ש"פ לך לך, תרד"ע

תמדבס"ד. ש"פ לך לך, תרד"ע

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך כו', וצ"ל מהו"ע לך לך דהול"ל לך מארצך מהו הכפל ל' לך לך. גם צ"ל מהו האריכות דמארצך וממולדתך כו', והלא העיקר צריכים להודיע להיכן שילך, וזה מעצמו מובן שילך ממקומו שהוא בו, ומהו"ע מארצך כו'. ובמד"ר אי' למה הי' אברהם אבינו דומה לצלוחית של אפופלסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזווית ולא הי' ריחה נודף כיון שמטלטלים אותה ממקום למקום ריחה נודף, כך א"ל הקב"ה לאברהם טלטל עצמך ממקום למקום ועי"ז שמך מתגדל. וצ"ל מהו המשל מהריח שיהי' ריחו נודף וע"י הטלטול דוקא, ומהו"ע הגדלת השם כו', ולכאו' מהו המעלה דהגדלת השם גבי אברהם שהי' בתכלית הביטול והשפלות וכמ"ש ואנכי עפר ואפר כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל ההפרש בין ריח הקרבנות לריח הקטרת, דריח הקרבנות הוא ריח שבמאכל דעיקר ענין הקרבנות הוא בחי' לחם כמ"ש את קרבני לחמי כו', ובעבודה הו"ע האה' שע"פ טו"ד הבאה מצד השגה והתבוננות שההמשכה שעי"ז הוא בחי' או"פ כו', ויש בזה ג"כ בחי' ריח מצד הבירורים דקרבנות דכל בחי' ריח הוא

מהבירורים דוקא כו', אך להיות שהוא העבודה שע"פ טו"ד ע"כ הבירור שבזה הוא רק בההתפשטות דנה"ב ובבחי' אתכפי' לבד כו'. וע"כ אינו נמשך בזה גילוי האו"מ ממש כו', אבל ריח הקטרת הוא ריח הבושם שמשיב את הנפש ובעבודה הו"ע רעו"ד שלמע' מטו"ד ועי"ז נעשה הבירור דעצם מהות הנה"ב כו', שזה מגיע בבחי' עצמו' א"ס כמו עד"מ עצם חבור הנשמה עם הגוף כו', ונמשך גילוי אור חדש היינו גילוי האו"מ כו', ומ"מ ההמשכה היא מבחי' חיצוני' הכתר כו'.

רכ) ולהבין בתוס' ביאור ההמשכה שע"י ריח הקטרת שממשיכים גילוי האו"מ דע"ה שהעבודה היא בבחי' רעו"ד ומ"מ ההמשכה היא מבחי' חיצוני' הכתר לבד כו', הענין הוא דהנה הקטרת הקטורת הי' על המזבח הפנימי שבהיכל, וידוע דההיכל הוא בחי' אצי' כנודע בהג' דיורין שבמקדש כו', שהן נגד ג' עולמות הכללים דחצר אוה"מ נגד עולמות בי"ע והאוה"מ שהוא ההיכל נגד עולם האצי', וקדה"ק נגד עולמות הא"ס שלפני האצי' כו', וע"כ העבודה שבהיכל שזהו בבחי' אצי' ה"ז מה ששייך להשתל' כו', ולכן גם בחי' הקטרת שזהו העבודה דבחי' רעו"ד ה"ה ג"כ מה ששייך להשתל', ובנפש היינו העבודה שבס' והדרגה כו'. והענין דע"ה דקטרת הו"ע התקשרות שזהו האהבה והרצוא שמצד התקשרות עצמי' הנשמה באוא"ס וכמא' בחד קטירא כו' וכמשנת"ל פרי"ב, מ"מ התעוררות זאת היא ע"י התבוננות בבחי' הפלאה והבדלה דאוא"ס ב"ה כו', והיינו דרעו"ד זאת אינה באה מן המנגד כ"א מהנשמה עצמה ע"י ההרגשה דאוא"ס המופלא ומובדל כו', וא"כ ה"ז עבודה שבס' והדרגה מאחר שזהו מצד הנשמה עצמה כו', דמה שבא מצד

המנגד ה"ז בבחי' או"ח כו', אבל מה שמצד הנשמה עצמה הגם שזהו למע' מטו"ד מ"מ ה"ז בבחי' או"י שהיא עבודה שבס' והדרגה כו', רק שזהו במקיפים דנפש דשם הוא הרגשת בחי' אוא"ס המופלא כו', דמה שמורגש בכחות גלוים דנפש בד"כ הוא בחי' הארה שבאה בבחי' התלבשות כו', והרגשת האוא"ס שמופלא ומובדל מהעולמות הוא במקיפים דנפש וההתעוררות היא למע' מטו"ד תמהבבחי' התקשרות עצמי' כו', ומ"מ ה"ז בבחי' או"י כו', והוא בחי' מקיף דחי' כו', וע"י האו"מ דנשמה מתבטל הנה"ב בעצם מהותו כו'. דהנה העבודה דאו"פ הגם שפועל ג"כ ביטול בכחות הטבעי' דנה"ב, מ"מ אינו משתנה בזה בעצם מהותו כו' (והיינו שלא יתבטל בעצם מהותו וכמו"כ לא ישתנה מאכזרי לרחמני וכה"ג דהכל א' הוא), וזהו מפני שהאה' היא מתיישבת אצלו וביכולת כלי הלב לסובלה עד שאדרבה נתמלאת האה' בתוך כלי הלב, וענין המילוי הוא שמתרווה צמאון הלב בה, וכמו השותה מים לצמאונו שיסוד האש שהי' תחלה בהתגברות בלבבו נתקרר ע"י השתי' כי הגיע לדבר חפצו ותשוקתו, כן מי שמרווה צמאונו ותשוקתו לה' ע"י האה' לאלקו' בתפלה (והיינו שמסתפק בקירוב ובדבקות נפשו בהאה' האלקי' כו', שהרי בההתבוננות כשמשיג הענין הרי הענין האלקי מאיר בנפשו ובהאה' מתקרב נפשו אל האור האלקי ובזה הוא מרווה צמאונו כו', ובאמת א"ז עבודה אמיתי' כי אין בזה תכלית עדיין, דהגם שבהאה' ה"ה מתקרב אל אלקות מ"מ אין בזה עדיין גילוי ממש בנפשו רק מה שעי"ז הוא עומד בדרגא עליונה יותר

(וה"ז בד"כ כמו החקיקה מבחוץ כו', ומובן שאינו דומה ממש דשם הרי לא יש עדיין גילוי או"פ כלל שהרי גם ההשגה והתבוננות בזה אינו בבחי' השגה פנימי' כו' וכמ"ש במ"א, וכאן הרי עכ"פ יש בחי' הגילוי מרחוק כו'), אבל אין בו עדיין גילוי אור כו', ותכלית האה' היא העבודה מאה' כו' וכמ"ש בסש"ב, והיינו) שיעבוד משו"ז כל היום במצות מעשי' בסו"מ וע"ט בפו"מ וכן יעסוק בתו' כו' (ויש בזה חילוקי מדרי' אם שהעסק בתומ"צ כל היום הוא בחיות פנימי שמאיר בו עי"ז האור האלקי בגילוי בבחי' או"פ ממש כו', ובזה הוא שמרווה צמאונו צמאון האה' שבתפלה והוא בחי' השוב שאחר הרצוא כו', והו"ע והיו הדברים האלה שאחר ואהבת דבד"ת הכתוב מדבר כו', דבאמיתי' העבודה בזה הוא שבהעסק התומ"צ הוא בשוה ממש כמו בעת התפלה בבחי' האור והגילוי ובבחי' הקירוב והדביקות כו', ואדרבה שבזה מאיר בו האור בבחי' פנימי ממש ובבחי' דבקות ממש כו', וכמ"ש בסש"ב והמקיימן באמת הוא האוהב כו' וא"א לדבקה כ"א כו', הרי עיקר הדבקות והגילוי הוא בקיום המצות כו', כי באמת בעבודה אמיתי' האה'

היא רק מה שחפץ לדבקה בו כו', והדבקות והגילוי הוא דוקא בקיום התומ"צ שאח"כ כו' (ויותר גם מהגילוי שבההתבוננות (ר"ל לא מיבעי שהוא יותר מהגילוי שבהאהבה אלא גם יותר מבההתבוננות) שג"ז הוא לא בבחי' או"פ בבחי' גילוי ממש כו', משא"כ בעסק התומ"צ הוא בבחי' או"פ ממש כו', רק שאינו בבחי' התפעלות והתלהבות כמו בתפלה כו', וגם שבתומ"צ שאחר הרצוא דתפלה מאיר גילוי אור עליון יותר מבההתבוננות כו', וכידוע שבהשוב מאיר גילוי אור עליון יותר מבהרצוא כו' וכמ"ש במ"א), ומ"ש בכהאריז"ל דאחר התפלה מסתלקים המוחין דגדלות, צ"ל מפני שבכל היום יש זמנים שבהתעלמות כו', אבל בשעת עסק התו' והמצות י"ל שהן בשוה כמו בתפלה ועוד למע' במדרי' כו', וזה בדר"כ בנשמו' גבוהות אך בעבודת כל אדם הנה העבודה כל היום היא בבחי' רושם לבד מה שנשאר מהאה' שבעת התפלה כו', ומ"מ בעסק התורה וקיום המצות שאחר התפלה מאיר לו האור והגילוי ובבחי' פנימיות בנפשו שמרווה צמאונו בזה כו'). והנה כ"ז לא יעשה שינוי במזג טבעי' דמו ובשרו הטבעי' בעצם מהותו, כי מאחר שנכנסת אור האה' האלקי' בכלי הלב ונתרווה צמאונו כו', הרי כלי הלב שהם מקור הדם והבשר הטבעי' מלבישי' ומכסים תמועל אור האה' האלקי' כו', וע"כ נשאר הטבעי' כמו שהיתה כו', וכמו עד"מ מים שנכנסים בכלי המגבילם מכל צד שהכלי מסבב להמים מכל צד, כן עד"מ אור האה' האלקי' מתיישבת בתוך כלי הלב ונסתתרת בהם עד שכלי הלב הטבעי' מקיפים אותה מכל צד ונשארת בעצם טבעי' שלה כמו שהוא כו'. והגם שמה שנתפסת בלב זהו ברוחני' כלי הלב, והיינו מה שהלב חפצה באלקו' (רק שהיא בהגבלה בכלי הלב כפי מה שיכולה לשאת כו'), ומרווה צמאונו רק בהאור האלקי המאיר לו (אם בהאה' עצמה או בקיום המצות כו' כנ"ל), והוא חפץ ומתעסק רק בעניני אלקי' וזה טוב לנפשו כו'. הענין הוא עפמ"ש בסש"ב פכ"ט דבצדיקים הנה"א הוא האדם והגוף נק' רק בשר אדם וכמו זר נחשב כו', אבל בבינונים הנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו הוא האדם כו', וע"כ בצדיקים שאינם נתפסים בגשם ועבודתם הוא בהנשמה שלהם כו', הנה תפיסת האה' מה שנתפסת בהכחות דמוח ולב הכל הוא בנה"א כו', שאין בזה שום תערובות חומרי' כלל כו', דמאחר שהעבודה היא רק מצד הנשמה הרי גם הכלים התופסים את האה' הוא הנה"א לבד כו', ולהיות

דעבודתם הוא בבחי' פנימי' המוחין והמדות ובפרט בבחי' אה' בתענוגים כו', ה"ז פועל על הטבעי' שמתהפך לאלקו' ממש כו' וכמ"ש בסש"ב פ"ט. אבל בבינונים שהן נתפסים בגשם הרי בעבודתם יש תערובות החומרי' כו', וע"ה שמרגיש היטב את הטוב דאלקות וזה טוב לו הנה יש בזה גופא תערובות חומרי' שא"ז רק טוב אלקי כ"א יש בזה תערובות חומריות (א חומריות'ער טוב), ולהיות שמרווה צמאונו בהטוב (עס בלייבט ניט קיין ניט גוט, נאר עם איז גוט און דער גוט איז דאך א חומריות'ער), וע"כ עצם הטבעי' נשאר בלי שינוי בעצם המהות כו', ואין הכוונה שאינם פועלים מאומה ח"ו בהנה"ט שהרי בעבודתם פועלים הכנעה וביטול בהנה"ט במדות הטבעי' כו' (הן בהעדר ההמשכה וההטי' לעניני' החומרי' שזהו חלישות הכחות הטבעי' כו', וכבינוני המתפלל כל היום שהנה"ב הוא כישן כו', וע"י העדר עניני החומרי' ה"ה נחלש יותר כו' וכמ"ש במ"א, והן בזה שגם הוא יחפוץ באלקות והיינו שגם הנה"ט מוצא טוב יותר בעניני אלקות כו'), רק שכ"ז הוא בהתפשטות שלו לבד לא בעצם מהותו כו'.

קיצור. והענין הוא דהנה הקטרת הקטורת הוא בהיכל בחי' אצי', וע"כ גם המשכת האו"מ הוא השייך אל הפנימי, ובעבודה הו"ע רעו"ד המתגלה בנשמה מצ"ע ע"י התבוננות והרגש ההפלאה, שזהו בחי' או"י דנשמה מקיף דחי', ולהיותו בחי' או"מ ה"ז מהפך מהות הנה"ב, משא"כ באהבה שבטו"ד שמתיישבת בלב, ומרווה צמאונו בהאהבה והקירוב לאלקות, ובאמת אין כאן גילוי פנימי ממש גם לא בההתבוננות וכ"ש בהאהבה, רק בתו"מ שאח"כ, דבנשמות הגבוהות הוא בבחי' גילוי אור ובפנימי ממש, ובבחי' דביקות עוד יותר מכמו בתפלה, והאור עליון יותר, ובכל אדם ה"ז רק מהרושם, ומ"מ מאיר האור ובפנימיות שמרווה צמאונו, וע"כ הלב החומרי מכסה ע"ז, ומשו"ז אינו משתנה בעצם, והגם שזהו שמרווה צמאונו רק באלקות, מ"מ גם הרוחני הוא הרגש חומרי בבינונים, וע"כ הביטול הוא רק בבחי' אתכפי' בהתפשטות הנה"ב.

רכא) אמנם בחי' רעו"ד שהיא אה' הבלתי מוגבלת שאינו נכנס תוך הלב אדרבה הוא עודף על הלב ומקיפה כו', ואינו מרווה צמאונו באור האה' כו', תמזה"ז פועל על הטבעי' שתתבטל בעצם מהותה עד שיוכל להתהפך עי"ז מאכזרי לרחמני ומתכלית הגסות לתכלית השפלות כו' וכה"ג מפני שמתבטל ומשתנה בעצם מהותו כו'. וי"ל בזה עד"מ בגוף האדם הרי למע' מהפרסא הן כל כחות הנעלים כמו המוחין שבראש והמדות שבלב כו', ובד"כ החיות שבלב וריאה ה"ז עיקר פנימי' החיות כו', ולמטה מהפרסא הן אברי המזון שהן בתכלית הגסות ונמצא בהם פסולת וצואה כו', וזהו מפני שהכחות שבמוח ולב ואברי הנשימה הן בבחי' תפיסא והתלבשות בהכלים שלהם ואינם מתפשטים לחוץ מהכלים שלהם רק הארה לבד כו', וע"כ אינם פועלים בהאברים להתבטל בעצם מהותם לגבי הכחות פנימי' כו', ומ"מ פועלים בהתפשטות שלהם, וכידוע דבעת התגלות הכחות פנימי' וכמו בהטרדא באיזה שכל עמוק או באיזה מדה אין כלי העכול פועלים, ועיקר פעולתם הוא בעת השינה כו', והיינו הביטול בהתפשטות לא בעצם המהות כו', והיינו מפני שהכחות נתפסים במקומן בהכלים שלהם ואינם יוצאים חוץ למקומן רק הארה לבד, ע"כ אינם פועלים רק בהתפשטות הכחות חיצוני' לא שינוי בעצם מהותם כו'. אך כח

הרצון הרי פועל בכל האברים גם היפך טבעם, כמו לשום רגלו במים קרים ביותר או במים חמים ביותר כו', ובד"כ כל שינוי הטבע לגמרי בעצם מהות הכחות אין שום מונע ומעכב על הרצון, וזהו לפי שאינו נתפס באיזה כלי והעצם הוא שנמשך בכל מקום כו' (וכמשנת"ל פנ"א ונ"ב), ע"כ הוא פועל בכל האברים שינוי הטבע כו'. וי"ל הדוגמא מזה למע' בהאורות דע"ס דאצי' דע"ה דא"ס להתפשטותן ה"ז רק במדרי' דאצי' אבל לא בבי"ע, דעולמות בי"ע הן בבחי' פירוד וכמ"ש ומשם יפרד כו', ויש גם תערובות טו"ר כו', והיינו מפני שאורות דאצי' הן שבאו בבחי' מדה וגבול והן בבחי' תפיסא והתלבשות בכלים דאצי' כו', וע"כ אינו מאיר האור בעולמות בי"ע רק הארה לבד כו', וע"ה שפועל ביטול בבי"ע ה"ה רק בבחי' ביטול היש לבד כו'. אבל אור הא"ס שלפני האצי' הרי המשכתו והתפשטותו גם בבי"ע כמו באצי' כו' (והיינו שאפשר להיות בגילוי בבי"ע כמו באצי' כו', משא"כ אור האצי' בכדי שיהי' הגילוי בבי"ע צ"ל דוקא ע"י גילוי אור עליון שלמעלה מאצי' ובי"ע, וכמ"ש במ"א בענין קי"ס שהי' חבור אצי' ובי"ע

כו', שהי' ע"י הרוח קדים דוקא כו'), ופועל הביטול בבי"ע בבחי' ביטול המהות כו'. וכנודע בענין כל אשר חפץ ה' עשה שזהו להיות הביטול בעולמות כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה מזוזה מימין, והכוונה שם על הביטול במהות היש כו', שהרי גם ההארה דבחי' דבר ה' פועל ג"כ הביטול בהנברא כו', וענין הצורה שמבחי' חפץ ה' הוא להיות הביטול בעצם המהות כו' וכמ"ש במ"א, והיינו מפני שהאור הוא למע' מהתלבשות בכלים ואינו בבחי' תפיסא ע"כ הוא נמשך ומאיר בכ"מ כו'. וכמו"כ בעבודה שבשעת התפלה ה"ה מתבונן באלקות ומתפעל באהוי"ר כו', ואחר התפלה מתעלם אור ההתפעלות ולא נשאר רק רשימו לבד והוא המעשה בפו"מ במצות מעשי' כו', וכמו"כ בשעת התפלה אין בזה ביטול מהות הנה"ב גם בשעת התפלה רק בהתפשטותו לבד כו', והיינו מפני שהאהוי"ר הן בבחי' תפיסא בכלי הלב ע"כ א"ז מאיר בגילוי כ"כ להיות ביטול מהות הטבעי' כו', אבל ברעו"ד שא"ז בבחי' התלבשות ותפיסא בכלי הלב ה"ז מאיר ומתגלה יותר עד שפועל ביטול מהות הטבעי' כו'. אך לפי הנ"ל הוא שההתגלות פועל ממילא ביטול המהות, וכאן

הכוונה שזה נוגע אל החומרי' והטבעי', דע"ה שהאה' היא מצד הנשמה עצמה מ"מ ה"ז נוגע אל הטבעי' ועי"ז נעשה ביטול תמחהמהות כו'. ויובן זאת יותר עד"מ בהשפעת השכל שהשכל של הרב הוא למע' הרבה משכל התלמיד גם באותה השפע שמשפיע לו, ואם משפיע לו השכל במדה וגבול כפי ערך השגת התלמיד הנה מתהפך השכל במוח התלמיד כפי גסות השגתו וה"ה בהשגה מגושמת כו', וע"ה שבריבוי ההשפעה והקבלה מזדכך כלי מוחו כו', מ"מ אינו מזדכך בעצם מהותו ונשאר בהגשמתו בעצם כו', אבל אם משפיע לו למע' מערך כלי מוחו שלא תוכל להתפס בכלי מוחו שיגשמנה ה"ז פועל ביטול במהות כלי מוחו שמזדכך עי"ז בעצם מהותו להיות בבחי' דקות ההשגה כו', וכמו שעי"ז ה"ה נעשה בבחי' כלי גם כשמקודם לא הי' כלי כלל להשכלות אלו, הנה ע"י שמשפיע לו באופן כזה שאינו נתפס בכלי מוחו רק יודע ומקבל יוקר הענין (די רייכקייט פון דער זאך) ה"ה נעשה בבחי' כלי כו', כמו"כ זיכוך ודקות כלי המוח בעצם המהות נעשה ג"כ ע"י השפעה שלמע' מכלי המוח כו', וזהו דוקא מפני שאינו יכול לסבול ולקבל ה"ז פועל השפלות בכלי מוחו שמתבטלים עי"ז בעצם מהותם כו'. וכמו"כ ברעו"ד דלפי שהאהבה אין לה התיישבות בכלי הלב הטבעי ה"ז פועל

בו ההשפלה והביטול (אראפגיפאלינקייט) ומתבטל עי"ז מהות הטבעי' שלו כו', וזהו דהאה"ר ע"ה שבאה מצד התעוררות הנשמה מצ"ע מ"מ ה"ז נוגע אל החומרי' ופועל ביטול המהות כו', אמנם להיות שזהו הרעו"ד שבאה בהנשמה מצ"ע ה"ז רק בבחי' מקיף דחי' לבד וממשיך מלמע' ג"כ רק גילוי בחי' האו"מ כו'.

קיצור. אמנם רעו"ד שאין הלב מכיל ואינו מרווה צמאונו, משנה עצם המהות, ועד"מ כחות הפנימים להיותם נתפסים בכלים ורק הארתן מתפשטת באברים החיצונים פועלים בהם רק לעכב התפשטותן, והרצון שהעצם נמשך פועל גם בהיפוך הטבע, והדוגמא למעלה דע"ס א"ס להתפשטותן ורק באצי', ובבי"ע נמשך רק הארה (אם לא ע"י כח עליון), ואור א"ס מאיר גם בבי"ע ופועל בהם הביטול, וכ"ה בעבודה באה' שבטו"ד וברעו"ד, ויותר יובן מהשפעת השכל שלפ"ע חושי המקבל לא יוצא מהגשמתו, וע"י השפעת שכליים שלמעלה מחושיו ה"ה מזדכך בעצם הגשמתו.

רכב) וכ"ז הוא בקטרת שבהיכל שהו"ע רעו"ד שזה ממשיך מלמע' בחי' או"מ אבל הוא בחי' חיצוני' הכתר כמשנת"ל פרי"ח, אמנם הקטרת דיוהכ"פ שמכניסין בקה"ק הו"ע התשו', וכדאי' במד"ר שה"ש ע"פ אשכול הכופר א"ר יצחק וכסה ענן הקטרת הכיסוי הזה אין אנו יודעים מהו עד שבא דוד ופירשו נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, הרי דענן הקטרת הו"ע התשו' שעי"ז ממשיכים בחי' עצמו' א"ס ממש היינו בחי' פנימי' הכתר כו'. והענין דהנה באד"ר דק"ל ב' אי' דא מארי' דחוטמא מחד נוקבא חיין ומחד נוקבא חיין דחיין כו', והוא דמנקב הימין נפק חיין ומנקב השמאל נפיק חיין דחיין (ובס' קול ברמה כ' להיפך אך בכתבים אי' כנ"ל), והן ב' מקיפים דחי' ויחידה כו', דהנה החוטם הוא כלי הריח וריח בד"כ הוא בחי' מקיף כנ"ל פרי"ז, רק שמנקב הימיני נמשך חיין הוא בחי' מקיף דאו"י שזהו בחי' מקיף דחי', ומנקב השמאלי בחי' מקיף דאו"ח בחינת יחידה כו'. והענין דהנה הבחיי כ' ע"פ וייצר דהחוטם הוא כלי לנשמה דמשם היא נכנסת ומשם היא יוצאת, ולכן מי שנפל עליו מפולת צריכים לבדוק אותו עד חוטמו כדאי' בגמ' יומא ד' פ"ה ע"א, דגם אם החיות אינו ניכר בלבו מ"מ יכול להיות שיש תמטחיות בחוטם וכדפרש"י שם, ושם בגמ' ובסוטה דמ"ו ע"ב דלענין חיותא הכל מודים דעיקר חיותא באפי' הוא כו', וי"ל שזהו לפי שהחוטם הוא שער המוחין (וכ"מ בגמ' שם), דכמו שהפה הוא שער הלב וזהו שהדבור הוא מהפה שבא מהבל הלב כו', כמו"כ החוטם שער המוחין כו', וידוע דכללו' חיות הנפש הוא בהמוח שבראש וע"כ עיקר חיותא באפי' הוא כו'. והנה מה שהחוטם הוא שער המוחין היינו בחי' עצמי' המוחין, שהרי הדבור הוא ג"כ שער המוחין שכל התגלו' שכל היא ע"י הדבור, רק שזהו חיצוני' השכל וכידוע דשכל גלוי הוא מחיצוני' החכ' כו', וא"כ מה שהחוטם הוא שער המוחין היינו בחי' עצמו' המוחין כו'. וכנודע ההפרש בין השפעת השכל להשפעת הטפה דהשפעת השכל הוא רק הארה לבד, ובהטפה נמשך עצמות המוחין ממש להוליד בדומה לו כו', כמו"כ הוא ההפרש בין הפה והחוטם, דהפה הוא כלי לגילוי בחי' חיצוני' הנפש וחיצוני' החכ' כו', והחוטם הוא שער עצמי' המוחין דשם קישור וחבור עצם הנשמה ממש כו'. אמנם ההמשכה משם יש בזה ב' מדרי' והן חיין וחיין דחיין כו', ובחי' חיין שבנקב הימני

זהו בחי' או"י, והיינו גילוי כללו' חיות הנפש להחיות את הגוף כו', וז"ע הנשימה שהוא הוראת החיות כו', דכשם שהחיות שבלב הוא בבחי' דפיקא דהיינו רצו"ש כו' כמ"ש במ"א הטעם ע"ז ועמשית"ל, והוא החיות שבא בבחי' או"פ באברי הגוף שזהו מהלב דלבא פליג לכל שייפין כו', דהחיות מהמוח בא בלב בדם שבו והלב שולח הדם עם החיות לכל האברים שזהו החיות פנימי כו', כמו"כ החיות שבחוטם הוא בבחי' נשימה ברצו"ש לפי שהוא ג"כ החיות שבא בהתגלות להחיות כו', רק שזהו החיות כללי מקור החיות דאו"פ כו', וע"כ כ"ז שיש רוח חיים באפיו דהיינו שלא נסתלק לגמרי בעצם הנפש ממש יכולים להחזיר ולהמשיכו בגילוי כו'. אמנם נקב השמאלי הוא חיין דחיין שזהו מעצם הנשמה ממש בעצם התקשרותה בבחי' עצמו' המוחין כו' (וכמו השפעה עצמי' מעצמי' המוחין שנמשך בזה עצמו' הנשמה כו'), והוא בנקב השמאלי דוקא דהיינו מה שנמשך ע"י או"ח דוקא כו'. ויובן הענין למע' עפמשנת"ל פ' ר"ד בענין קוטרא עילאה שזהו בחי' קשר הא"ס ע"י בחי' עתיק שהוא העתקת העצמו' כו', ומה שנמשך מזה בעולמות הן

בחי' אורות דאריך כו' כמשנת"ל פרי"ט, וזהו מה שנמשך מבחי' או"י להיות בבחי' מקור לעולמות כו', ובאופן ההמשכה והגילוי יש בזה ב' אופנים, אם ההמשכה היא בחי' האו"פ לבד, והוא מה שנמשך ע"י העבודה שע"פ טו"ד כו' (שז"ע הקרבנות בכלל כו'), או שההמשכה הוא גילוי המקיף ממש והוא ע"י רעו"ד כו' (שז"ע הקטרת כו'), וכ"ז הוא שנמשך מבחי' נקב הימני בבחי' או"י, להיות דגם רעו"ד היא עבודה שבס' והדרגה מפני שג"ז הוא התעוררות הנשמה מצ"ע רק שפועלת בנה"ט בבחי' שינוי המהות כו' כנ"ל. והנה החוטם הוא שער המוחין (לא לבחי' מקיפים דנפש כ"א לבחי' המוחין כו'), ונת"ל שזהו עצמו' המוחין והיינו בחי' מו"ס כו', ובנקב הימני נמשך מבחי' חיצוני' דמו"ס שבבחי' המשכה נעלמת כו', אמנם נקב השמאלי דבו חיין דחיין הוא מבחי' עצמי' מו"ס, וכמ"ש באד"ר שם ומהא נוקבא אתער ונפיק רוחא ממו"ס כו', ובביאור האדרא דהיינו רוחא דעתיקא דרך מו"ס כו' (וכמ"ש באד"ר שם רוחא דעתיקא דעתיקין דנפיק ממו"ס לנוקבא דחוטמא כו'), ושם שזהו בחי' אוירא דע"ג קרומא והיינו בחי' עצמיות

מו"ס כו' וכמ"ש במ"א, וזהו דמנקב זה נפיק חיין דחיין היינו התגלו' בחי' א"ס סדכ"ס שסתום ונעלם בעצם כו'. וזהו תנשנמשך ע"י התשו' דוקא דבע"ת משכין לי' בחילא יתיר בכח או"ח דוקא כו', וכמארז"ל דבמקום שבע"ת עומדים צ"ג אינם יכולים לעמוד דצ"ג בעבודה שלהם גם בבחי' אה' בתענוגים א"י לעמוד במקום בע"ת כו', דזהו כלל גדול דצער ומרירות הנפש מגיע למע' מעונג הנפש, דגם בחי' עונג עצמי אינו מגיע בעצמו' הנפש כמו הצער והמרירות מההיפך כו', וכמ"ש מן המיצר קראתי מן המיצר והדוחק דוקא מה שצר לו מאד מהריחוק מהאלקות ובפרט בחטאים ועוונות, וזה דוקא מגיע בעצם נקודת נפשו ומגיע למע' בפנימי' ועצמו' א"ס כו'. וכמו עד"מ לדלג חפירה גדולה שצ"ל בכח עצמו' הנפש שזהו דוקא כאשר בורח מן המות ר"ל כמו במלחמה וכה"ג שאז מתגלה כח עצמו' הנפש לדלג כו', וכמו"כ המיצר הגדול (דער ניט גוט) מהחטא ועון זהו דוקא אשר מביא ומגלה עצם הנשמה בבחינת הזזת כל עצמותה כו', וזהו דוקא שמגיע בפנימי' ועצמי' א"ס כו', דכאשר מן המיצר קראתי אז ענני במרחב י"ה בבחי' מרחב העצמי דא"ס כו', וכמ"ש ממעמקים קראתיך מבחי' עומק לעומק, דעומק ופנימי' הנפש מגיע בבחי' עומק ופנימי' א"ס כו'.

ועוד זאת שבכאן הרע נהפך לטוב והיינו רע גמור לא רק בירורי נוגה כ"א שרע גמור נהפך לטוב ממש כו', דבתשובה זו הרי זדונות נעשות כזכיות כו', ונת"ל פרט"ז דכאשר דבר חריף וקיוהא נהפך למאכל טוב וערב הרי העריבות בזה יותר באין ערוך מהדבר הערב בעצם כו', והיינו דרע גמור כשנהפך לטוב ממש ה"ז ריח חזק שמגיע בבחי' חוטמא דעתיק בחי' פנימי' עתיק ופנימי' ועצמי' מו"ס כו'. והו"ע שמן הטוב שלמע' משמן המנורה שהוא בחי' שמן משחת קדש שלמע' מהחכ' דהיינו בחי' ח"ס, אבל הוא בחי' חיצוני' דח"ס שבבחי' מקור לחכ' בחי' מקיף דאו"י כו', אבל שמן הטוב הוא בחי' מוחא דעתיקא בחי' עצמי' ח"ס בחי' מקיף דאו"ח שסתום ונעלם בעצם כו', ומגיעים לזה דוקא ע"י תשו' בבחי' או"ח הבא מן הריחוק דאו"ח חוזר לקדמותו כו'. וזהו דגבי משיח כתי' והריחו ביראת ה' דמורח ודאין כו', וידוע דמשיח הוא בחי' פנימי' עתיק כו', אמנם מה שדאין היינו בחי' החכ' דהרי כל דין ומשפט הוא מבחי' החכ' כו', וכתיב בו לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו כו', דהיינו לא בבחי' חו"ב כ"א

מבחי' ח"ס כו', ומה שמריח ודאין היינו בחי' עצמי' ח"ס שבזה בחי' פנימי' עתיק ומגיעים לזה ע"י התשו' דוקא, דא"א להגיע לבחי' עצמו' ממש כ"א בכח או"ח דוקא כו'. וזהו דמשיחא אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא דבכדי שצדיקים יזכו להגילוי דמשיח זהו ע"י התשו' דוקא כו', והיינו לפי שזהו בחי' עצמו' א"ס בחי' פנימי' עתיק כו', וא"א להגיע לזה כ"א בכח או"ח דוקא כו', וזהו דבענן הקטרת דיו"כ דוקא שז"ע התשו' כתי' כי בענן אראה בעצמותי כו'. וזהו ב' המדרי' דח"ס, בחי' חיצוני' ח"ס בחי' מקיף דאו"י שבבחי' מקור לחכ', והו"ע שמן המנורה שנמשך ע"י ריח הקטרת בחי' רעו"ד שעי"ז נעשה ג"כ ביטול מהות הנה"ב כו', אבל בחי' פנימי' ח"ס זהו בחי' פנימי' עתיק והו"ע שמן הטוב דעתיקא כו', ולכן להגיע לזה זהו דוקא ריח הקטרת דיו"כ שהו"ע התשו' שבאה מן המיצר דוקא בכח או"ח כו', שבזה ממשיכים בחי' פנימי' ועצמי' א"ס בחי' עצמי' מו"ס שבזה בחי' פנימי' עתיק כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש ויאמר ה' אל אברם לך לך, דהנה ידוע דאברם הוא אב רם שכל הנעלם מכל רעיון בחי' מו"ס כו', אמנם בכדי להמשיך בחי' פנימי' תנאועצמי' מו"ס בחי' מוחא דעתיקא ממש כו', עז"א לך לך שיגיע לשרשו ומקורו והיינו לשרש ומקור נשמתו בחי' מקיף דיחידה כו'. ועז"א מארצך פי' מארציות וחומרי' וכנ"ל דלהגיע לבחי' מקיף דיחידה בבחי' הזזה עצמי' זהו שבא מן המנגד בכח או"ח דוקא כו', וזהו לך לך מארצך שההילוך יהי' מהארציות והחומריות שעי"ז יגיע לבחי' שרש ומקור העצמי דנשמה כו'. וזהו ג"כ מה שא' במדרש משל לצלוחית של אפופלסימון כו' שיהי' ריחה נודף דהיינו ריח הקטרת שהו"ע ריח התשו' כו', ובאאע"ה הי' זה ענין הנסיונות שעי"ז בא לבחי' מקיף דיחידה כו', וזהו טלטל עצמך ממקום למקום להיות בחי' ההילוך אך שיהי' בכח או"ח דהיינו מארצך דוקא כו'. ועי"ז שמך מתגדל דענין הגדלת השם הוא המשכת בחי' שמו העצמי בחי' העלם העצמי דא"ס כו' דעד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו לבד, ונת"ל פרט"ז שז"ע שם א' שלמע' מהז' שמות והוא שרש בחי' ש' מ"ה דתיקון כו', וי"ל ג"כ דהגדלת השם הוא שיהי' הגדלת השם מבחי' שמו העצמי כו'. וזהו ואגדלה שמך שזהו מעלה גדולה באברהם כו', וכ"ז הוא ע"י ההילוך בבחי' או"ח

כו'. וזהו ויאמר ה' אל אברם בחי' שכל הנעלם כו', לך לך לשרשך ומקורך העצמי והו"ע טלטל עצמך כו', ויהי' ההילוך מארצך בכח או"ח כו', ועי"ז שמך מתגדל דבחי' שמו העצמי יאיר בגילוי כו'.

קיצור. אמנם קטרת דיוה"כ בקה"ק הו"ע התשובה שממשיך מפנימיות הכתר, דהנה אי' באד"ר מארי דחוטמא מחד נוקבא חיין ומחד נוקבא חיין דחיין, חוטם הוא כלי הנשמה, וזהו שהוא שער המוחין, והיינו עצמות המוחין (ופה שער לחיצוניות המוחין) דשם קישור עצם הנשמה, ומשם נמשך ב' המשכות, חיין הוא כללות החיות, וזהו הנשמה כמו הדפיקא בהאו"פ, חיין דחיין עצמיות הנשמה. והדוגמא למעלה חיין מקיף דאו"י חיות כללי דעולמות, והגילוי או שמאיר המקיף או שמוסיף אור בפנימי, וחיין דחיין מקיף דאו"ח פנימיות עתיק ע"י עצמיות מו"ס בחי' אוירא, וזהו דבמקום שבע"ת עומדים צ"ג גם ברעו"ד א"י לעמוד, ועי"ז גם זדונות נעשים זכיות, וזהו שמן משחת קדש למע' מחיצוניות ח"ס, וז"ע משיח דמורח ודאין עצמיות ח"ס, וע"כ אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. וזהו ויאמר ה' אל אברם אב רם דבכדי להגיע לעצמות ח"ס לך לך מקיף דיחידה, ואגדלה שמך בחי' שם א' וי"ל מבחי' שמו העצמי.