מקץ

נגנג

(וירכיבהו) [וירכב אותו] במרכבת המשנה וגו'. הנה כל אדם צריך לראות שלא יהיה בחי' נוקבא לשום דבר, דהיינו שלא יהיה להוט אחר תאוות, ולא יהיה מקבל תענוג מהם, שאז הוא בבחי' נוקבא להתאוות רק יהיה בבחי' נוקבא (להש"י) [לעבודת הש"י]. ואיתא יוסף מדיליה נתנו לו, פיו שלא נשק לעבירה ועל פיך ישק כל עמי וכו'. דהיינו שלא היה נוקבא להתאוה, לכך זכה למדריגת חכמה ונעשה בכור, כמ"ש ניתנה בכורתו ליוסף. ובכור נקרא חכמה, ועל כן הם אותיות שניות ביחידות ובעשיריות ובמאות, שהוא משנה למלך המחבר המלך והעם. כי לפני ב' הוא אלף, מלך שאין לו תפיסה [נ"א: מלך שאין למעלה ממנו] , כי לפני א' מה אתה סופר. ואחר אותיות בכ"ר הוא גל"ש, שהוא אותיות שג"ל, נוקבא. אבל מי שהוא דבוק [נ"א: בכור] בחכמה, ממילא [הוא] אינו דבוק בשום תאוה, לפי שהתאוה אינה אלא במי שהוא דבוק בזמן. דהיינו שלפעמים בזמן מה חסר ממנו הדבר שמתאוה אליו, ובזמן מה ממלאים לו כל תאוותיו. אבל מי שהוא דבוק בחכמה, שהוא למעלה מן הזמן, שם החסרון והמילוי הוא בפעם א' בלתי נפרד וד"ל.

הגם דאיתא שיוסף זכה למדת התקשרות, והשבטים הם איברים דשכינתא, והמבין יבין שעצם התקשרות הוא חכמה באמת, ונמשך מן המוחין. ועל כן איתא בזוהר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, דלאו אורחיה לגלות, לפי שהוא מעלמא דאתכסיא. ועל כן זכה יוסף לזה לפי שהוא דבוק לחכמה כנזכר. ועל כן אמר פרעה ליוסף רק הכסא אגדל ממך, רק הכסא דהיינו ההתכסות, לפי שיוסף היה מעלמא דאתכסיא כנזכר, אך פרעה לא היה יכול לבוא לזה לפי שהוא דבוק בתאוות. על כן פרעה לשון גילוי, שלא היה יכול לבא לעלמא דאתכסיא. אבל שם יוסף צפנת פענח, ותרגום דמטמרין גליין ליה [וד"ל] .

וזהו וירכיבהו במרכבת המשנה, כי יש במשמעות לשון בכור כנזכר (כי אותיות מרכב"ת הוא אותיות מבכר"ת)^כד, המשנה, כי חכמה הוא משנה [למלך] כנזכר. אבר"ך, א"ב בחכמה, ר"ך לשון מלך ריכא ובר ריכא, כי הוא מחבר המלך והעם, דהיינו כתר הוא מלכות מעולם העליון.

נדנד

והיה האוכל לפקדון לארץ וגו'. כי הנה ז' שני שבע וז' שני רעב שהיה במצרים הם בסוד נחלה מבוהלת בראשונה, בסוד וימלוך וימת. דאם לא כן מן הראוי שיהיה ז' שני הרעב בראשונה, בסוד חשכה קודמת לאורה, אך היו בסוד ז' מלכים דמיתו [הנ"ל] , שהגדלות בא בתחלה, ועי"ז באו לידי מיתה, כל אחד אמר אני אמלוך. והנה מדת מלכות מקבלת ממדריגת תחתונים. כי האדם שממנים אותו למלך הוא כמו שאר [בני] אדם, רק רצון העבדים היה למנותו למלך. ולהיותה מדריגה תחתונה מאד, כזו שצריכה לקבל מעבדים, על כן רגליה יורדות מות.

ומזה תוכחה מגולה למי שמתנשא באיזה מדה על שאר אנשים לאמר שהוא חכם יותר מהם, או שהוא ירא יותר מהם, [אז יראה] שזהו באמת עצמות המחשבה אני אמלוך, שהוא מקבל תענוג ממדריגה תחתונה ממנו, והוא מן השבירה. ר"ל, שסובר שממשיך עצמו בזה למדריגה עליונה, ובאמת הוא ממשיך עצמו [בזה] למדריגה תחתונה, ואין זה שלימות, כי כל אדם צריך להמשיך עצמו למדריגה עליונה [ממה] שהוא עומד עתה. וזהו הוי זנב לאריות וכו' וד"ל.

ובאמת אין שום מציאות בעולם שלא יהיה [תחלה] במחשבה קדומה, וגם הגדלות היה במחשבה הנזכר. ועל כן אמרו רז"ל בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה. כי זה המציאות יורדת להיות בעולם לפי שהיה במחשבה הנזכר. אך מאן דאית ביה צריך להעלותה אל שורשה שהיא המחשבה הנזכר שהיה בה ב' מחשבות, אחד אנא אמלוך והב' אין מלך בלא עם. והנה מחשבת אנא אמלוך במחשבה קדומה זהו תכלית הענוה, כמ"ש (רבינו) [רבותינו] ז"ל בכל מקום שאתה מוצא גדולתו וכו', [כי המלוכה להש"י הוא הקטנה גדולה] כמ"ש [במ"א] .

ואיתא בזוהר יעקב ידע שיהיו בניו בגלות מצרים. וזהו וירא יעקב כי יש שבר במצרים, כלומר שיש ניצוצי הקדושה במצרים שנפלו בשבירה, וזהו כי יש שבר, וצריך להעלותם על ידי גלות. וזהו (שכתוב) [שאמר יוסף] כי למחיה שלחני, ר"ל להחיות ניצוצות [הקדושות] אלו [במצרים] . וזהו וילקט יוסף את כל הכסף. וזהו מ"ש רז"ל בשביל שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם [אבינו] ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, על כן הביא רעב בכל הארץ כדי להביא רכוש גדול למצרים. הכוונה בזה, ניצוצי הקדושה שהיו [נ"א: המפוזרים] בכל הארצות הביאם הש"י למצרים כדי שיעלום בני ישראל ממצרים.

ופקדון לשון יחוד, כמו לפקוד את אשתו, וזהו והיה האוכל לפקדון לארץ, דהיינו יחוד, לארץ, דהיינו מדריגה תחתונה נקרא ארץ ומתייחדת למדריגה עליונה ע"י העלאת הניצוצות מן השבירה, דהיינו העלאת מיין נוקבין, וד"ל.

נהנה

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. פי' כי ההתקשרות (הוא) [נקרא] יוסף, ויוסף הוא נמנה בין אחיו, בין י"ב שבטים, והם י"ב גבולי אלכסון, י"ב מזלות. אך בלא יוסף הם י"א, כי יוסף הוא הנקודה המקבלת חיות ומחיה לכל החיות.

וידוע מ"ש בגמרא הקדוש ברוך הוא נדמה להם פעם כזקן ופעם נאמר נדמה להם כבחור. והענין כי העשיר אינו מרחם על העני כי אם ע"י שמצייר בעצמו מדריגת העני ויורד לסוף מדריגתו. וידוע שהקדוש ברוך הוא למעלה מן הזמן, וישראל כשהם טובים הם ג"כ למעלה מן הזמן. ואם ח"ו הם למטה מן הזמן, מצייר הקדוש ברוך הוא במחשבה הבנים שהם למטה מן הזמן. ואם כן, איך הקדוש ברוך הוא, שהוא למעלה מן הזמן, מרחם עלינו שהוא למטה מן הזמן. אך לפי משל הנזכר יובן. כי הקדוש ברוך הוא במחשבתו^כה הבנים אשר הם למטה מן הזמן, ויורד לסוף מדריגתם, ולזה נדמה להם כזקן. וז"ס י"ג תקוני דיקנא.

וזהו סריס אין לו זקן. וזהו שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן, כי סריס אין לו זקן, וכאשר הוא בחתימת זקן וזהו^כו חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם. כי מרחם הוא אם יורד לסוף מדריגתם, והוא בחי' צמצום, וזהו אלה"נו. אבל חנון הוא מתנת חנם, בלא ירידת מדריגה זו, הוא השם היפך הצמצום.