסרו ביד נכרי. אבל מותר להראותם לו ולומר לו שיטלם מעצמו, כיון שאינו מוסרם לו בידים¹³⁹. ויש מתירין¹⁴⁰ אפילו למסור לו בידים, כיון שהנכרי הוא המוציאן חוץ לתחום מדעתו לצורך עצמו, והישראל אינו אלא גורם בעלמא, וכן עיקר (שוע"ר רמו, ה).

בולא אסרו אלא להוציא חוץ לתחום על ידי נכרי כשאומר בפירוש להוציא חוץ לתחום, אבל להשאילו והוא מוציא חוץ לתחום לעצמו אין שום איסור, דלא גרע מקורא לה והיא באה על ידי קריאתו¹⁴¹, והכא נמי היא יוצאה על ידי אמירתו¹⁴². דאין לומר דשייך הכא דיש שליחות לנכרי לחומרא¹⁴³ והוה ליה כמוליכה בידים, דזה אינו, שהרי לא אמר לו להוליכה חוץ לתחום ומעצמו הוא מוליכה, ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותו (קו"א רמו, ב).

גמותר למסור בהמה לרועה אפילו בשבת, אע"פ שבבין השמשות קנתה הבהמה שביתה אצל הישראל בעלה אלפים לכל רוח ובשבת יוליכנה הרועה לרעות חוץ לתחום, אין בכך כלום, שאין אדם מוזהר על תחום בהמתו¹⁴⁴, ואפילו אם יוליכנה חוץ לי"ב מיל¹⁴⁵, שיש אומרים שתחום זה מן התורה¹⁴⁶, מכל מקום אינו נקרא בשם עשיית מלאכה אלא הוא איסור בפני עצמו, ואין אדם מצווה אלא שתשבות בהמתו מעשיית מלאכה ולא מהליכה חוץ לתחום¹⁴⁷, ולא קנתה הבהמה שביתה אצלו אלא לענין שאסור לכל אדם להוליכה בידים חוץ לתחום שלה, אפילו מי שיכול לילך שם בעצמו¹⁴⁸, אבל מה שהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו בלא אמירת הישראל, אע"פ שהישראל מסרה לו, אין זה חמור ממה שהוא קורא לה והיא באה אחריו¹⁴⁹ שהתירו חכמים¹⁵⁰. ויש מי שאוסר¹⁵¹ למסרה לו בשבת אפילו אם ידוע שלא יוליכנה חוץ לי"ב מיל אלא חוץ לאלפים, וטוב לחוש לדבריו (שוע"ר שה, לח).

דואף שלענין כלים נתבאר¹⁵² שהעיקר כהמתירים, מכל מקום לענין בהמה יש לחוש לדבריו, דכיון שאומר לו לרעותה וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום, אבל מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה, אלא שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים¹⁵³, כיון שלא אמר לו בפירוש שירענה תוך התחום (קו"א רמו, ב).

הובמקום שנהגו להחמיר שלא למסור אף ביום ו', אם נהגו כן כדי לעשות סייג וגדר¹⁵⁴ אין להתיר להם, ואם נהגו כן מחמת טעות שהיו סבורים שיש איסור בדבר, מתירים בפניהם ומודיעים להם שהוא מותר גמור¹⁵⁵ (שוע"ר שה, לח).

וואף אם הרועה מוליך הבהמה מבית הישראל בשבת עצמה, כיון שמסרה לו מערב שבת לא קנתה שביתה כלל אצל הישראל¹⁵⁶. ואף שקנתה שביתה כרגלי הרועה הנכרי, מכל מקום כיון שחפצי נכרי אין קונין שביתה אלא משום שגזרו על בעלים נכרים משום בעלים ישראל¹⁵⁷, אין להחמיר כל כך לגזור אף כשהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו, אף שהישראל מוסרה לו, כיון שרבים מתירים בכל ענין (שוע"ר שם).

הערות

עמוד א

136. כמבואר בשוע"ר שצז, ג.
137. ואם היה מוזהר על זה היה אסור להשאילו לנכרי, כמו שאסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בו מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו, כמבואר בשוע"ר רמו, ז.
138. כמבואר בשוע"ר רנב, א.
139. שו"ת מהר"ם אלאשקר סי' מא-ב. הובא במ"א סי' שה ס"ק יח. ט"ז סי' תמד ס"ק ה (אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום).
140. הגהות מרדכי קדושין סי' תקסה (לענין בהמה דלקמן ס"ג: נראה דשרי אפילו בשבת עצמו למוסרה לרועה עובד כוכבים). אגודה פ"ד סי' פ (מכאן נראה לר"י, מקומות שרועות הבהמות חוץ לתחום יכולין למסור הפרות לרועה). רמ"א סוס"י שה.

עמוד ב

141. שמותר, כמבואר בשוע"ר סי' שה סל"ז.
142. אגודה שם (דמה שהכותי מוליכה חוץ לתחום דמי לקריאה). מ"א סי' שה ס"ק יח.
143. כדלעיל פ"א ס"א-ב.

עמוד ג

144. הגהות מרדכי קדושין סי' תקסה. רמ"א סוס"י שה.
145. שבזה אוסר הלבוש סי' שה סכ"ג.
146. כמבואר בשוע"ר שצו, א.
147. הגהות מרדכי שם (אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אין מחוייב על בהמתו). מ"א סוס"י שה ס"ק יח (כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו).
148. כגון שהניח עירובי תחומין שם.
149. אגודה פ"ד דשבת סי' פ. מ"א סי' שה ס"ק יח.
150. כמבואר בשוע"ר סי' שה סל"ז.
151. כדלעיל ס"א.

עמוד ד

152. לעיל ס"א.
153. קידושין מט, ב.

עמוד ה

154. ראה שוע"ר (לב, ח): וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים שהן אחת משתים או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה, אפילו איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מצות עשה אפילו של דברי סופרים, אבל במקום שלא שייך הידור ... הרי זה הדיוט.
155. מהר"ם אלאשקר שם. הובא במ"א שם. ואם נהגו מחומרא בעלמא, ראה שוע"ר (תסח, טז): חומרות שאין להם מנהג הגון ולא נקבעו בעיר על פי תלמיד חכם אלא העם החמירו כן מעצמם ... צריך ליזהר שלא להקל בפני המון עם שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסורין, ויבואו על ידי כן לזלזל בשאר איסורין שהן אסורין מן הדין, אבל בפני תלמיד חכם רשאי להקל.

עמוד ו

156. כמבואר בשוע"ר שצז, ס"ה.
157. כמבואר בשוע"ר תא, א.