וישלח

מדמד

במדרש ויהי לי שור וחמור. שור זה יוסף וחמור זה יששכר וגו'. עוד אמרו, שור זה משיח בן יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו, וחמור זה משיח בן דוד שנאמר עני ורוכב על החמו"ר.

הנה אמרו רז"ל על פסוק ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', שנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. והנה אמרו רז"ל, אש בלא להבה אינו הולך למרחוק. ואפשר שזה רומז עפ"י מ"ש רז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו. [וידוע שיש ב' מיני יצר הרע, כמבואר במקום אחר.] הא' הוא המחממו לעבירה ח"ו, והב' המבטל [אותו] מלקיים מצות עשה. וכנגדם ברא הקב"ה תבלין שהוא התורה והמצות, כמ"ש רז"ל אם פגע בך וכו' משכהו לבית המדרש, ויעסוק בתורה בדחילו ורחימו, ובזה יכול הוא לכבוש את שניהם.

(ואומרם) [ואמרו רז"ל] אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא וכו', לא דברו אלא מסוג יצה"ר המבטל ממצות עשה, [ר"ל] שהוא מכביד את איברי האדם וגופו כברזל וכאבן ומרשלו מלקיים מצות עשה. ונגד זה היצר הרע אמרו רז"ל יתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים, היפך שמכבידו ומרשלו, רק יעשה רצון בוראו, הוא מצות עשה, בגבורה ובהתלהבות גדולה.

ובמקום אחר אמרו רז"ל עצל ונשכר, ר"ל שצריך אדם להיות עצל מלעבור ח"ו על לא תעשה, כמ"ש אמר עצל (ארי ברחובות) [גו' ארי בין הרחובות], כלומר יצר הרע הנמשל לארי. וזה האדם נמשל לבן שיש לו געגועים ואהבה יתירה אל אביו, ואינו רוצה לזוז מפני אביו אפילו פסיעה א' לחוץ. כך האדם הצדיק הוא תמיד במחשבות קדושות, ואינו בטל אפילו רגע א', ופשיטא שהוא עצל בזה מלעבור עבירה ח"ו. כי איך יעבור [עבירה] ח"ו, הלוא עביר"ה כשמה כן היא, שהוא עובר מאת פני אביו שבשמים, והוא אינו יכול להתפרד ולעזוב את אביו אף רגע כמימרא. ועצל כזה וודאי נשכר.

והנה ידוע כי העובד מאהבה יש לו התלהבות, והעובד מיראה אין לו התלהבות כל כך רק שהוא בוש ועובד את הבורא. והנה צריך לכל דבר להמתיקו בשורשו כידוע, והיה ראוי להגביר התלהבות נגד התלהבות היצר הרע, ומדת היראה נגד עצלות הבא מיצר הרע הב'. ולעיל אמרנו בהיפך. אך כי יש מדה המכריע בין ב' המדות, והוא דמיון האש בלא להבה שהיא ממוצע בין להבה, שהוא התלהבות, ובין העצלות, שהיא חומריות וכבדות.

והנה כל מגמת יעקב היתה להכניע קליפת עשו שהוא היצר הרע. וז"ש ויהי לי שור, ר"ל הגם שאף נגד מדתו, שהוא מדת אש השורף את הקש, לא תוכל לעמוד בוודאי, כי זאת המדה היא העיקרית המכניע שני סוגי היצר הרע, ומה גם יש לי חמו"ר, זה חומריות ועצלות מלעבור על ל"ת, זה יששכר, ר"ל לעצל כזה בוודאי יש שכר, עצל ונשכ"ר, כמ"ש רז"ל היושב בטל ואינו עובר עבירה מקבל שכר כעושה מצוה, וזהו יש שכר. כלומר, אעפ"י שאינו עושה מצוה בפועל, רק שהמניעה ועצלות הוא מחמת דבקותו בהשם יתברך ב"ה, אף על פי כן מקבל שכר, ומכל שכן אם הוא עושה מצוה [בפועל] כמאמרה. ובפרט כשהוא עושה בהתלהבות גדולה, עושה פעולה בעליות העולמות [העליונים] , כמ"ש רז"ל ישראל מפרנסים וכו'. וזהו כי ה' אש אוכלה הוא, ר"ל האש והתלהבות מהצדיק התחתון הוא אכילה ופרנסה למעלה, וזהו אש אוכלה, וזו ההתלהבות נקרא שרפים.

או אפשר לפרש [בדרך אחר] , על פי שאמרו רז"ל ויקרא לו אל אלקי ישראל, [הקב"ה] קראו ליעקב אל. ולכאורה קשה הדבר לאומרו שקרא ליעקב התחתון אל. ואפשר לומר כפשוטו, כי אל הוא לשון (חוזק) [יכולת], כמו יש לאל ידי, כך קרא שמו אל, שהוא היכולת, כמ"ש צדיק מושל יראת אלקים, וכמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שברצונו הוריד מטר לארץ וברצונו מנע המטר. וזהו מושל, כי מושל בעולמות העליונים, וכמ"ש רז"ל הקדוש ב"ה גוזר והצדיק מבטל. ופשיטא שעושה עליות בעולמות בתפלתו ובדבורו. כי אם הדבור של אדם צדיק זך ונקי בלי שום סיג ופניה כדרכו של צדיק, ממילא בלי שום תחבולה יכול להעלות דבורו לעילא, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים [וגו'] , ומתרגמינן לרוח ממללא, וכל הנופח מתוכו ומעצמותו נופח, שהוא ההבל הנקרא רוח חיים שהוא בבחי' מטי ולא מטי, כאשר בארנו במ"א באריכות. וזה סוד כל הנשמה תהלל י"ה, על כל נשימה ונשימה, שהוא בבחי' מטי ולא מטי. נמצא כי כאשר מוציא הצדיק ההבל הקדוש מפיו ודבורו הזך, תיכף בלי שום טרחא ויגיעה מתדבק ההבל שלו בהבל דלעילא, ודבורו אל דבור דלעילא, ומעלה העולמות, ועושה שעשוע ותענוג גדול לעילא, שבריה קטנה כמותו מושל ומנענע ומעורר כל העולמות העליונים, ומעורר הרצון העליון. וכשהוא מעורר הרצון נעשה מאותיות רצו"ן צנו"ר, ונעשה הוא עצמו דוגמת צנור להוריד השפע על ידו.

וזהו צדיק באמונתו יחיה, כלומר זהו אומנתו של צדיק, הדבור וההבל שמוציא מפיו, ואין צריך לאומנות אחרת, כי בזה הוא עושה אומנתו שהוא הפעולה שלו, שמעלה דבריו לעילא. ועולם הדבור נקרא אמונה, כמ"ש בזוה"ק איהו אמת ואיהי אמונה כנזכר לעיל [כו'] , וכתיב ה' דברך נצב בשמים, נצב לשון העמדה וקיום, כי בדבר ה' שמים נעשו ויש להם קיום והעמדה גם כן בדבריו ית'. וזהו ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. וז"ש צדיק באמונתו יחיה, כלומר זהו אומנתו של צדיק, להעלות למעלה ולהוריד השפע כדמיון הצנור כנזכר.

והנה אמרו כמה טעמים למה שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, והא' הוא בכדי שיוכר אלוקותו ואדנותו ית' להברואים, כי אין מלך בלא עם. לכן כל השמות, לבד משם הוי"ה ב"ה, [כולם] נקראים כינויים מטעם הנזכר, כי הכנויים אינם שמותיו ית' בעצם, כ"א על ידי הברואים נקרא כן, כדמיון שם מלך ואדון שאינו נקרא כן אלא אם כן יש לו עם ועבדים. ולכן נקראים הכנוים לפעמים בלשון רבים, כמו אלקים קדושים וכיוצא, מטעם הנזכר. וכמו כן שם אל מורה שהוא בעל היכולת.

והנה שם אל הוא הראשון מי"ג תקוני דיקנא וכמו כן יש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, [ומדה הא' הוא] מקל וחומר שהוא נגד שם אל, ויש בו כח [ויכולת] להעלות אפילו דברים חומריים, וכל שכן דברים קלים, כמ"ש במ"א על המשנה חומר בקודש מבתרומה וכו' שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה, כלומר האדם הצדיק לא מבעיא שמעלה אותן האותיות שהן של קדושה מה שהוא עוסק בהן, אלא אפילו מעלה עמהן אותן האותיות של חומריות שהן מן מחשבה זרה. וזהו מטבילין כלים בתוך כלים, פי' האותיות [של חומריות] הנקראים כלים בתוך האותיות הקדושות. וזהו גם כן פי' קל וחומר, ר"ל אם יכולת ביד הצדיק להעלות החומריות, מכל שכן שיכול להעלות אותיות הקדושות שהם קלים לעלות ולהתדבק בשורשם. וכמו שיש כח במדה זו להעלות הכל, כן יש בה כח להוריד השפע כמו הצנור כנזכר.

וזאת המדה נקראת ד"י, כי השפעת השפע א"א להורידה בלעדי הצמצום הנק' די, כמ"ש במ"א באריכות כי (השפע הא') [המשפיע]^כא נקרא יו"ד על שם שאינו מושג ואין יכולים לכנותו רק בקטנה מכל האותיות, וההשפעה א"א להיות בלתי צמצום כי מגודל בהירותו לא היו יכולים התחתונים לקבלו. וזה הצמצום נקרא דל"ת, לשון דלו"ת, ונצרף אות יוד שהוא ההשפעה עם אות הד', שהוא הצמצום, ונעשה י"ד, ד"י. וזהו יד הגדולה שהוא חסד, שם א"ל. וזהו כשהוא מלמעלה למטה נקרא י"ד. וכשהוא מלמטה למעלה נקרא ד"י, שאות ד' הוא מתחילה [ונעשה די] , וזהו עד שיבלו שפתותיכם מלומר ד"י. וזהו שם שד"י, כי על ידי ג' קווים, שהם ג' קווי הש', יורד השפע למטה, וזהו ד"י. ואף על פי שזהו נקרא יד החזקה, עם כל זה הוא חסד גדול שמתחסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו וצמצם בהירתו הגדול בכדי שיוכלו לקבלו. ולכן נקרא אל שד"י, א"ל הוא חסד, כמ"ש חסד א"ל וגו', זהו חסד שאמר לעולמו ד"י כנזכר. ורז"ל קצרו הדבר ואמרו בכללות שאמר לעולמו ד"י, ובאמת כל העולמות וכל נבראים ע"י מדה זו, שהוא הצמצום, נבראו, ויש להם קיום.

ונחזור לענין שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, הגם שזה אינו מדת יעקב כידוע. אך מפני שיעקב הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שהוא קודם במחשבה ואחור למעשה, כמ"ש רז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית כו', וזהו אחור וקדם צרתני, ומחמת כן יש כח בידו להבריח מן הקצה אל הקצה, מראשית השפע שהוא חכמה עד המדריגה תחתונה. וזה ידוע שהחכמה, שהוא יוד, נקרא עיוני, שהוא לשון שור, לשון הבטה, כמו אשורנו ולא (עתה) [קרוב]. ואפשר לומר שזהו פי' המדרש ויהי לי שו"ר, כלומר שיש בידי כח להעלות ולהוריד השפע מחכמה הנקרא יו"ד עיוני כנזכר, ואמר זה יוסף (הצדיק), שהוא הצדיק משכיל על דבר ומשביר לכל הארץ, וזהו כוונת משיח בן יוסף שנאמר בכור שורו וכו'. [ומה שאמר] וחמור זה משיח בן דוד שנאמר עני ורוכב על החמור ( חסר [תשלום הענין] ).

מהמה

הטעם למה בתחילה נקרא פניאל ביוד ואח"כ פנואל בו'. והענין, כי ידוע שמדת יעקב וישראל הוא מדת רחמנות. והנה במדת רחמנות יש ב' המשכות. למשל, כשא' הוא (עושר) [עשיר] באיזה מדה שיהיה, ורואה למי שהוא עני בזו המדה, ונתעורר לו מדת רחמנות שמרחם על העני, הנה מתחילה, קודם שמרחם עליו, נעשה המשכה א' במדת רחמנות שיתן לבו להסתכל על [ענוי של] העני. כמ"ש וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, ופי' רש"י ז"ל נתן לב עליהם ולא העלים עינו. זו היא המשכה ראשונה. וכיון שנותן העשיר לב על העני, זה נקרא אצל העני עליה לשורשו להתמתק. כי כיון שבידו להיטיב עמו נקרא שורשו, כי שם טובו גנוז. והנה המשכה זו אין לה עוד התגלות, כי היא עדיין בלב העשיר. ואח"כ נעשה המשכה שניה, והוא ההטבה בעצמה. והנה [(המשכה זו)] נקרא ישראל, שהוא נעלם יותר. והמשכה הא' נקראת יעקב. ובאמת ההמשכה עצמה נקרא יוסף, וזהו תולדות יעקב יוסף. אך ההטבה עצמה, לאחר שנתגלה, נקראת יעקב.

והנה ההטבה [באמת] , מאיזה מדה שתהיה, שורשה היא מחכמה, כי החכמה תחיה בעליה, והיא השפעה הזרעית הנמשכת ליוסף, דהיינו המחשבה הנזכר. ואח"כ, כשנתגלה המדה ההוא מעשיר לעני, אז נקרא יעקב. וזהו לא עייל בלי ו' שנית, דהיינו ב' המשכות הנזכר.

וזהו מתחילה, כשגבר יעקב שרו של עשו, עדיין לא היה [לו] התגלות. כי לא היה עדיין התגלות כ"א שרו של עשו, דהיינו פריו ממעל, כתיב פניא"ל ביוד, בהעלם. ואח"כ כתיב ויזרח לו השמש כאשר עבר, דהיינו שעבר המשכה שנית להתגלות, והיה לו כח שיגביר ידו על עשו, על כן קרא המקום פנואל בו', שכבר נמשך בהתגלות, [והמבין יבין] .

מומו

ואת הארץ תסחרו. הנה ב' אהבות יש. א' שהאב אוהב מעשה בנו החכם, ומתפאר במעשה החכמה שעושה או בדבר החכמה שמדבר. והב' שאוהב את בנו בעצם, וכל מה שמדבר לפניו הכל הגון לפניו בשביל אהבתו אותו. והנה באהבת הש"י עלינו אהבה א' הנזכר, כשהצדיק עושה מעשים טובים ומצות הכל בחכמה נפלאה, ומעלה (נקרא) [ניצוצות הקדושים] מה שבדומם צומח חי מדבר, ואז הש"י אוהב מעשיו מאד, ובזה מקשר [גם] חיצוניות העולמות להש"י ב"ה וב"ש, שהש"י שורה בכל מעשיו. וזה יתתקן אי"ה בביאת משיח לגמרי במהרה בימינו אמן, כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' וגם בהמות וחיות כולם ידעו את הש"י, לא ירעו וגו'. ואהבה הב' הנזכר הוא כשהצדיק עצמו מקושר להש"י, והש"י אוהבו מאד, אותו בעצמו, ואינו עושה מעשיו בחכמה כמו הראשון רק הולך בתמימות גדול ומקושר להש"י ב"ה וב"ש, לכן הש"י אוהבו. וזה [נקרא] עליית פנימיות העולמות, שהצדיק הוא פנימיות העולמות.

וזהו מ"ש וא"ת הארץ, דהיינו האותיות מה שהם בארציות, וא"ת הוא האותיות שהם מא' עד ת' מה שהם מונחים כעת בארציות. כי הכל נבראו באותיות, דהיינו הדבור של הקב"ה, והם ניצוצין הקדושה [נ"א: ניצוצות הקדושים] , תסחרו, לשון עליה, שהוא לשון סבוב וגלגול.

מזמז

וימלוך וימת, ר"ל לפי שרצה להיות מלך, ואמר שהוא יש, לכן וימת, ר"ל נפל ממדריגתו.

וימלוך תחתיו הד"ר, מלשון הדור נאה, וזהו מ"ה החדש ובזה היה התיקון.

מחמח

וישב

רמז הפסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תולדות וגו'. ואפשר לומר כי [הנה] ידוע שעיקר כוונת בריאת האדם בעוה"ז הוא שיקיים מצות בוראו ית' ולעבוד עבודתו, כמ"ש לעבדה ולשמרה, ואמרו רז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה. וזהו תכלית בואו לעוה"ז, כמשל המלך שנאבד אבן טוב מטבעתו, ולקמן בע"ה יתבאר המשל הזה באריכות. והנה הצדיק באמונתו עושה השליחות [מה] שנשתלח בעוה"ז לעבדה ולשמרה.

וזהו וישב, אין וישב אלא לשון עכבה, ר"ל כל ימי עיכובו בעוה"ז הוא בדביקות הש"י. ואף שהוא [בארץ] , בארציות וחומריות עוה"ז, עם כל זה הוא במגורי אביו, ר"ל ביראת אביו שבשמים. (ואפילו הוא) [ואף על פי שהוא] בין הרשעים אינו לומד ממעשיהם, וזהו בארץ כנען, כמ"ש כנען בידו מאזני מרמה, ואעפ"כ מחזיק בתומו, וכוונתו רק להרבות תולדות שהוא מצות ומעשים טובים, והם עיקר תולדותיו של הצדיק, וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר להוסיף בכל יום שעשוע ותענוג ונחת רוח ליוצרו, ועד כאן הוא מדת הצדיק.

אבל הרשע המועל בשליחותו והולך בשרירות לבו מתחילתו ועד סופו, וזהו בן שבע עשרה שנה [היה רועה את אחיו] ^כב, כלומר כל ימי היותו בעוה"ז אין כוונתו ומחשבתו רק לתאוות הגשמיים למלאות כריסו ולרעות את עצמו, כמ"ש רז"ל נקוד על א"ת שלא הלכו אלא לרעות את עצמן, בצאן, לשון יציאה, כלומר שיצא מרשות אביו שבשמים מכל וכל ופרק עול תורה ומצות מעליו, והוא נער, ר"ל כל ימיו הוא בקטנות ושטות ומעשה נערות, את בני בלהה, [ר"ל] שהוא רגיל עם זוללים וסובאים, וזהו בני בלה"ה, כי אותיות אחה"ע מתחלפים והוא כמו בלע"ה שהם (הני) הזוללים, ובני זלפ"ה, לשון זילוף יין, שהם הסובאים, ומחמת זה גרמה לו ששכח מכל וכל את בוראו ותכלית יצירתו והשליחות שנשלח לעוה"ז, וזהו נש"י, לשון שכחה, אבי"ו, שבשמים.

ואח"כ חוזר ומדבר בשכר הצדיק. ויבא יוסף, שהוא הצדיק שכוונתו להוסיף תמיד כנזכר, את דבתם רעה (אל אביהם), (שרשעים) [של הרשעים] שבדורו, הוא ג"כ רואה מעשיהם ונאנח על הרע אשר נעשה, ועומד בפרץ ומוכיחם על פניהם, ומחזירם למוטב ומעלה אותם אל הקדושה, וזהו אל אביהם, ולכך ישראל דלעילא אהב את יוסף כי בן זקונים הוא, כתרגומו ארי בר חכים הוא [כו'] , ועשה לו כתונת פסים, אפשר לומר שרומז לחלוקא דרבנן.

מטמט

ואביו שמר את הדבר, פי' המחשבה שומר את הדבור, והוא יחוד.

ננ

ותשב בפתח עינים ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. פי' תמ"ר נקרא ת"ם מ"ר, המחשבה זרה היא מר אבל באמת היא תמה. ע"ד ראיתי עבדים (רוכבים) על סוסים. סוסים נקרא אותיות של התפלה. (והמחשבה) [וכאשר מחשבה] זרה רוכבת עליהם (ירחם אדם) [וראה אותו האדם, תמה] מאוד כי עבד רוכב על סוס המלך. אבל כשנותן על לבו שזה מהאותיות הקדושים רק הצירוף הוא דבר שטות [נ"א: אבל כשמשים על לבו שהלא המה אותיות קדושים רק הצירוף הוא לא טוב] , וכשמביא את האותיות למחשבה בא [נ"א: מביא] זה לעולם התמורה, ונעשה מאלו הצרופים דברים אחרים, מדברי שטות דברי תורה.

וזהו ותשב בפתח עינים, באותו פתח שהכל מסתכלים בה להקב"ה, ויראה יהודה ויחשבה לזונ"ה, פי' זו נאה, שהיא אבר מהשכינה. אך [קשה, אם זו אבר מהשכינה מדוע הוא כך מלובש בדברי שטות. ואמר] כי כסתה פניה, [כלומר] פנימיותה [נ"א: הפנימיות] הוא מכוסה.

וזהו פי' וימלוך באדום בלע בן בעור. (פי' ריב"ש זלה"ה) [דהבעל שם טוב ע"ה] אמר על מה דאיתא בזוה"ק שדנין (אותו) [את האדם] בכל היכל והיכל ומגרשין אותו מההיכל כשאינו ראוי, (זהו) פירושו ההיכלות נקראו הדבורים שהשכל שורה בהן, (והוא) [והאדם המתפלל הוא] הולך מאות לאות ומתיבה לתיבה, וכשהוא אינו כדאי מגרשין אותו, פי' שזורקין לו מחשבה זרה וממילא הוא בחוץ.

וזהו וימלוך באדום [בלע בן בעור] . אדו"ם נקרא התלהבות. וכשאדם מתפלל בהתלהבות ושולטת עליו מחשבה זרה נקרא בלע, לשון כריתה, ב"ן, כשמבין זאת המחשבה זרה מה היא, בעור, מבער אותה, שמכחה בא אל התלהבות יתירה להבורא [נ"א: בא להתלהבות הבורא] ית' [כידוע] . ושם עיר"ו, [כלומר] מפני מה נתעורר עליו, עירו לשון התעוררות, דנהבה, שנותן על דעתו שיתן דין על זה [נ"א: שנותן אל דעתו ומשים אל לבו שזהו נתינת הדין, רצה לומר שדנין אותו] .

וזה פירוש איה סופר את המגדלים. דקשה איך המחשבה אין לה בושה לתפוס בתפלה ולבלבל אותה [נ"א: לתפוס ולהאחז בתוך התפלה] . אך התירוץ הוא שבאה [נ"א: שהיא מביאה] למדת גדלות מכח שרוצה לעלות [למעלה] להקב"ה. ומה [נ"א: וזהו] סופ"ר המגדלים, שמנהיר את המגדלים, (עם) [ר"ל] המ"ז שהיא בבחי' (נ"א [שעל ידה] בא לידי בחי') גדלות כדלעיל.

נאנא

[במדרש] חותמך ופתילך ומטך אשר בידך, חותמך זה מלכות, ופתילך אלו הסנהדרין, ומטך זה מלך המשיח. ואפשר לומר על פי מ"ש רז"ל שהקב"ה קראו ליעקב אל, וכבר ידעת [ששם אל] הוא לשון יכולת, מפני שיעקב הוא בריח התיכון מראשית החכמה עד מדריגה התחתונה. וזהו אחור וקדם צרתני, שהוא ראשון במחשבה ואחרון למעשה כנזכר לעיל (במ"א). והוא ממשיך השפע מהחכמה שהוא י', שהוא עיוני. וזהו נקרא עי"ן יעקב, וזהו לשון טביעת עין, כי החכמה שהיא [י'] נטבעה ונתלבשה בתוך העין, ולכן נקרא עי"ן.

והנה אמרו בזוה"ק קב"ה לעילא מכל עלמין ובתוך כל עלמין וממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין. והנה אפליגו בגמרא, חד אמר מן הצדדין נברא וחד אמר מאמצעיתא נברא. ונ"ל כי [נ"א: דקיימא לן] אלו ואלו דברי אלקים חיים כביכול, [ואפשר לומר דלא פליגי,] ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי הם מדברים מבריאת העולם וקיומו, עיקר האור א"ס המאיר מן הצדדין ומתוכו, כי מלא כל הארץ כבודו. ואלו ואלו דברי אלקים חיים המחיה כל העולמות, ר"ל שכל אחד מהמאן דאמרים מדברים מדברי אלקים חיים וקיום העולם. וכן אפשר לומר בכל הפלוגתות שקיימא לן אלו ואלו וכו', הוא פירושו כך, שכל אחד אמר לפי מדתו ומדריגתו שהוא חיות העולם וקיומו. [וכן] מ"ש רז"ל הלכה כפלוני, הוא לשון הליכות עולם וקיומו. וזהו שאמרו רז"ל אל תקרי הליכו"ת אלא הלכות.

והנה כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, וביארנו לעיל הרמז. ועוד נ"ל, שהכתוב ביאר הטעם וישב יעקב בארץ, וכי מה היה [לו] ליעקב לירד ממדריגתו העליונה מאוד ולישב בארץ, בארציות. לכך אמר מגורי אביו, ר"ל מגור"י לשון אסיפה וכניסה, כמו אוג"ר בקייץ. פי' כי כל כוונת הצדיק בעוה"ז לאגור ולאסוף הניצוצות הקדושים ולהכניסם ולהעלותם לעילא. וזהו מגורי אביו.

משל למלך שנאבד לו אבן טוב מתוך טבעתו. והנה עמדו בפני המלך בשעה ההוא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות והסגנים ואנשי מלחמתו עד אין מספר, עם כל זה לא רצה המלך לצוות להם שיחפשו אחרי האבן טוב, רק צוה לבנו חביבו שיחפוש וימצא האבידה ויחזירנה לאביו המלך. הגם שהיה המלך בטוח מכל א' משריו ועבדיו שכאשר ימצאנה יחזירנה לו בשלימות, אעפ"כ לא היה ברצונו שהם יחפשו, כי רצה לזכות את בנו חביבו, וכדי שיקרא המציאה על בנו [נ"א: שמו] . ולא עוד, אלא ש [גם] רימז לבנו [חביבו] בכמה רמזים מקום מציאתה. כי מתחילה היתה האבידה מדעת המלך וידע את מקומה, ועשה הכל רק למען לזכות את בנו חביבו, וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל שעשוע ותענוג והתפארות מבנו לאמר ראו כי שום [בן] אדם בעולם לא היה יכול לחפוש ולמצוא זולת בנו חביבו.

והנמשל מובן. כי תכלית בריאת העולמות היה כדי לברר הנצוצים ע"י אומה ישראלית, כמ"ש רז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית, שעל ידם יבוררו. והש"י מרמז להם בכמה רמזים שימצאו האבידה ויחזירו לבעלים, לאביהם שבשמים, ולא צוה כן למלאכים ושרפים ואופנים. והאבידה ההיא מדעת היתה, כמ"ש רז"ל בונה עולמות ומחריבן. וזהו מגור"י אביו.

ואפשר לומר שלזה רמז גם אומרו בארץ כנען, ר"ל העוה"ז נקרא ארץ כנען, ר"ל ארץ סוחרים. כי הנשמה נשתלחה בעוה"ז לקנות לה סחורה, וקנינה דווקא בעוה"ז [נ"א: בארץ הזאת] כי מי שטרח בערב שבת וכו'.

ונחזור אל הענין. כי הנה אמרו בזוהר חותמך ופתילך ומטך הם צדיק ותרין סמכי קשוט. כי מדת הצדיק הוא ההתקשרות. כמו חותם המקשר ב' דברים כאחד שלא יתפרדו זה מזה, כן מדת הצדיק המקשר העולמות ומוריד השפע מראשית החכמה עד דרגא תתאה. וזהו הצדיק מושל יראת אלקים, שהוא המשפיע למדריגה תתאה, וכביכול גדול הממליך וכו'^כג. וזהו היתה כוונת תמ"ר, ומדריגה הנזכרת נקרא תמ"ר. ופתילך, שהוא הטלית, הוא אור מקיף כידוע. ומטך, כמ"ש ומטה עוזך ישלח ה' מציון. פי' כמ"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ואמרו רז"ל שהיו עולים ביעקב ויורדים ביעקב, עולים למעלה ורואים אותו, כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, ויורדים למטה ורואים צורת יעקב התחתון, ר"ל שראו השפע שנשפע ע"י הצדיק מעילא לתתא, שהוא ע"י בהירת אור צורת [הצדיק] העליון שהוא דמות [צורת] צדיק התחתון. וזהו מציו"ן, שהוא צורה העליונה הנקראת ציו"ן וסימן לצורת הצדיק התחתון. הגם שבאמת הוא להיפך, שעיקר הצדיק היא העליון והתחתון נקרא רק ציון, אבל מפני שהכתוב מדבר עם הצדיק התחתון מכנה הכתוב אותו לעיקר, והעליון מכנה אותו לציון, מפני כי [הוא] הצדיק מושל ביראת אלקים. ומטה הוא לשון הטיה והרכנה והורדת אור השפע שהוא עוזו של הצדיק, ישלח ה' מציון [נ"א: מציונו] של מעלה, שהוא צורת הצדיק דלעילא כנזכר. ועוד אמרו כד רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא וכו'. גם אמרו אהבה דוחקת את הבשר. ( חסר [תשלום הדרוש] .)

נבנב

ובגפן שלשה שריגים. גפן הוא מדת התקשרות, כדאיתא בזהר הקדוש ג' שריגים הוא כולל ג' אבות, [מדות] אהבה ויראה והתפארת. וביוסף כשהסיתה אותו אשת פוטיפר אמר וחטאתי לאלקים, שאחז במדת יראה והתפארת, וזהו נראה [לו] דמות דיוקנו של אביו. שאשת פוטיפר היתה מקשטת עצמה לפניו, ובגדים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית, כדאיתא בגמרא, והוא הזכיר [את] עצמו בתפארת הבורא ית' וזהו מדת יעקב כידוע. וזהו וינס ויצא החוצה, שהביא א"ע למעלה מן העולמות. שבעולם הזה יש יפה, אבל כשמביאים את הדבר הזה למעלה מן העולמות אין אשה יפה, כי התפארת [הוא] מלבוש לו ית' ואין לזה התחברות [עם האשה] . והאדם שאין לו תאוות אשה היא מכוער אצלו כי היא רק זרע. ויש התפארת בריאה ויש התפארת אצילות. התפארת בריאה הוא מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, כדאיתא בספרי גודל צבא השמים אין להם חקר, ואם העבדים כך מה הוא ית' בעצמותו. והתפארת אצילות נקרא בהירות צחצוחת חדוה ותענוג וחיות, וכל הנבראים אינם יכולים לסבול הבהירות ההוא. וזהו שרפים, העובדים בהתלהבות והם באים למדריגה הנזכר, עומדים ממעל לו, נקרא המשכה, והם מבינים הבהירות של מעלה מהמשכה שנמשך חיים בהעולמות, והם העובדים בהתפארת אצילות.