ש"פ וירא, תרד"ע

תנאבס"ד. ש"פ וירא, תרד"ע

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום כו', וצ"ל מאחר שאו' אשר אני עושה ה"ז גילוי דכל עשי' הוא התגלות דבר, וא"כ מהו"ע המכסה אני מה שייך כיסוי בדבר דעבידא לגלוי' כו'. ובמד"ר אמרו ע"ז הה"ד סוד ה' ליראיו, וא"מ מהו הסוד ה' שבזה מאחר דעבידא לגלוי' כו', ואם מפני ההעלם שקודם הגילוי הרי ידוע דההעלם שקודם להגילוי אינו העלם באמת תנבשה"ה גילוי בעצם רק שהוא נעלם מהמקבלים שא"ז העלם באמת, וא"כ מהו"ע המכסה אני כו'. ובמד"ר פ' נשא אי' נתן האלקי' את העולם לאברהם שנא' וה' אמר המכסה אני מאברהם כו', וצ"ל היכן מרומז במ"ש וה' אמר המכסה אני שנתן את העולם לאברהם כו', וגם מהו"ע שנתן לו את העולם כו'. גם צ"ל דלכאו' מהו ההתחדשות בזה הלא כתיב והארץ נתן לבנ"א, א"כ מהו ההתחדשות שנתן האלקי' את העולם לאברהם כו'. גם צ"ל מ"ש ואברהם היו יהי' כו', דמשמעות הענין שהן שייכים זל"ז דלפי שהמכסה אני מאברהם כו' ע"כ ואברהם היו יהי' לגוי גדול, וצ"ל מהו שייכות הענינים זל"ז כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דבח"ס יש ב' מדרי' חיצוני' ופנימי', דחיצוני' ח"ס הוא בבחי' מקור לחכ' דאצי' כו', וג"ז הוא למע' מבחי' החכ' והוא בבחי' מקיף כו' (דעם היותו בחי' פנימי ה"ז מ"מ בחי' מקיף והיינו מקיף דאו"י כו'), ולכן ההמשכה היא ע"י ריח הקטרת דוקא שעי"ז נמשך בחי' שמן המנורה כו', דריח הוא בחי' מקיף כו', אמנם בחי' פנימי' ח"ס הוא בחי' מוחא דעתיקא ממש בחי' פנימי' עתיק כו'. וזהו בחי' מקיף דאו"ח שסתום ונעלם בעצם כו'. וההמשכה היא ע"י הקטרת דיוה"כ שהו"ע התשו' כו'.

רכג) וע"פ כל הנ"ל יובן איך שעיקר הממוצע בין המאציל אל הנאצלים (וכן בין עצמות א"ס לנש"י) הוא בחי' ח"ס דוקא, וכמשנת"ל פקצ"ו דא"א לומר דמה שהכתר הוא בחי' ממוצע זהו רק בהב' מדרי' דעתיק ואריך, שהרי עתיק הוא ממש בחי' תחתונה שבעצמות (מקצת מן העצם כו') שהוא בחי' עצמות כו', וע"כ הוא בבחינת העתקה לגמרי מן הנאצלים גם מבחי' אריך כו', וכמו"כ גם בחי' אריך שהוא ראש ומקור הנאצלים אינו ממהות הנאצלים שהן בחי' חכ' וא"א הוא בחי' רצון כו' ואיך הוא בבחי' ממוצע כו', ובפרט שעיקר ענין הממוצע הוא שעי"ז יהי' חבור ושייכות להנאצלים אל העצמות כו', ואיך יכול להיות זאת ע"י ממוצע כזה דבחי' העליונה שבו היא בבחי' הבדלה לגמרי מן הנאצלים ובחי' תחתונה ג"כ אינו כמהות הנאצלים כו'. אך עיקר הממוצע הוא בחי' ח"ס שזהו בחי' חכ' כמהות הנאצלים והוא בבחי' מקור לחכ' דאצי' כו', ועם היותו בבחי' מקור מ"מ ה"ז בבחי' הבדלה מהחכ', דאבא יונק ממזלא בחי' שערות לבד שהן הארה דהארה כו', וכמשנת"ל פ' ר"ד ור"ח, וזהו בחי' חיצוני' דח"ס, אבל

פנימי' דח"ס הוא בחי' מוחא דעתיקא ממש שמלובש בזה בחי' פנימי' עתיק ממש כו' וכמשנת"ל פר"ג, וע"כ בכדי להגיע לזה הוא בכח או"ח דתשו' דוקא כו' וכמשנת"ל פרכ"ב, ובכללות הוא בחי' חכ' רק שהוא בבחי' חכ' מובדלת דלא בחכ' ידיעא כו', והיינו שאינו בחי' עצמו' שהרי העצמו' אינו בגדר חכ' כו', וגם לא בחי' הנאצלים שה"ה מובדל מן החכ' כו', ויש בו מבחי' העצמו' ממש בבחי' הפנימי' והעצמי' שלו וגם יש בו מן הנאצלים שה"ה בבחי' חכ' עכ"פ כו'. וע"כ הוא בבחי' ממוצע בין המאציל אל הנאצלי' ושעי"ז יוכל להיות חבור הנאצלים עם העצמות, וכמו"כ חבור וקישור נש"י אל העצמו' כו', והיינו דבממוצע כזה להיותו בחי' חכ' עכ"פ ביכולת לבא ולהגיע גם לבחי' העליונה שבו כו', ועי"ז מגיע גם לבחי' העצמו' שלמע' מבחי' ממוצע כו'. והענין הוא דהנה כמשנת"ל פקצ"ח בהב' מדרי' שבחכ' כח ההפלאה וכח הירידה דהא בהא תלי' דלפי אופן ההפלאה לפי אופן כזה הוא כח הירידה כו', כמו"כ הוא גם בהב' מדרי' שבח"ס דע"ה שבחי' הפנימי' מובדל בערך מן החיצוני' תנגשאינה בבחי' מקור לחכ' כו', מ"מ לפעמים נמשך מבחי' הפנימי' ושנעשה עי"ז שלימות יתרה בבחי' החכ' כו'. והענין הוא דהנה בחי' פנימי' ח"ס זהו בחי' אוירא שע"ג קרומא דחפי' על מוחא וכמ"ש בע"ח שער א"א פ"ג, שזהו בחי' מוח סתום מאד והוא בחי' מוחא דעתיקא שלמע' מבחי' מוחא דאריך (וזהו בחי' חיצוני' ופנימי' דמו"ס כו'), דדעת דעתיק אחזי נהורא בהאי אוירא כו', וידוע דדעת הוא בחי' התקשרות ובחי' דעת דעתיק שבאוירא הוא שמקשר ומחבר בחי' ח"ס (היינו חיצוני' ח"ס) לבא לידי גילוי כו'. וכמו עד"מ כשאדם משכיל ומחדש איזה השכלה חדשה זהו המשכה שנמשך ממקור השכל הנק' משכיל, ולפעמים אינו נופל לו שכל מלמע' מהשכל (והיינו שאין הגילוי מוכרח להיות כו', ובד"כ כל הגילוים שבנפש אינם שמוכרחים הגילוים כו' וכמ"ש במ"א, וידוע דבכדי שיהי' גילוי השכל הוא ע"י הרצון כו', אך לפעמים גם הרצון אינו מועיל דהגם שרוצה להתחכם מ"מ אינו מתחכם כו', או שלא יש התגלות הרצון שגם גילוי הרצון אינו מוכרח, וא"א להכריח את הרצון כו' וכמ"ש במ"א), הרי בהכרח לומר שיש

דבר שלמע' מבחי' מקור השכל המשכיל שהוא המקשרו ומחברו לבא לידי גילוי בשכל כו' (וי"ל שזהו בדרך הכרח שמכריח את כח המשכיל לבא לידי שכל כו', שז"ע הדעת שהוא ההתקשרות בדרך הכרח כו', דכאשר יש לו רצון הרי ההתקשרות הוא מצד הרצון כו' (וג"ז הוא ע"י הדעת), אך עיקר ענין ההתקשרות שמצד הדעת הוא שמכריח א"ע להתקשר כו' וכמ"ש במ"א, והיינו דמה שהדעת עושה התחברות כח המשכיל כו' א"ז בבחי' מקור שהוא בהדרגה, כ"א הוא כמו כח עליון שפועל שלא בהדרגה כו'). והנה כח המשכיל זהו הנק' ח"ס והבחי' שלמע' מזה זהו בחי' אוירא שע"ג קרומא כו', שהוא המקשר ומחבר בחי' ח"ס לבא לידי גילוי כו', והו"ע עסק התו' בדרך קב"ע שגם שאין לו רצון הוא מכריח א"ע, וכאשר מכריח עצמו ה"ה נותן עצמו אל הלימוד כו', דאין הכוונה שההכרח הוא רק חיצוני וכאלו כפאו כו', כ"א שמכריח עצמו ונותן א"ע בכל עצמותו אל הלימוד כו' (שז"ע הדעת שמקשר את העצמות ומשו"ז שייך בזה הכרח כו' וכמ"ש במ"א), ועי"ז ג"כ באים גילוים מכח המשכיל, אך שרש הגילוים הם מלמע' מכח המשכיל והיינו

דשרשם הוא מבחי' אוירא הנ"ל וממילא הגילוים המה נעלים ביותר כו', וה"ז ע"ד ב' הכחות הנ"ל שבחכ' כמו"כ הוא בח"ס דהתגלות מבחי' חיצוני' ח"ס בא בכח בחי' הפנימי' וממילא יש בזה מבחי' הפנימי' שזהו שלימות יתירה בגילוי החכ' כו' (ובחכ' הגלוי' נת"ל פקצ"ח דכשלא יש כח ההפלאה גם כח הירידה הוא חסר כו', וכאן בח"ס הוא שמוסיף שלימות כו'). אך העיקר מה שאפשר לבא גם להפנימי' דח"ס א"ז רק מה שהפנימי' מוסיף אור בהחיצוני' וההתגלות היא רק חיצוני' ח"ס כו' (ובאמת גם בהנ"ל הוא התגלות מבחי' הפנימי' כו'), כ"א הכוונה שיהי' התגלות בחי' פנימי' ח"ס ממש כו', וזהו בכח או"ח דוקא.

קיצור. ומכל הנ"ל יובן דח"ס הוא בחי' הממוצע, דחיצוניותו מקור לחכ, ופנימיותו הוא פנימיות עתיק ממש שסתום בעצם, ומ"מ הוא חכ', והיינו שאינו עצמות ממש שה"ה חכ', ואינו מהנאצלים שה"ה סתום בעצם, ומ"מ הוא כמהות הנאצלים בחי' חכ', וע"כ יכולים לבוא לבחי' העצמיות דח"ס, ועי"ז להגיע לבחי העצמיות, והענין הוא דפנימיות מו"ס הוא בחי' אוירא דעת הנעלם, והוא תנדהמכריח את כח המשכיל להשכיל, והו"ע עסק התורה בקב"ע שנותן עצמו לזה, וגילוי ההשכלות שרשם מבחי' אוירא, וגם דבכח או"ח יכול להיות גילוי בחי' פנימיות ח"ס.

רכד) והענין הוא דהנה מ"ש בזהר בענין כי עשית פלא כסויא ולבושא דנהורא דעתיקא, נת"ל פקצ"ב דבחי' עתיק להיות שאינו בבחי' אחיזה בכלי וה"ה כמו אור בלא כלי ע"כ אינו בבחי' העלם כ"כ כו', ומתעלם ע"י החכ' דוקא מפני שכל מדרי' חכ' ה"ה בבחי' אחיזה בכלי כו', והנה הכיסוי דחכ' א"ז כמו הלבוש שמכסה כ"א מה שהתענוג נעשה בחי' חכ' כו', דפנימי' ועצמי' החכ' דהיינו בחי' פנימי' ח"ס הוא בחי' התענוג העצמי שנעשה בחי' חכ' כו' וכמשנת"ל פר"ג, ובזה הוא מתעלם במה שנעשה בחי' חכ' כו', וממילא מובן דבחי' הכיסוי אין זה רק שמכסה ומעלים על איזה כח שלמע' ממנו, וכמו כל כח תחתון שמלביש להכח עליון ומעלים עליו כמו בעו"ע וכה"ג, שהן כחות מובדלים זמ"ז ובזה שמלביש אותו הוא מעלים עליו כו', דההעלם הזה אינו העלם עצמי דהיינו לומר שהכח העליון בא בשינוי המהות ונעשה כח התחתון כ"א מה שמתלבש בו כו', וממילא א"ז עצמו' כח העליון כ"א הארה ממנו כו', וכח התחתון שמעלים עליו א"ז העלם גמור, דגם לאחר ההעלם מאיר הארת הכח העליון כו', משא"כ בההעלם

דחכ' שמעלים על התענוג אינו באופן כזה מאחר שענין ההעלם הוא שהתענוג עצמו הוא נעשה בחי' חכ' ובזה הוא מתעלם כו', הרי הכיסוי וההעלם הזה הוא עצמי, והיינו שזהו עצמי' התענוג ממש ונעשה בחי' חכ' ובזה מתעלם בחי' התענוג העצמי והוא בבחי' העלם גמור כו'. וזהו"ע בחי' הסתימות דפנימי' ח"ס שסתום ונעלם בעצם כו', וכמשנת"ל פר"ז דבחי' פנימי' חכ' סתימאה הוא בחי' מקיף דאו"ח שסתום בעצם כו', דלכאו' א"מ מאחר שזהו מה שמעלים ומכסה על בחי' עתיק (כפשטיות ל' הזהר וכמשנת"ל פקצ"ב שמכסה כו'), איך הוא בחי' סתום בעצם מאחר שזהו רק כמו לבוש המעלים כו'. וע"פ הנ"ל ניחא שא"ז כמו לבוש כו', כ"א שזהו העלם עצמי והיינו שזהו עצמי' עתיק ממש שנעשה בחי' ח"ס ובזה דוקא הוא מתעלם כו', הרי בחי' ח"ס היא כמו עתיק ממש בבחי' הסתימות שסתום בעצם כו'. והנה מבחי' הסתימה הזאת נמשך כח ההסתר ע"ד ואוהבו שוחרו מוסר שמסתיר ומעלים האה' העצומה בבחי' הבן יקיר לי אפרים, דמים רבים לא יוכלו לכבות את האה' כו' וכתיב כי עזה כמות אה' דבחי' אהבתי אתכם אמר ה' כו',

ועכ"ז מכסה האה' לגמרי בכח חכמתו ית' ומראה ההיפך כו', דתכלית הכוונה בזה הוא בכדי לתקן ולהטיב עי"ז בהטבה יתירה כו'. וכידוע דפנימי' האה' מתגלה בההיפך דוקא, וכמו עד"מ האב האוהב את בנו מצד הטבע שהיא אה' עצמי' דאה' זו ישנו בלבו בתמידות רק שהיא בהעלם כו', וכאשר הבן נופל לארץ או מתטנף וכדומה אזי ירגז ויכעס עליו האב מאד על אשר הושפל ונמאס כ"כ ומייסר אותו ע"ז, וכ"ז הוא שהאה' הכריחה אותו לזה כי אם לא הי' אוהבו לא הי' איכפת לו כלל מה שנשפל כמו שלא יכעוס על בן חברו כו', רק מצד עוצם אהבתו אליו הוא מתרגז כו' מפני שנוגע הדבר ללבו כו', וכל שהבן יקר יותר יותר יגיע ללבו כו', הרי הגם שהחיצוני' הוא גבו' ורוגז הנה בזה דוקא הוא פנימי' עוז האה' כו'. ויובן בזה שהגבו' אינו כמו לבוש אל האה' שבאופן כזה הוא דוקא בהשפעה שמצד האה' כו', וכמו האב שמצד אהבתו לבנו ה"ה משפיע לו תנהשצריך להעלים בזה האה' והחסד שלא יתגלה ביותר בכדי שתהי' ההשפעה לפ"ע הבן מה שיוכל לקבל כו', וכן לפעמים צריך להעלים האה' אליו כו', שבזה הגבו' היא רק לבוש אל האה' כו', דבאמת הגבו' אינו גבו' אמית' שה"ה רק להעלים בכדי שיהי' התגלות האה' באופן שתוכל להתקבל כו', וההעלם בזה אינו העלם גמור גם אם מעלים אהבתו ממנו כו', והאה' היא רק חיצוני' האה' כו'. משא"כ ברוגז הנ"ל ה"ז גבו' ממש דהרי מתרגז ומתכעס בשעת מעשה שהוא בכעס עליו, אך סבת הכעס הוא האה' עצמי', הרי שעצם מהותה של הגבו' היא אה' לא שהיא רק לבוש אל האה' כ"א עצם מהותה היא האה' ודוקא האה' עצמי' ממש, רק שבאה בציור הגבו' אבל עצם מהותה היא האה' עצמי' כו', ובהסיר החיצוני' מתגלה הפנימי', והוא מפני כי אדרבה הגבו' הזאת מביאה את האה' עצמי' בהתגלות דבלא זה ה"ה בהעלם בלבו (ומה שמתגלה הוא רק הארה חיצוני' כו'), ובזה בא האה' עצמי' בהתגלות רק שבא בציור הגבו' וע"כ בהסיר הציור החיצוני מתגלה הפנימי' כו', והיינו כאשר הבן מקבל זאת באה' ומתתקן עי"ז דאז מתגלה פנימי' האה' באה' יתירה דבחי' אה' עצמי' ממש כו'.

קיצור. דהנה כיסוי דבחי' חכ' על בחי' עתיק נת' שזהו שהתענוג נעשה חכ', ולא כמו כח תחתון שמלביש ומעלים כח בבחי' לבוש לבד, כ"א שנעשה חכ' וזהו ההעלם שהוא חכ', וא"כ ה"ז העלם עצמי, ומזה נמשך כח ההסתר, וכמו ואוהבו שחרו מוסר שהגבו' היא תוקף האהבה עצמיות שבא בציור הגבו' (ולבוש הגבו' הוא בהשפעה העלם בשביל הגילוי), וע"כ כשהבן מקבל מוסר ומתתקן מתגלה האהבה עצמיות.

רכה) והדוגמא מזה יובן בענין הגלות בריבוי העלמות והסתרים ביותר שזהו משום דהבן יקיר לי אפרים באה' גדולה ועצומה ביותר בבחי' התקשרות עצמי' שז"ע אהבתי אתכם כו', וכתיב ואוהב את יעקב, וידוע שזהו בבחי' עצמו' א"ס שלמע' מבחי' תהו ותיקון (שהן שם בבחי' אחים כו', וכמ"ש הלא אח עשו ליעקב דבהתגלות הרי תהו ותיקון מובדלים זמ"ז לגמרי וא"כ מה שהם אחים היינו בעצמות אוא"ס כו' וכמ"ש במ"א, ובבחי' ומדרי' זו) הנה בבחי' הפנימי' והעצמי' ואוהב את יעקב כו', וע"כ נוגע מאד הלכלוך שלהם שזהו מצד פנימי' האה' כו', ומשו"ז הן כל ההעלמות וההסתרים מפני שנוגע בפנימי' כו', דבעצם מהותם הוא האה' עצמי' דוקא כו', וכמ"ש הפרד"ס ש"ה פ"ג בשם הבהיר המים הרו וילדו אפלה מורה כי עלת וסבת הגבו' שהיא אפלה היא החסד שהן המים, והיינו דסבת הגבו' שהוא ההסתר הגדול הוא האה' עצמי' כו'. והכח ההעלם הזה שרשו מח"ס כמ"ש הרמ"ז ר"פ פנחס, וי"ל דהנה בחי' פנימי' ח"ס זהו בחי' כשמן הטוב שהוא בחי' הטוב העצמי שלמע' באין ערוך מכל הגילוים כו', והוא

בבחי' סתימות בעצם שאינו גם בבחי' מקור לגילוים כו', וע"כ משם הוא דוקא כח ההעלם שהוא טוב בעצם ובהתגלות הוא בבחי' הסתר לגמרי, אבל תכליתו ופנימיותו והיינו עצם מהותו הוא עצם הטוב כו'. וע"י העבודה בבחי' ההעלם הזה והיינו שגם בריבוי העלמות וההסתרים יהי' חזק בקיום התורה והמצות ולעמוד נגד כל מונע ששום דבר מהריבוי מניעות ועיכובים דזה"ג לא ימנע אותו מעסק התו' וקיום המצות כו', תנוובפרט ע"י העבודה בההעלמות עצמן שיתהפכו לטוב, והיינו שהאדם ממתיק הגבו' שלו שהוא היצה"ר שיתהפך לאלקו' כו', והוא שהתוקף והעוז דנה"ב מתהפך לקדושה הן בתשו' בחילא יתיר שצר לו בנה"ט שלו והוא בא לידי תשו' כו' שהצעקה בזה היא פנימי' ועצמי' ביותר כו' (עמשית"ל), והן בבחי' תוקף האה' והרצוא ותוקף התענוג על אלקות כו', והו"ע לבי ובשרי ירננו שהלב והבשר הגשמי מרנן בבחי' אתהפכא ממש כו', והוא שהנה"ב אין לו שום טוב אחר כ"א רק הטוב דאלקות ובזה הוא מתענג בעצם כו'. שעי"ז מתגלה בחי' סתימות העצמי דבחי' עצמו' ח"ס כו', והוא שבחי' פלא נעשה בבחי' אלף כו', וכמ"ש ושאבתם מים בששון ות"י ותקבלון אולפן חדת כו', והיינו שבחי' פלא דח"ס יהי' לעתיד בבחי' אולפן ולימוד כו', שזהו לימוד חדש לגמרי, דהרי עכשיו כל ענין הלימוד הוא בהאור והגילוי לבד אבל העצם אינו בבחי' לימוד כו', ולעתיד יהי' עצמו' ח"ס בבחי' לימוד כו', וזהו דוקא ע"י ההסתר דגלות ששרשו מבחי' ח"ס (דהסתר הזה אינו רק כמו ההגבלות בס' השתל' בס' המשכת האור שמתמעט ממדרי' למדרי'

שהוא ג"כ בחי' הסתר כו', וכן המסכים והפרסאות שבס' השתל' המעלימים ומסתירים כו', אבל זהו רק כמו הלבוש שמעלים את האור דמ"מ הרי יש בזה קצת אור וגילוי כו', משא"כ ההסתר דג' הוא חשך עצמי כו' ושרשו מבחי' סתום בעצם כו'), ועי"ז יהי' גילוי בחי' עצמו' ח"ס כו'. וכמו במ"ת הי' צ"ל תחלה גלות מצרים ומבו' בתו"א ד"ה וידבר אלקי' כו' וארא כו' שזהו לפי שהמשכת האור הוא בבחי' מטי ולא מטי דתחלה הוא בחי' לא מטי ואח"כ בחי' מטי, דבחי' לא מטי הו"ע הצמצום הראשון שהוא בחי' סילוק האור והעדרו כו', וכמ"ש בד"ה פתח אליהו דלכן נק' מקו"פ שהוא בחי' העדר האור לגמרי שאינו ניכר האור מורגש אפי' בכח כו', שזהו התגברות בחי' החשך וההעלם על האור והגילוי כו', וכמו גולל אור מפני חשך כו' (והיינו שהחשך אינו רק העלם האור כ"א הוא חשך בעצם וגולל אור מפני החשך הזה כו'), ואח"כ גולל החשך מפני האור להיות בחי' הגילוי כו', והו"ע והחיות רצו"ש דמלמעלמ"ט תחלה הוא ולא מטי כו' וכמ"ש במ"א, וכפי ערך השוב שהוא הגילוי כך הוא בחי' הרצוא בתחלה והיינו דכאשר

ההמשכה היא בחי' הארה לבד הנה הרצוא הוא בבחי' העלם האור לבד כו', וכאשר ההמשכה הוא התגלות אור עצמי הרצוא שבתחלה הוא ג"כ בבחי' חשך והעלם בעצם כו' (והצמצום הראשון הגם דגילוי הקו שאח"כ הוא רק הארה לבד כנודע, י"ל מפני שהי' תחלת הגילוי בעולם קודם שהי' התהוות ההשתל' כו' הי' צ"ל בבחי' העדר האור כו', או י"ל שזהו בשביל המשכת בחי' פנימי' הקו כו', דע"ה שמה שנתגלה הוא בחי' הארה לבד מ"מ הרי הצמצום הי' בכרי שיהי' המשכת האור העצמי כו', וכמ"ש בעה"מ דתכלית הכוונה בהצמצום הוא בכדי שיהי' אח"כ בחי' הגילוי כמו קוה"צ כו', ומבו' במ"א שזהו למע' הרבה מכמו שהי' אוא"ס ממלא מקום החלל לפה"צ כו', והו"ע נתאווה הקב"ה להיות לו דירה כו', שהוא גילוי בחי' עצמו' א"ס ממש בבחי' פנימי' הקו כו', והוא ע"י העבודה בבחי' ההעלם וכמו בעסק התו' בקבעומ"ש כו', וכמ"ש מזה באורך בדרוש יו"ט של ר"ה רס"ו), ולכן הי' מתחלה זמן הגלות ושליטת מצרים מפני הסתלקות החיות למע' כו' (דבחי' סילוק הוא אינו העלם לבד והוא בחי' התגברות החשך כו' כנ"ל, דעי"ז הי'

למטה שליטת מצרים שהי' שעבוד קשה ביותר כנודע), ועי"ז דוקא הי' גילוי מ"ת כו'. וכמו"כ גלות האחרון הוא בחי' ההסתר בכדי שיהי' הגילוי תנזדמשיח שזהו שיתגלה בחי' עדן עילאה סתימאה בחי' מוחא דעתיקא ממש שזהו בחי' עצמי' ח"ס כו'.

קיצור. והדוגמא מזה הוא הסתר הגלות משום האהבה עצמיות דואוהב את יעקב, ושרשו ממו"ס כשמן הטוב, טוב הסתום בעצם, מזה החשך עצמי דגלות, וע"י העבודה בתו"מ בזה"ג, והעיקר באתהפכא דחשך, בתשו' דנה"ב, ולבי ובשרי ירננו, שעי"ז פלא נעשה אלף, אולפן חדת לימוד מהות אלקות, וכמו גלות מצרים הקדמה למ"ת, דלא מטי הוא הצמצום סילוק האור לגמרי שאינו נרגש אפי' בכח, ועי"ז מטי גילוי אור עצמי דתורה (והצמצום עיקר הכוונה להיות גילוי פנימיות הקו), וכן גלות האחרון להיות גילוי עדן עילאה סתימאה לעתיד.

רכו) וזהו מ"ש בזהר פ' בלק ע"פ כי עשית פלא כסויא ולבושא כו', ד"א כי עשית פלא כי עשית אלף, והיינו שהפלא יהי' בבחי' אלף וגילוי שהפלא בעצמו יתגלה כו', וזהו ע"י ההסתר שנעשה מהכסוי והפלא הזה ועי"ז יהי' גילוי בחי' פלא עצמו כו', ויהי' הגילוי ביתר שאת וביתר עז מבמ"ת וכמ"ש כי עין בעין יראו בבחי' ראיית המהות ממש דבמ"ת הי' רק שומעין את הנראה כו' שבחי' מהות הא"ס הי' אצלם בבחי' שמיעה לבד כו', ולימוהמ"ש יהי' בבחי' ראי' ממש כו', וכ"ז הוא ע"י העבודה עכשיו בההעלמות וההסתרים כו'. והענין הוא דהנה ידוע דירידת הנשמה למטה הוא רק לברר את הגוף ונה"ב כו', דהרי הנשמה עצמה להיותה מבחי' עצמי' אלקו', וכידוע ההפרש בין כל הנבראים גם מלאכים העליונים לנשמות, דכל הנבראים שרש התהוותם הוא מבחי' חיצוני' הכלים וחיצוני' האור שבבחי' מקור לעולמות שזהו בחי' הארה לבד כו', ושרש הנשמות היא בבחי' פנימי' הכלים ועצמי' האור שלמע' מבחי' מקור כו', וע"כ יש הפרש בעצם התהוותן דהנשמות הם בחי' אלקות ממש כו' וכמ"ש במ"א, ולכן הנשמה

כמו שהיא למע' השגתה היא בבחי' השגת המהות ממש לא רק השגת המציאות לבד כו', וכמו שבאצי' שמושג מהות אלקות כנודע, והיינו לפי שאצי' הוא אלקות דבנבראים א"א להיות גילוי המהות שלא יהיו אז במציאות נבראים כו', אבל אצי' להיותו אלקות מושג שם מהות אלקות כו', וכמו"כ הנשמה להיותה אלקות השגתה היא בבחי' השגת המהות דהיינו ראיית המהות כו', וזהו שמקומה הוא בג"ע דשם הוא בחי' מהות אלקות כו', דזהו ההפרש בין ג"ע לעולמות דהעולמות הן מז"ת שבאים בבחי' התלבשות כו', ובג"ע מאיר ג"ר שהוא גילוי המהות כו' וכמ"ש במ"א, וירדה למטה בכדי להראות גם להגוף ונה"ב בחי' גילוי אוא"ס, והוא ע"י ההתבוננות בהתהוות יש מאין איך שכל מה שנתהווה הוא מכח אלקי המהווה אותו כי אין דבר עושה א"ע ואינו חי מעצמו כ"א מכח אלקי המהווה אותו ומחי' אותו כו', שזה יכול להיות גם בהשגת הנה"ב רק שזהו בבחי' השגת המציאות לבד שהרי אינו רואה מהות האין האלקי המהווה כו', דאלמלא נתנה רשות לעין לראות לא הי' רואה את היש כלל כו' (דכ"ה בראיית הנשמות הגבוהות למטה שראייתם

מצד הנשמה ה"ה רואין את האין האלקי כו'), רק שמשיג שהדבר הוא כך שהתהוותם הוא מהאין האלקי וצ"ל ביטול היש לאין כו', דכ"ז הוא בחי' השגת המציאות כו'. אמנם יש בזה יתרון מע' דע"ה שהידיעה וההשגה בהאלקות הוא בבחי' ידיעת המציאות לבד אך עצם השגת הדבר תנחשכך הוא ה"ז בבחי' ראי' ממש כו', שהרי מתאמת מאד איך שאין הדבר עושה א"ע, וזה מתאמת ביותר למטה דוקא בהתאמתות חושיות שה"ה נפסדים ורואה הפסד הדברים בכל עת כו', הרי בהכרח לו' שהם הווים כו', דכל דבר הנפסד בהכרח שאין קיומו מצ"ע כו' ואין מציאותו מעצמו כו', וגם מובן דכל דבר יש ומציאות הרי בהכרח שהתהוותו הוא בדרך אין ערוך כי אא"ל יש מיש אם לא שיהי' אין כו', והיינו שנתהוו דבר מלא דבר כו', דכ"ז הוא למטה בבחי' ראי' חושי' ממש כו', וכמו"כ בכל ענין בבחי' השגה אלקי' במוחש שהן מהדברים התחתונים דוקא, שמהמשל יודעים את הנמשל ביותר להיות שהמשל הוא נראה ונרגש מאד בבחי' ראי' ממש כו', וידוע דהמשל הוא הוא הנמשל כו', וע"כ זהו דוקא הידיעה במוחש איך ומה הוא כו'. וזהו מ"ש ומבשרי אחזה אלק' מבשרי הוא הנה"ב דכאשר תזדכך להכיר את בוראה בהתהוות יש מאין וכה"ג כנ"ל, או' ע"ז אחזה אלק' שהוא בבחי' ראיית המהות, רק שנק' אחזה שהוא תרגום של ראי' דהיינו רק השגה חושי' ולא ראי' חושי' ממש, שהרי אינו רואה ממש את המהות דאלקות רק ע"י

התאמתות וראיית הנמשל בהמשל נעשה ידיעתו בהנמשל בבחי' השגה חושי' כו', אבל א"ז השגה בבחי' ידיעת המציאות לבד כ"א השגה חושי' ממש כאלו רואה בעיניו כו', כי למטה שרואה הפסדות כל הדברים כנ"ל הנה ההשגה מתאמתת אצלו כאלו רואה בעיניו ממש כו', וזהו מבשרי אחזה אלק' דהנה"ב כאשר מזדכך יש בו ההשגה אלקי' כאלו רואה כו', ועי"ז בהנשמה הוא בבחי' ראיית המהות ממש מצד מהות הנשמה עצמה שהיא אלקות כו'. וזהו מ"ש אתה הראת לדעת דהתגלות הנשמה למטה הוא רק להראות לעיני בשר הגופני איך שה' הוא אלקי' כו', וגם לדעת הוא ל' שבירה וכמו ויודע בהם את אנשי סוכות שעי"ז נעשה השבירה דחומרי' הנה"ב כו', דכאשר אצלו מתאמת ענין התהוות היש מאין ואחדות ה' וכן כל עניני אלקי בבחי' ראי' חושי' כו', ה"ה מתבטל בעצם מהותו כו', וכמו האגוז כששוברים הקליפה מתגלה הפרי, כמו"כ ע"י שבירת הנה"ב מתגלה הפרי הוא הנה"א בבחי' ראיית המהות ממש כו', שהרי בנה"ב הגם שהדבר מתאמת אצלו בבחי' ראי' חושי' ממש הרי כ"ז הוא רק בהשגה לבד דהיינו השגה מוחשי' בענין האלקי אבל לא

בבחי' ראי' ממש בעצם האלקות כו', ועי"ז נעשה בהנשמה בחי' ראי' ממש במהות אלקות כו'. אמנם גם בהנשמה יהי' עי"ז יתרון גדול לגבי כמו שהיתה בג"ע שהי' בה ג"כ ראיית המהות ה"ז מ"מ רק בבחי' ההארה לבד, דגם ג"ר אינן בחי' עצמו' אוא"ס כו' כנודע, וע"י ירידתה למטה שפועלת להראות הנה"ב להכיר את בוראה כו', עי"ז בהנשמה הוא בחי' ראיית המהות בבחי' מהוע"צ א"ס והיינו בחי' פנימי' ח"ס שזהו פנימי' עתיק כו' (והוא שהפלא נעשה אלף בבחי' לימוד אבל לא בבחי' לימוד דהשגה כ"א בבחי' ראיית המהות כו', וזהו שלימוהמ"ש לא ילמדו איש את רעהו שזה שייך בבחי' השגת המציאות אבל בראיית המהות אינו שייך לימוד כו' וכמ"ש במ"א, וזה יהי' הלימוד דמשיח שיראה בחי' מהות הדבר כו' וכמ"ש במ"א).

קיצור. וזהו מ"ש בזהר כי עשית אלף שפלא נעשה אלף, והענין דהנה הנשמה היא מפנימיות הכלים, וע"כ היא אלקות בעצם, והשגתה למעלה הוא מהות אלקות, לכן מקומה בג"ע בחי' אצי', וירדה למטה להראות להנה"ב גילוי אוא"ס, והוא בהתהוות היש מאין אלקי שמושג גם בנה"ב ובהשגה מוחשית, וכן תנטבכל השגה אלקית ממשל גשמי שבאמת המשל הוא הנמשל, וזהו מבשרי דהיינו הגשמי, אחזה אלק' דבנה"ב הוא בבחי' השגה חושיות, ובנשמה ראיית המהות, וזהו הראת לדעת ל' שבירה דנה"ב שעי"ז מתגלה ראיית המהות דנשמה, וביותר מכמו שהיא בג"ע שזהו ראיית מהות אלקות.

רכז) וזהו כי עין בעין יראו ב' העינים הללו, הא' עין דמחזה הגוף ונה"ב בהתבוננות התהוות יש מאין וכה"ג בבחי' השגה חושי' כו' כנ"ל, ועין הב' הוא עין וראיית הנשמה בבחי' ראיית המהות במהוע"צ א"ס ב"ה כו', שע"י העין דנה"ב עי"ז הוא בחי' העין והראי' דנה"א כו'. וי"ל דלעתיד יהי' בגוף בחי' ראיית המהות, וכידוע שלעתיד יהי' הגוף בחי' אוא"ס הסובב והנשמה תקבל מהגוף כו', א"כ צ"ל שגם בהגוף יהי' בחי' ראיית המהות כו', וי"ל עפמ"ש במ"א דראי' חושי' ה"ז למע' מראי' השכל כו', וראי' חושי' שייכה בהגוף ונה"ב דוקא כו', והנה"א תקבל ראי' זו מהנה"ב לאחר שמתברר ומזדכך ע"י הנה"א להיות בה השגה מוחשי' כנ"ל כו', וכ"ז הוא ע"י בחי' ח"ס שהיא בחי' חכ' וידיעה, ומ"מ היא בחי' עצמו' א"ס דהיינו בחי' פנימי' עתיק כו', ולהיות שהיא בבחי' כיסוי שבה בחי' עתיק מתעלם כו', והיא בבחי' העלם עצמי היינו בחי' סתום בעצם כו', ע"כ מזה הוא דוקא בחי' ההעלם שלמטה כו', דמעתיק עצמו להיות שאינו בבחי' העלם כ"כ כמשנת"ל פקצ"ב אא"ל בחי' העלם כזה כו',

כ"א ע"י שנעשה בחי' ח"ס שהוא בחי' כיסוי לעתיק שבזה מתעלם כו' וההעלם הוא העלם עצמי כו' כמשנת"ל פרכ"ד, ע"כ מזה דוקא הוא בחי' ההעלם שלמטה כו' שע"י העבודה בההעלם הזה באים לבחי' פנימי' ועצמי' ח"ס כו', וזהו שע"י הממוצע דח"ס דוקא באים הנשמות וכן הנאצלים לבחי' העליונה שבהממוצע כו', ועי"ז באים ג"כ לבחי' עצמו' א"ס שלמע' מבחי' ממוצע, וכמ"ש ולא ילמדו כו' כי כולם ידעו אותי אותי ממש וכמו ויקחו לי אותי אתם לוקחים כו', דאמיתי' הדבר הזה יהי' לעתיד כו'. והענין הוא דהנה כתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ומבו' במ"א דקאי על זמן ימוהמ"ש ותחה"מ דמ"ש בן פורת יוסף קאי על זמן ימוהמ"ש שיהי' בחי' תוס' וריבוי אור שע"י הבירורים כו' כנ"ל, ובן פורת עלי עין קאי על זמן תחה"מ דאין דומה לך לתחה"מ שיתעלו בבחי' עצמו' ממש, והיינו עלי עין למע' גם מבחי' עין בעין כו', דלימוהמ"ש יהי' כי עין בעין כנ"ל ובתחה"מ יהי' עלי עין כו'. וי"ל ענין עלי עין הו"ע השגה כו' (ועמ"ש הפנ"י בפי' עלי עין ע"ד חכם עדיף מנביא כו'), דהנה השגה דעכשיו היא

בבחי' מציאות לבד דבמהות הדבר אינו שייך השגה כ"א ראי' כו', וכידוע ההפרש בין ראי' לשמיעה כו', אך ההשגה דלעתיד ידוע שתהי' השגת המהות ממש וכמו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויבין דוקא בבחי' השגה, וההשגה תהי' כי אתה יצרתו בבחי' המהות כו', וי"ל דהנה חו"ב שניהם מקורם מבחי' ח"ס כנודע, ומבחי' חיצוני' ח"ס הוא שהשגה היא בבחי' מציאות לבד ורק ראי' היא בבחי' המהות כו', אבל בבחי' פנימי' ח"ס שם גם ההשגה היא בבחי' עצמו' ומהות הדבר, דלהיות שבכללות בחי' פנימי' ח"ס הוא בחי' עצמות דבר גם ההשגה דשם היא בבחי' השגת המהות כו', ועכשיו אין אנו יודעים איך הוא השגת המהות כי יהי' בבחי' התחדשות כו' (רק מעין ציור בזה יכול להיות מענין השגה מוחשי' שנת"ל). וזהו עלי עין כי יש מע' בהשגה על הראי' שהיא בבחי' תפיסא תסבפנימי' יותר מהראי' כו', וכאשר ההשגה היא רק בבחי' מציאות לבד הרי מ"מ הראי' שהיא במהות הדבר ה"ז למע' מהשגה כו', אך כאשר גם ההשגה תהי' במהות הדבר תהי' למע' מבחי' הראי' כו', וזהו עלי עין למע' מבחי' עין כו', וזה יהי' בתחה"מ דאין דומה לך כו', וכמ"ש ונחי' לפניו לפניו ממש שתהי' השגה בבחי' מהוע"צ כו', כי הנשמות יהיו בבחי' עצמי' וההשגה תהי' עצמי' כו', והוא שיתעלו הנשמות ויהיו בבחי' העליונה שבהממוצע דהיינו בחי' עצמות ח"ס כו' (ובשרשו הוא בחי' העלם העצמי כו', והיינו מה שהעצמו' נושא הכל בעצמו כו'), ותהי' ההשגה במהוע"צ א"ס כו', והיינו אחר שיתעלו בימוהמ"ש בבחי' פנימי' ועצמי' ח"ס שתהי' ההשגה בבחי' השגת המהות דבחי' פנימיות ח"ס, יתעלו בתחה"מ שתהי' ההשגה בבחי' מהוע"צ א"ס כו', וזהו אין דומה לך לך ממש כו'. וידוע דהשגה הוא בחי' יש וכמ"ש להנחיל אוהבי יש, הנה לעתיד תהי' בבחי' יש האמיתי דבחי' עצמות א"ס כו' (וי"ל דראי' היא בחי' אין אמיתי והשגה בחי' יש האמיתי כו') (וגם בחי' ראי' חושי' שנת"ל י"ל שתהי' בתחה"מ דוקא

כו'), וכ"ז הוא ע"י העבודה דעכשיו בבחינת ההעלם דמבשרי אחזה כו' בחי' השגה חושי' כנ"ל, עי"ז יהי' לעתיד בתחה"מ השגת המהות ממש כו'. וזהו שח"ס הוא עיקר הממוצע שעי"ז יכול להיות חבור הנאצלים והנשמות עם המאציל ב"ה שיכולים לבא לבחי' העליונה שבהממוצע, ועי"ז באים לבחי' העצמו' בבחי' השגת המהות כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש וה' אמר המכסה אני מאברהם, דהכוונה שיהי' התגלות בחי' הכיסוי וההעלם כו', וזהו אשר אני עושה, דהנה עשי' ע"ה שזה גילוי היינו רק התגלות הדבר, אבל בעצם ה"ז בבחי' העלם לגמרי שהרי בעשי' אין בזה שום גילוי והוא בחי' העלם עצמי כו', ושרש הדבר הוא מבחי' הסתימות העצמי דעצמי' ח"ס ובחי' העלם העצמי דא"ס כו' כנ"ל, ועז"א המכסה אני שיתגלה בחי' כיסוי הזה כו'. דהנה אברהם הוא בחי' גילוי הקו כנודע ממ"ש מי העיר ממזרח א"ת העיר אלא האיר כו', ופי' המכסה אני מאברהם היינו שבהקו יהי' גילוי בחי' ההעלם העצמי דא"ס כו', וזהו ג"כ ענין סוד ה' ליראיו, דפי' סוד ה' היינו בחי' העלם העצמי כו' (ועמ"ש בדרוש יו"ט של ר"ה רס"ו בענין ואמת ה' כו'), שזהו באמת סוד סתום וחתום בעצם כו', ואברהם שהוא בחי' הגילוי כנ"ל שהוא בחי' אור הקו כו' יתגלה בו בחי' סוד ה' הנ"ל וזהו בבחי' פנימי' הקו כו', דמ"ש מי העיר ממזרח זהו בחי' פנימי' הקו כו', וכנודע דחיצוני' הקו שרשו מבחי' מל' דא"ס ופנימי' הקו הוא מבחי' ת"ת הנעלם שז"ע

מזרח כו' וכמ"ש במ"א. וזהו ג"כ מש"א במד"ר האלקי' נתן את העולם לאברהם שניתן לו ההעלם כו', וא"ז מ"ש והארץ נתן לבנ"א דהיינו לברר בירורים מלמטה למע' כו', ומש"א האלקי' נתן את העולם היינו בחי' העלם העצמי כו', וע"י הבירורים דמלמטלמ"ע ג"כ מגיעים לבחי' העלם העצמי כו' כנ"ל, ובאברהם הי' זה ע"י הנסיונות כו', וכמשנת"ל ספרכ"ב בענין לך לך מארצך מבחי' החומרי' ובכח או"ח כו', ועי"ז המכסה אני שנתגלה לו בחי' העלם העצמי כו'. וז"ש אח"כ ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום שע"י התגלות בחי' העלם העצמי תהי' ההתפשטות בבחי' ריבוי עד אין שיעור כו', וכידוע בענין אנת הוא חד ולא בחושבן כו', וכמשנת"ל (ד"ה שיר המעלות) שע"י העומק והפנימי' יותר באה ההתגלות ביותר כו', ומכ"ש שע"י התגלות העצמי יהי' הגילוי בריבוי עד אין קץ ושיעור כו', תסאוזהו שע"י המכסה אני כו' עי"ז ואברהם יהי' לגוי גדול ועצום וכמו ויעצמו במאד מאד כו', והיינו שע"י התגלות העצמות יהי' ההתפשטות גדול ועצום מאד כו'. וזהו וה' אמר המכסה אני מאברהם כו', דבאברהם שהוא בחי' גילוי הקו יהי' התגלות בחי' סתימות העצמי דח"ס ובחי' העלם העצמי דא"ס כו', ואברהם היו יהי' לגוי גדול כו', שע"י התגלות העלם העצמי יהי' ההתגלות בבחי' ריבוי עד אין שיעור כו', וזהו היו יהי' לגוי גדול ועצום כו'.

קיצור. וזהו כי עין בעין עין דנה"ב ועין דנה"א, וי"ל שגם בהגוף יהי' ראיית המהות, והו"ע ראי' חושיות, והוא ע"י העבודה בההסתר שזהו מפנימיות ח"ס דוקא, ועי"ז יתעלו להיות ידעו אותי בתחה"מ, והו"ע עלי עין, וי"ל שזהו השגה שיש בזה יתרון על הראי' בתפיסת הענין, ויהי' לעתיד השגת המהות במהות הא"ס, וזהו ואין דומה לך, ונחי' לפניו, וי"ל ראי' באין האמיתי, והשגה ביש האמיתי, וי"ל דעליית הנשמות יהי' בעצמות ח"ס וההשגה תהי' במהות הא"ס, וי"ל דבימוהמ"ש תהי' השגה במהות עצמות ח"ס, ובתחה"מ במהות הא"ס, וזהו חבור המאציל עם הנאצלים ונשמות ע"י ח"ס. וזהו וה' אמר המכסה אני גילוי בחי' הכיסוי, מאברהם גילוי הקו, מי העיר ממזרח ת"ת הנעלם, נתן האלקי' העולם לאברהם שניתן לו ההעלם, וזהו יהי' לגוי גדול ועצום גילוי העלם העצמי.