תולדות

לאלא

במדרש ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, הה"ד עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם לא ניצול אברהם מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב וכו'.

מובן על פי הפסוק כמים הפנים אל פנים וגו'. והנה נמשיל לזה עד"מ ראובן שאוהב לשמעון אהבה עזה, ומחמת ששמעון רואה שראובן אוהב אותו ביותר נתעורר אצל שמעון ג"כ אהבת ראובן. נמצא כי אהבת ראובן שאוהב לשמעון נקרא אב, ואהבת שמעון שאוהב לראובן נקרא תולדה מפני שנולדה אהבת שמעון מכח אהבת ראובן. והנה יש אהבת אב לבנו בשני ענינים. הא' האב אוהב לבנו מחמת הטבעיות, וזה האב גורם שגם הבן אוהב את האב. ויש אהבה אחרת גדולה מזו שרואה את בנו הולך בדרך הישר, ומצדיק מעשיו, וחכם בכל החכמות, כמ"ש (חכם בני) [בני אם חכם לבך] ישמח לבי גם אני, אז יש להאב תענוג גדול מזה, ומזה נתהוה השמחה. כי השמחה [היא] באה מהתענוג, שאין אדם שמח כ"א יש לו תענוג מאיזה דבר באה לו השמחה. ומחמת גודל התענוג והשמחה שיש לו מן הבן נתוספה ונולדה להאב עוד אהבה יותר גדולה אל הבן. הנה זה המשל שייך לבני אדם. כי קודם לידת הבן, או אף אחר לידתו, עדיין אינו יודע מה טיבו ומה יהיה מעשה הבן, ע"כ אין להאב עדיין אהבה כ"כ שהוא הב' הנזכר, רק אהבה הא' שהוא מחמת טבעו. אבל אצל הש"י ב"ה נאמר ישראל אשר בך אתפאר, כי אצלו ית' העבר והעתיד הכל בשוה לפי שהוא קודם הזמן. וקודם שהיו ישראל היה גלוי לפניו ית' כל צדיק וצדיק עם כל מעשיו ותורתו, ומתחילה, תיכף כשעלה ישראל במחשבה לפניו, היה כבר שעשוע ותענוג כביכול לפניו ית' מכל צדיק וצדיק ומעשיו.

והנה ראיה לזה מה שמצינו שהקב"ה משתעשע בתורתו של הצדיק, כמ"ש רז"ל כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שאומר אלעזר בני אומר פרה וכו' קודם ביאת ר"א כמה מאות שנים. וכן מ"ש רז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ג"כ כך הוא, הקב"ה אמר למשה כך וכך עתיד תלמיד פלוני לחדש בדורו, כי תורת הצדיק ומעשיו הוא השעשוע ותענוג לפניו ית'.

נמצא כי זה התענוג והשמחה ואהבה נולדה לו להאב מכח בנו. וזהו מ"ש בזוהר הק' ישראל מפרנסים וכו'. כמשל האב שיש לו תענוג מבנו חביבו, אזי מגודל התענוג והשמחה אומר האב, כדרך הבריות אומרים בלשון זה, אני נעשה מהתענוג הזה בריא ושמן. כך מגודל התענוג והשעשוע שיש להקב"ה כביכול כמו שמפרנסים אותו. וזהו ואהיה אצלו אמון. והנה רש"י ז"ל פירש כי התורה נתגדלה בחיקו של הקב"ה אלפים שנה וכו', אבל פשט הכתוב משמע שהתורה נעשה אומן להקב"ה. וקשה הדבר לאומרו, והלוא הקב"ה קדמון לכל הקדומים. אבל לפי דרכנו יתורץ, שהתורה משבחת א"ע שהיתה אומן להקב"ה כביכול, דהיינו גודל התענוג והשעשוע שהיה לו ית' מן התורה, דהיינו מתורת כל צדיק וצדיק ומעשיו הטובים שהם המצות הכתובים בתורה, זה נעשה לו ית' כביכול אומן ופרנסה וכו'. וזהו ואהיה אצלו אמון. וידוע כי שם אהיה הוא מורה על העתיד והכי פירושו: ואהיה, כלומר אע"פ שהתורה עתידה ליתנה לישראל ועדיין לא ניתנה, וא"כ מהו השעשועים, לכך אמר אצלו, היינו אצלו ית' כביכול הכל שוה העבר והעתיד, והכל גלוי לפניו ית', לכך הייתי אליו אומן ושעשוע כנזכר.

ונחזור לענין, שיש אהבה שהוא אב ויש אהבה שהוא תולדה. והנה האדם שמתעורר לעבודתו ית' מחמת שרואה אהבת הבורא עליו, שבראו ויצרו ומקיימו ומחייהו ונותן לו אהבת הבורא ב"ה ועובדהו, וז"ש מי הקדימני ואשלם לו, הגם שזה ג"כ עבודה מיקרי, עכ"ז הוא מיקרי צדיק לעצמו, אבל אינו כמו מדת הצדיק להשפיע לזולתו. ועל זה הצדיק אמר הכתוב אחות לנו קטנה ושדים אין לה. וידוע שזה אומרים המלאכים שנקראים חברים לישראל. וכאשר ישראל הם במדה זו שאין להם אהבה רק מחמת אתערותא דלעילא, אומרים אחות לנו קטנה, כלומר אחות לשון דביקות והתחברות, ר"ל אע"פ שהם דבקים ומחוברים בהש"י אעפי"כ קטנה היא המדה הזאת, מפני שאין להם רק מחמת אתערותא דלעילא והם מיקרי צדיקים לעצמן, אבל אינם צדיקים להשפיע לעילא לגרום שעשוע ותענוג ושמחה לעליונים. וזהו ושדים אין לה, כלומר שדי"ם להניק ולהשפיע לזולתם, מה נעשה לאחותינו, להביאם אל המדה השלימה הנז'.

ובזה יתורץ ויובן גם המדרש שהתחלנו. ואלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד את יצחק, פי', הכתוב מספר בשבחם שהגיעו למעלת השלימות (שהם) [שהיו] ב' מיני אהבה בהם. וזהו ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ר"ל שיצחק הוא לשון צחוק ושמחה, הוליד, ר"ל שגרם והוסיף לאברהם תענוג ושמחה ואהבה מגודל [נ"א: מכח גודל] צדקתו. כי מתחילה לא היה לאברהם רק אהבה הראשונה שהוא הולדת אברהם ליצחק, שהוא אהבה הנקרא אברהם, ואח"כ עלה למעלה וגרם תולדה לאברהם. וז"ש עטרת זקנים בני בנים, ר"ל כי כמו שזה הפסוק מדבר בתחילה משבח תולדות יצחק, ואח"כ מתולדות אברהם, אע"פ שהולדת יצחק שניה להולדת אברהם ומאוחרת ממנו, אף על פי כן מזכיר הכתוב תחילה הולדת יצחק לאברהם מפני שהוא המעלה היותר שלימה שאין למעלה הימנה. ולכך מזכירה תחילה אע"פ שהיא מאוחרת. כן הפסוק הזה עטרת זקנים בני בנים, שהוא המעלה היותר גדולה.

ומ"ש עטרת זקנים בני בנים, ר"ל (הגדיל) [גודל] התענוג והשמחה שהבן גורם לאב הוא נקרא בני בנים. כי מתחילה הוליד האב את הבן, ואח"כ הוליד וגרם לאב התענוג, (הרי) [הדר] התענוג הבן ונעשה התענוג עטרה לראש הזקן, שהוא כמו אבי אביו להתענוג ההוא. ואח"כ אמר ותפארת בנים אבותם, שהיא אינו כ"כ, רק יש לו אהבה ראשונה מחמת התעוררות והולדת אביו.

לבלב

אברהם הוליד את יצחק. פי' כי מדת הרחמנות והחסד נולד, כששורה דין על האדם נולד הרחמנות מצד החסד. זהו ואלה תולדות יצחק אברהם הוליד את יצחק, פירוש אברהם, שהוא חסד, הוליד מדת יעקב, שהוא הרחמנות, את יצחק, [עם יצחק] .

לגלג

ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כי אל"ה, האל"ף הוא החכמה כמו ואאלפך חכמה, והלמ"ד הוא המחשבה, וע"י ה' מוצאות הפה הם תולדות אצל יצחק בן אברהם.

לדלד

פירוש אחר, ואלה תולדות הוא בריא"ת עולם הזה ע"י יצחק בן אברהם, היינו ע"י התכללות אהבה ויראה.

להלה

ויאהב יצחק את עשו. פירוש, יצחק הוא לשון צחוק ושמחה, והוא התענוג, ותענוג תמידי אינו תענוג. לכן ויאהב יצחק את עשו, התענוג אוהב ההתרחקות. לכן בא עשו ליצחק. וזהו ועשה לי מטעמים, ר"ל כי יתרבה התענוג. וזהו גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות אם הוא מאהבה, ר"ל כל מה שהוא חפץ לעלות וכפי חפצו וחשקו כך מרבה התענוג, לכן בזה הזדונות בא לו תענוג, לכן הם כזכיות. וזהו מרחוק ה' נראה לי, אם אני מרוחק אז הוי' נראה לי, כי [נ"א: וזהו] שלום לרחו"ק, ע"י ריחו"ק.

לולו

בפסוק ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. והנה יש לדקדק למה קורא אותו בפסוק זה אי"ש, והלא בכל הפרשה קורא אותו יצחק וכאן קראוהו אי"ש. ועוד מהו כפל הגדלות וכפל ההליכה.

ואפשר לומר על פי מ"ש בגמרא הללו אמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, והללו אמרו אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, ואלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא וכו'. הנה יש לדקדק אומרם זקנותינו שכיפרה כו'. הלשון משמע שאותן היו הבעלי תשובה שעשו תשובה בימי זקנותם, א"כ מאי אשר"י הלוא דוד המלך ע"ה אמר אשרי האיש, ואמרו רז"ל אשרי מי שחוזר בתשובה כשהוא [עדיין] איש, ואמרו (בגמרא) [בזוהר] מפני שיבה תקום כו'. ועוד, אמרו שכיפרה [על] ילדותינו, דיו להפקיע את עצמם מעת תשובתם והלאה. ועוד, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, א"כ בדבר הזה מביישים לאותם ששבו בימי זקנותם. ועוד, מה שמסיימין ומי שחטא ימחול לו, והלוא כבר אמרו זקנותינו כיפרה על ילדותינו, ואיזה מחילה הם צריכים.

ואפשר לומר פשוט [על פי] דאפליגו בגמרא חד אמר במקום שצדיקים גמורים עומדים אין בעלי תשובה יכולים לעמוד, וחד אמר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וי"ל מר אמר חדא וכו' ולא פליגי. כי הלוא ידוע מ"ש רז"ל השב מאהבה זדונות וכו' והשב מיראה זדונות נעשו כשגגות. מאן דאמר שהצדיקים גדולים יותר מבע"ת מדבר מאותם ששבו מיראה, כי בוודאי זכיות צדיק מנעוריו מרובים הם יותר מבע"ת. ומאן דאמר שבע"ת הם יותר גדולים מדבר באותן ששבו מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות, ובוודאי לזה יש יותר זכיות משל צדיק גמור, כי הוא הרבה לחטוא בעודו רשע, מסתמא היו לו (יותר) זדונות הרבה, ועתה כשעשה תשובה מאהבה נהפכו לו לזכיות, ועוד הזכיות שעושה אחר התשובה, נמצא כי יש לו יותר זכיות מן הצדיק.

ושמעתי טעם א' שהבע"ת יותר גדול, מפני שכבר הכיר חימום והתלהבות העונות, וכשעושה תשובה ועוסק בתורה ובמצות עושה הכל בהתלהבות וחשק גדול מפני שיודע היטב ההתלהבות, משא"כ הצדיק שלא הכיר זה מעולם. ועוד אמר מורי ורבי הטעם, מפני שאצל הצדיק נעשו מעשים טובים ולימוד תורה הרגל, ואינו עושה כל כך בהתלהבות, אבל הבע"ת אצלו הוא דבר חדש. ועוד, אם לא יעשה הכל בדביקות יפול ממדריגתו, לכך מן ההכרח הוא לו לעבוד בוראו ית' בהתלהבות גדולה.

וא"כ, לפי טעמים הנזכר, גם השב מיראה הכיר ההתלהבות, אך עם כל זה ידוע הוא כי עיקר ההתלהבות הוא מגודל האהבה. משא"כ העובד מיראה, אע"פ שיש לו אש ההתלהבות, אינו כ"כ גדולה כמו הצדיק העובד מאהבה.

ועל פי זה י"ל ג"כ, הללו אומרים אשרי זקנותינו, מיירי נמי באותן ששבו מאהבה, ובזה וודאי כיפרה ילדותם ואף ששבו בימי השיבה, עכ"ז גדולה תשובתם שעשו מאהבה, ומכח זה גדלה ההתלהבות שלהם ודבקותם מפני הטעמים הנזכרים ובזה בוודאי כיפרה להם מכל וכל ואין בהם [שום] רושם חטא, כי אדרבא נעשה זכיות מהם.

ומה שאמרו אשרי מי שלא חטא, כי אלו ואלו מזהירין ומוכיחין לשארי בע"ת ששבו, ועליהם אמרו אשרי מי שלא חטא, וגם היו צריכין מחילה וכפרה כי הרי הזדונות נעשו להם כשגגות והשוגג צריך כפרה, וז"ש ומי שחטא ימחול לו.

ומה שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה זקנותינו אינו מובן, כי הלוא אמרנו שזה מדבר מצדיקים גמורים מתחילתם, אם כן מהיכי תיתי שיבושו מפני הילדות שלהם והלוא כולם שוים לטובה. אך י"ל כי אותן הצדיקים הלכו ונתגדלו ממדריגה למדריגה עד רום המעלות, עד שהגיעו לעולם החכמה ולשער האי"ן, כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא, חכמ"ה כ"ח מ"ה, (כמ"ש) ונחנו מ"ה, וחכמה נקרא זקנה, זה קנה חכמה, ונקרא מ"ה, ונקרא אי"ן. והנה הרי הלכו ונתגדלו מעט מעט ממדריגה למדריגה, ואף בהיותם במדריגה הא', שהיא התחתונה לעלייתם, היו תיכף (בגלות) [בגדלות] ולא היה להם קטנות כלל, שהרי קוראים אותן צדיקים מתחילתן. עם כל זה, כאשר עלו למדריגה היותר עליונה נקרא הגדלות הא' ילדות וקטנות נגד ערך הגדלות עולם שלמעלה הימנו, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה שפנימיות עולם התחתון נעשה חיצון לעולם העליון ממנו. וזהו שאמרו אשרי ילדותינו, כלומר אע"פ שבערך זקנותינו נקרא הגדלות הא' ילדות וקטנות, עם כל זה לא ביישה זקנותינו כי המקום התחתון היתה גדלות גמור.

ואפשר לומר שזה ג"כ פירוש המשך הפסוק. ויגדל האיש, ר"ל תיכף שנעשה איש שהוא בן י"ג שנה, מיד ויגדל, היה בגדלות, וילך הלוך, (כפול) [כפלות] ההליכה שלא היה עומד במדריגה א' מימיו רק הלך תמיד הליכה אחר הליכה מעולם לעולם, וזהו הלוך וגדל, עד שהגיע להגדלות הגמור, למדריגת החכמה ושער אי"ן. וזהו עד מא"ד, שהוא אותיות אד"ם שהוא גימטריא מ"ה, כמו ונחנו מ"ה, ובמדת מ"ה יכול לתקן כל השבירה, ויכול לעלות לעילא לעילא עד רום המעלות.

ואפשר לומר שלזה רמזו רז"ל שאמרו על זה הפסוק ויגדל האיש וגו' עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. הנה אף שהוא משל, עם כל זה אינו מובן, וכי בשופטני עסקינן המואסים כסף וזהב ובוחרים זבל לחלקם, אף אם הזבל שוה יותר. ועוד, אמרם ולא כסף וזהב משמע שאינם רוצים כלל בכסף וזהב, והוא כעין גוזמא.

ואפשר לומר כי החילוק בין העובד הש"י מנעוריו ובין מי שהכיר את בוראו ושב אליו בימי הזקנה והשיבה, כי מה שעושה הבע"ת עטרה לראשו עושה הצדיק עקב לסנדלו [נ"א: לסוליתו] . כי הבע"ת אינו מורגל לעשות מצות ומעשים טובים, ובעשותו איזה פעם הוא מחשב ומדמה בעצמו שאין עובד כמותו, מחמת שבקושי וטורח גדול עושה אותם, כי לא ניסה בזה. ומכח זה הוא חושב [ומדמה] שעושה יותר מן המוטל עליו, ואינו זוכר זה ששב לעת זקנתו במעט הזמן אין סיפוק לתקן, והוא אינו מרגיש בזה והולך לאט בעבודתו, ואינו שם על לבו כי במעט הזמן אשר יחיה עוד אין די לתקן אשר עוות ברבות השנים אשר עברו, ולו אלף שנים יחיה אין מספיק, רק הוא מדמה עצמו לצדיק מעיקרו. ואם הוא עוסק בתורה ותפלה איזה שעות ביום ואח"ז הוא נפרד והולך בטל, באמרו שכבר יצא ידי חובתו יותר מכדי צרכו כפליים. וכל זה בא מחמת שאינו מורגל בעבודת הבורא ב"ה, ומה גם שלפעמים בא מחמת זה לידי גבהות ובנקל יכול ח"ו ליפול ממדרגתו לבירא עמיקא.

אבל לא כן הצדיק מתחלתו, שהוא מורגל ודש בעבודת הבורא וההרגל נעשה טבע. ומה שהוא עושה מצות ומעשים טובים נדמה לו למעט, כי רצונו להיות דבוק תמיד בקדושה בלי הפסק, ולעלות למדריגות עליונות. ואף אם יוצא לדבר הרשות, לעניני צרכי עצמו, הוא תמיד דבוק בהשי"ת. נמצא כי אין הפסק לעבודתו, ואין זמן וקץ וגבול לעבודתו, כי היא תמידית. וכל העבודה שטרח ויגע הבע"ת עד שיעשה איזה דבר העבודה, עושה זה הצדיק בכל עת ורגע. ולא עוד אפשר שהבע"ת יהיה לו איזה פניה, כמו גבהות וכיוצא, אבל זה כל מעשיו לשם שמים, ואינו מחזיק טובה לעצמו, ואין לו גבהות כלל מזה, כי העבודה נעשית לו טבעית, ואי לא עבד יחלש.

ואפשר שלזה רמזו רז"ל באמרם זבל פרדותיו, ולא אמרו זבל בהמותיו, כי היה לו מקנה צאן ומקנה בקר. אך רמזו בזה כי הנה הפסוק הנזכר מדבר בענין הצדיק מתחלתו, כמ"ש וילך האיש וגו' כנזכר. וזה שאמרו זבל פרדותיו, ר"ל לא מיבעיא בעת שהצדיק ההוא עוסק בדברי קדושה הוא דבוק בו ית', אלא אפילו אם הוא נפרד מדברי עסק הקדושה ויוצא לדבר הרשות לעשות מלאכה או משא ומתן אינו מפריד מחשבתו ודבקותו, כמו שהיה דבוק בעת לימודו או עסק קדושה. וזה שאמרו זבל, שהוא לשון מדור ובית, כמ"ש יזבלני אישי, כלומר אע"פ שהוא יוצא מעסק הקדושה למדור אחר שהוא עולם העשיה, עולם הפירוד, עם כל זה הוא דבוק במחשבתו ביחודים הקדושים. אפילו בעמדו במדור התחתון שם ביתו בעליונים. כי הוא צדיק המשמח אלקים הנקרא יצחק, לשון צחוק ושמחה, שגורם במעשיו הטובים ובכוונתו הקדושה תענוג ושמחה לכל העולמות העליונים. ולכך אמרו זבל פרדותיו של יצחק.

[ואמרו] ולא כספו וזהבו של אבימלך, זהו מדבר במי שעוסק בתורה ובמצות [נ"א: או מצות] בקביעות עתים ואח"כ הולך בטל, וזה גורם לו מפני שרואה לפעמים הצדיק גמור ג"כ בטל מן התורה, אבל אינו יודע כי אע"פ שהוא בטל עם כל זה לא יפריד מחשבתו מן הקדושה. וזה הרואה מדמה את עצמו אליו והולך בטל מכל וכל ממש. ואף אם חוזר אח"כ ללימודו או לעסוק בדברי קדושה, הוא מלא סיגים ופסולת ממחשבות זרות שנכנסו בו בהיותו בטל. וזה נקרא כספו וזהבו של אבימלך, כלומר אף שהוא עוסק בדברי קדושה של אב"י מל"ך, אביו שבשמים ומלך עולם, ר"ל שהתורה ומצות ספונים וחשובים אצלו ית' כמו כסף וזהב אצל מלך בשר ודם גם שהתורה נקראת כסף וזהב, כי עיקרה אהבה ויראה הנקרא כסף וזהב, וגם אליו נדמה שהוא לומד בדחילו ורחימו אבל כל זה לא יועיל לו, כי כל עסקיו מעורב בסיגים ומחשבות זרות ופניות כנזכר, ומה גם שבא לו מזה ח"ו גבהות וגדלות. ופשיטא כאשר רוצה ליכנס בפרדס החכמה ברזין דאורייתא מדמה בעצמו שהוא כבן המלך המחפש בגנזי אוצרות אביו, כמ"ש הרד"ק זלה"ה על אבימלך בן גדעון שקרא עצמו אבימלך, לאמר אב"י מל"ך ולו יאתה המלוכה, [ולכך לכד המלוכה] והרג כל אחיו. כך דמיון זה הסכל הלומד עם פניות כנזכר, ובוודאי יפול ממדריגתו לארץ תחתית. ולזה רמזו זבל פרדותיו וכו' ולא כספו וזהבו וכו', אלא להתרחק מדברים סכליים ושטות כאלו וכיוצא בזה, ולילך בדרכי הישרים ומן השמים יסייעוהו, אמן כן יהי [רצון] .

לזלז

רק אין יראת אלקים במקום הזה. ויש לדקדק, היה לו לומר רק אין אהבת אלקים במקום הזה, כי הלא לא היה להם רק אהבה רעה שהוא ניאוף. אך כל דבר צריך להעלות ביראה, כי אברהם הוליד את יצחק, פי' עם יצחק, הוליד את יעקב, פי' מדת רחמנות. כי יש רחמנות מחמת יראה, שמתנהג עם אדם לא טוב ומרחמים עליו [נ"א: שמרחמין על אדם כאשר לא טוב לו ומתנהגים עמו בדין] , ויש רחמנות [(מחמת אהבה)] כמו אב על הבן, אע"פ שמתנהג עמו טוב [נ"א: אע"פ שיש לו כל טוב] אעפ"כ יש לו רחמנות על בנו. ונחזור לענין ראשון, למשל כשיש לאדם אהבה רעה [פי' ניאוף] , וכשנותן אל לבו יראה מהש"י אז אין לו תאוה עוד. וזהו רק אין יראת אלקים, שאילו היה להם יראה היו יכולים להעלות את האהבה רעה. כי בבוא לאדם מחשבה רעה צריך לירא ולשים אל לבו כי המחשבה של אדם^יט הוא מרכבה לה' ית', ע"ד האבות הן הן המרכבה כידוע, והוא שליח [נ"א: והוא שולח לה] להעלות המחשבה כידוע. וצריך שיהיה ציר נאמן ונפש אדוניו ישיב, כביכול את ה' הוא משיב.