ויצא

לחלח

ביאור הפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. יובן על פי הקדמה ידועה, שהתורה היא קדומה ואינה בתוך הזמן. והנה מה שייך סיפור המעשה בדבר הקדום לזמן. אלא בוודאי שסיפור המעשה הזאת היא ההוה תמיד, וגם באדם הנקרא עולם קטן יש בו גם כן סיפור המעשה ההוא.

הנה כתיב כולם בחכמה עשית, כי כל השפע הכל נשפע מן החכמה. וכבר ביארנו בענין הצמצום שהיה לתיקון העולם וקיומו, [כי] לולי הצמצום לא היו יכולים לקבל הבהירות ולסובלו מגודל בהירותו והיו בטלים במציאות. והנה ידוע שמדת יראה היא המצמצמת והמגבלת, והכל על ידי החכמה המתלבש בתוכה, ומה גם שנאמר ראשית חכמה יראת ה'. כי הנה ידוע שהחכמה היא יוד, הקטנה מכל האותיות, מפני שהיא מקטנת את עצמה ומצמצמת את עצמה, מפני שהיא ראשית הכל וקרובה לעילת כל העילות, כמ"ש בזוהר ובתיקונים אפילו כתר עליון שהוא אור צח ומצוחצח חשכין קמיה וכו', ולא חשכין ממש ח"ו, כי אורו רב וגדול עד אין קץ, אך מחמת שהוא קרוב לא"ס מגודל היראה והבושה הם מקטינים ומחשכין א"ע. כי הבושה גורם היראה והצמצום, כי היראה באה מחמת שפלותו בעיני עצמו, ומה גם שמן ההכרח לצמצם בכדי שיוכלו התחתונים לקבלו.

ונמשיל לזה עד"מ הרב הלומד עם התלמיד, ואם התלמיד הוא חרד אל דברי הרב ומשים לבו אל דבריו, יכול הרב לפתוח [לו] ולגלות לו דלתות שערי חכמה. הגם שאינו יכול ללמדו כל חכמתו הגדולה והעצומה, עם כל זה מחמת שהתלמיד הוא תלמיד חבר יכול להשיג כמעט עד קרוב לחכמת הרב. אבל אם התלמיד הוא קצר הבנה והשגה, מוכרח הרב להקטין חכמתו ולצמצם חכמתו הגדולה וללמוד עמו כפי ערך התלמיד. כי אם היה מרבה ללמדו, או לגלות לו דברים עמוקים ונעלמים, היה התלמיד מתבלבל ומתבטל, ואף המעט שהיה יכול להשיג לא היה משיג, לכן צריך להקטין חכמתו עד קרוב להשגת התלמיד.

וז"ש וזרח משעיר למו, ואמרו רז"ל אין בין מים העליונים לתחתונים אלא כמלא נימא, פי' בין יוד עילאה ליוד תתאה. ר"ל כי ידוע כי אות יוד היא תלת יודין, קוץ עליון ותחתון וגוף היוד, ראש תוך סוף. והנה ביארנו [במקום אחר] כי יש שכל זך ובהיר עליון מאוד המשפיע אל החכמה, וביארנו שם כמה טעמים ע"ש. ועוד כי החכמה נקרא ראש, מוכרח הוא שאינו קדמון. כי הקדמון אינו במספר, וראשית הוא בתוך המספר ולראשית יש שני, אבל הקדמון נקרא אחד ואין שני לו. ואם כן [נ"א: ואפשר לומר ש-] התלת יודי"ן שבאות יוד מורים עד"ז, הקוץ העליון הוא השכל המשפיע לחכמה, וגוף היוד הוא חכמה בעצם, וקוץ התחתון, שהוא יוד תתאה, היא הבחינה שהרב מקטין חכמתו בכדי להשפיע לתלמיד, וזו הבחינה נקרא יעקב י' עקב י' בסוף. וזהו אין בין מים למים וכו', שהוא בין יוד (תתאה) [עילאה] וכו', ר"ל מחמת שהרב מוכרח להקטין ולצמצם חכמתו עד קרוב ממש להשגת חכמת התלמיד בכדי שיוכל לקבלו, נמצא אין בין חכמת הרב לחכמת התלמיד אלא כמלא נימא. וזהו אין בין מים עליונים וכו', אין בין יו"ד ליו"ד כנזכר. וזהו וזרח משעיר למו, כלומר הזריחה שמאיר וזורח אור העליון אל התחתון היא משעי"ר, כמלא שע"ר, כמו ב' דברים תלוים בשער אחד והשער מחברם, ומלת למ"ו, ר"ל ל' מ"ו, ופירושו נתבאר [במקום אחר] בסימן .

וזהו שיסדו הקדמונים בנוסח תפילת שבת, הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע. ויש לדקדק כי מתחילה דימו הזריחה לפתיחת הדלת ושערים, ואחר כך לחלונות וארובה הוא חלק רביעי מהדלת. וגם מה זהו ענין הבקיעה שאמר ובוק"ע חלוני רקיע. ועל פי הנזכר יובן. כי מתחלה אמר הפותח דלתות וכו', הוא מדבר בענין הזריחה והשפעה לעולמות היותר עליונים, כי העולמות היותר גבוהים יכולים לקבל האור הבהירות יותר, כדמיון התלמיד חבר הלומד ומקבל מהרב, שהרב יכול לגלות לו ולפתוח לו פתחים ושערים גדולים מחכמתו והוא יכול לסובלו ולהשיג. ובוקע חלוני רקיע, זה מדבר ממדריגה תחתונה מעולם התחתון, שהוא כדמיון התלמיד הב' הנזכר לעיל, שאינו יכול להשיג תלמודי חכמת הרב אם לא שיצמצם ויקטין הרב חכמתו שיהיה כמעט שוה בערך השגת התלמיד. והנה יש איזה תלמיד שאף על פי שהרב מצמצם א"ע ומדבר עמו כפי ערך כח השגתו אעפ"כ אינו יכול להשיגו ולקבלו, והנה מוכרח הרב להוסיף לו דבור על דבריו ואותיות על אותיותיו ולהמליץ לו, כי מן הצורך להרב לחנכו וללמדו לפי דרכו, ולהוסיף טעמים ומשלים וסברות קלים, כדי שעי"ז יבין קצת ומקבל ממנו המעט, כדמיון המבקע עץ עבה וקשה ואינו יכול לבקוע ולעשות פעולתו בעץ ההוא, הוא מוסיף ומביא עוד עץ דק ותוקע בו, ובזה יוכל לגמור פעולתו. וזהו ובוקע חלוני רקיע, ר"ל אף שהוא זריחה קטנה כמו ערך חלון נגד ערך פתח ושער, אעפ"כ מן ההכרח לצמצם ולבקעו בכדי שיוכלו לקבלו. וההזריחה וההשפעה נקרא רקיע כנודע, שהוא ו' רקיע שהוא דבר המתפשט.

וזהו ויצא יעקב, י' עקב, שהוא י' תתאה הנקרא משכיל, וחכמה תתאה המקבל מחכמה עילאה, ושכל העליון זה יוצא מבאר שבע, ר"ל מקבל מעולמות העליונים מעיין הנובע ושבע מכל טוב וחסד ורחמים. וזהו שאמרו [רז"ל] ויצא יעקב, יציאת צדיק עושה רושם, רמזו להנזכר, [ובמקום אחר מבואר באריכות] .

לטלט

והיה ה' לי לאלהים. ר"ל בכל דרכיך דעהו, הן טוב הן רע. כאשר יארע לו ח"ו איזה רע, יחשוב כי בודאי הוא לכפר עונו. אך הצדיק אף על דרך הטוב יש לו לדאוג, כי אולי מנכין לו מזכיותיו. וזהו והיה ה' לי לאלהים, שהוא הוי"ה, מדת רחמים, אולי הוא מדת הדין, שנקרא אלהים. וצריך אני להוסיף זכיות בתמידות.

ממ

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. ר"ל רגליו לשון הדרכה, שנשא רגליו, היינו הדרכתו, וילך ארצה בני קדם, שהלך מארציות שלו, כלומר הגשמיות שלו, אל עבודת השם יתברך, חלק אלקות, אל בני קדם, ר"ל מדת הצדיקים הפונים לדבקות קדמות של עולם.

מאמא

ורחל באה עם הצאן. איתא במדרש כדי לדבק ביופיה, ולכאורה אינו מובן. אבל הפירוש האמיתי רחל העליונה, שעל ידי שיראה רחל זו ידבק יעקב ברחל עליונה, שכל היופי של זו התחתונה באה מן העליונה. וזהו פי' גם כן ויבא יוסף [הביתה] לעשות מלאכתו, ואמרו רז"ל שראה [דמות] דיוקנו של אביו. פי' לפי שידוע שאשת פוטיפר היתה מתפארת לפניו עד מאוד וכו', (כנ"ל) [כדאיתא] במדרש בגדים שלבשה [לו] בצפרא לא לבשה ברמשא, כדי לפתותו. ויוסף הצדיק לא היה חפץ בהתפארות זו, אבל היה חפץ והתלהב מהתפארות זו להתפארות העליון שהוא דיוקנא של אביו תפארת ישראל. וזהו [פירוש] וינס ויצא החוצה, [ר"ל] שנס מהתפארות זו הגשמיות והתלהב לנוס החוצה, חוץ לעולם הזה, והתדבק בתפארת העליון.

מבמב

ורחל היתה יפת תואר וגו' ויאהב יעקב את רחל. זה היה בעבור שיש ליעקב מדת התפארת. כל מה שהיה רואה דבר נאה אמר אם לגשמי זה נאה מכל שכן אם היה בזה הדבר הלול ושבח לה'.^כ

מגמג

ותקרא את שמו גד. הענין דאיתא ובו תדבקון הדבק במדותיו. ור"ל מדה נקרא לבוש, ע"ד ולבש הכהן מד"ו בד. למשל כשהאב אוהב את בנו אז מצמצם את שכלו הגדול בשכל הקטנות לדבר עם בנו הקטן. נמצא כי האהבה שיש להאב עם בנו, היא צמצמה את שכלו ונעשה לה לבוש. וכן עד"ז כל המדות הם לבושין.

ובאמת גם חכמה נקרא לבוש ומדה לא"ס ב"ה. אך החילוק שבין החכמה לשאר המדות הוא זה, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לבד [נ"א: לבר] ממנו הוא דכר ונוקבא. ובאמת גם הוא ית' משפיע חיות לכל העולמות, ומקבל תענוג מהם על דרך ישראל מפרנסים וכו', וכמ"ש בן חכם ישמח אב, ר"ל כשאנו חכמים יש להקדוש ברוך הוא תענוג מזה. אך החילוק שבין הקדוש ברוך הוא להנבראים הוא זה, כי הקב"ה בתחילה הוא בחי' דכר, כי משפיע חיות וחכמה לכל העולמות, ואחר כך הוא בחי' נוקבא שהוא מקבל תענוג מהם. והנבראים הם להיפך, כי מתחילה הם מקבלים חיות ממנו ית', ואח"כ משפיעים תענוג ושמחה לו ית'. וזהו בת תחילה סימן יפה לבנים בלבד, ולא לו ית'. וכן כל המדות, בתחילה הם מקבלים, ואח"כ הם משפיעים למה שלמטה מהם ואז עושין תענוג למעלה.

והחילוק בין חכמה לשאר המדות, כי שאר המדות, לפי שהם בזמן, אין מקבלים ומשפיעים בפעם א', משא"כ החכמה, שהוא חומר הראשון שהוא פושט הצורה ולובש, דהיינו שאינה עומדת על מקום א', ותמיד בלי הפסק נותנת למה שלמטה ממנה ומקבלת שפע ממה שלמעלה ממנה בלי הפסק, כהרף עין בלי זמן, ואין יכולים לעמוד עליו. למשל אותיות המחשבה נובעים תמיד מקדמות השכל, דהיינו חכמה, בלי הפסק, וכל רגע באות אותיות אחרות מקדמות השכל מה שהוא פושטם ונותנם למחשבה, ולובש אחרות ונותנם בלי הפסק, ועליה עצמה אין יכולים לעמוד.

והנה ישראל נקרא קודש, כמ"ש קודש ישראל ראשית, צריכין תמיד להיות דבקים במדה זו. וזהו עני המתפרנס מן הצדקה צריך ליתן צדקה. והיינו שיהיו תמיד משפיעים ומקבלים בפעם א' כמו מדה זו.

וזה היה באמת כוונת לאה. אמנם כתיב ותרא לאה כי עמדה מלדת, והיתה צריכה לקשר עצמה למדה זו, מה עשתה, נתנה שפחתה לבעלה. ובאמת השפחה מקבלת מגבירתה תמיד, וכאן היתה לאה משפעת לשפחתה ומקבלת תענוג ממנה בפעם א' כשנולד הבן הזה, ותקרא שמו ג"ד, ר"ל גומל דלים, דהיינו שהיא גומלת בצד א', דהיינו משפעת, ובחי' דל"ת בצד א', שהיא רוצה לקבל תענוג. וזהו נקרא מז"ל, על דרך יז"ל מים מדליו, כי המדה הזאת (נוטלת) [נוזלת] תמיד.