עלה אלקים

19עלה אלקים בתרועה הוי' בקול שופר, והנה אלקים הוא מדה"ד והצמצום, והוי' הוא רחמים, דצמצום הוא העלם והסתלקות ורחמים הוא התפשטות וגילוי, דהעלם וגילוי הסתלקות והתפשטו' הן הפכים זמ"ז אשר כן הוא עד רום המעלות הן במדרי' העליונות שאחר הצמצום הרי אלקים הוא העלם והסתר והוי' הוא גילוי, והן בהענינים שלפני הצמצום, וא"כ הרי השמות אלקי' והוי' הם חלוקים בענינם, וצ"ל מהו אומרו עלה אלקים בתרועה הוי' בקול שופר דמשמע דע"י התרועה שהו"ע תקיעת שופר הנה עי"ז נכללים כ"א בעלה אלקים בתרועה והוי' בקול שופר, ועוצ"ל מפני מה תקיעת שופר בכלל נק' בשם תרועה דוקא דזהו מה שבשופרות מסיים בברכות שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים תרועה דוקא, ועוד מהו קול תרועת כו', דמשמע הפועל יוצא של התרועה שזהו קול התרועה.

טו) והנה עבודה דר"ה הוא בקבעומ"ש בפנימי' ועצמו' נפשו שמוסר ונותן א"ע במסירה ונתינה פנימי' בהתגלות לאלקות שהו"ע מסירות נפש שמוסר ונותן א"ע לגמרי מכל וכל, דעי"ז ממשיכים בחי' המשכה פנימי' ועצמי' מפנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה כבי' שהו"ע המשכת אור חדש ממש, וזהו זכרון ליום ראשון דע"י עבודה האמיתי' דר"ה ממשיכים אור חדש מפנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה כמו שהוא לפה"צ, וזהו זכרון ליום ראשון דזהו זכרון ממש לבחי' יום ראשון, הגילוי הראשון כמו שהוא לפה"צ, והענין הוא דהנה כתיב אתה הוא הוי' לבדך, אתה הוא עצמו' 20א"ס ב"ה, דזהו מה ששם שמים שגור בפי כל דהכל אומרים אתה, שהוא עצמו' א"ס ב"ה ושגור בפי כל בהשוואה גמורה בעלי תורה ויודעי נסתרות ואנשים פשוטים כמו עמי הארץ נשים וקטנים דכולם שוים ממש ולית מח' תפיסא בך כלל דגם המח' הקדומה דא"ק שהוא הפרצוף הראשון אחה"צ ג"כ אינו תופס בעצמותו ית'. וזהו אתה שהוא בחי' העצמות הרי אינו שייך בו ית' הענין דהעלם וגילוי. והוא היינו בחי' אור א"ס דשייך בו העלם וגילוי, אך בחי' הוא אינו ההעלם של הגילוי אלא הוא בחי' העלם בעצם והיינו בחי' עצם האור שאינו בבחי' גילוי כלל והיינו דאין ענינו ענין הגילוי. והוא רק בהמשכה בעצמותו ית' וכמו עד"מ הכחות היוליים העצמיים עם היותם במדרי' כחות שהרי אינם עצם הנפש ואינם אלא כחות בלבד, ומ"מ ה"ה כחות עצמי' הכלולים בעצם הנפש וה"ה כמו העצם, דכמו שהעצם אינו בגדר גילוי בעצם כמו"כ הכחות עצמי' אינם בגדר גילוי בעצם, וכמו"כ הוא בעצם האור שאינו בגדר גילוי בעצם, והגם דאור הוא גילוי, אבל אין ענינו ענין הגילוי וכמבו' במ"א בענין הי' הוא ושמו. דהוא גילוי אבל אינו גם גילוי לעצמו. והוא רק מה שהוא בהמשכה בעצמו. וע"ד הכחות העצמי' היוליים כמו שהם כלולים בעצם הנפש שהם כמו העצם, ואינם ענין הכחות ומה שהם בהגדרה דכחות הכוונה מה שאינם עצם הנפש, כמו"כ הוא בעצם ההעלם דהוא, אבל הוי' הוא בחי' גילוי האור דא"ס רק שזה הגילוי בעצמותו, וז"ש לבדיך כמו שהוא לבדו הוא בבחי' אוא"ס שלפה"צ וזהו בחי' אצי' דכללות. והנה בשם הוי' יש ד' אותי' דיש בזה ב' מדרי', והן בחי' י"ה ובחי' ו"ה והיינו הגילוי לעצמו והגילוי לזולתו, וכמו באצי' הפרטי' הרי יש ב' מדרי' חו"ב שהם ב' אותי' י"ה דשם הוי' דיו"ד בחכ' וה' בבינה וזו"ן הם ו"ה וכתי' הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, דחו"ב הם נסתרות עדיין אבל זו"ן הן נגלות, הנה כמו"כ באצי' הכללות הן ב' המדרי' בחי' אור המאיר לעצמו ומה שמאיר לעצמו אור השייך אל העולמות והוא בחי' עצם האור (כמו ההעלם של הגילוי) מבחי' התפשטות האור, וידוע שבאוא"ס שלפה"צ הנה ב' מדרי' אלו הן מקור ושרש דב' המדרי' דממכ"ע וסוכ"ע כמו שהן אחר הצמצום דהנה בחי' התפשטות האור בזה הי' עליית הרצון על ההשתל' וכמו"ש בע"ח כשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא 21כו' שזהו מקור ושרש דבחי' ממכ"ע שהרי בעליית הרצון שם הוא ההשערה על ע"ס ועצם האור שהוא למע' מעלות הרצון דאינו שייך שם ע"ס כ"א ספי' עד אין קץ ה"ז מקור ושרש דבחי' סוכ"ע.

קיצור. יבאר דע"י הקבעומ"ש דר"ה שהו"ע ההנחה בהתגלות לאלקות עי"ז ממשיכים אור חדש זכרון ליום ראשון. זכרון ממש לגילוי ראשון כמו שהוא לפני הצמצום אצי' דכללות.

טז) והנה עולם האצי' הוא ממוצע בין אוא"ס המאציל ב"ה אל הנבראים, וטעם הדבר הוא לפי דאצי' הפרטית ענינה הוא בחי' הגילוי והוא לצורך העולמות והנבראים וכדאי' בזהר דאצי' ע"ס הוא בגין דישתמודעין בי' כו', ובפרד"ס שער שם ב"ן ד' פ"א אי' דענין האצי' הוא בכדי שידעו אוא"ס והיינו דבכדי שהנבראים יהי' בהם ענין הידיעה והשגה באוא"ס ב"ה הוא ע"י האמצעי' דעולם האצי' שהוא ממוצע, כי עולמות הא"ס שלמע' מאצי' הוא בחי' העלם וסתימות ואצי' הוא בחי' הגילוי, ולהיות דאצי' הוא בחי' גילוי הנה גם בחי' חו"ב דאצי' שנק' נסתרות ה"ה ג"כ בחי' גילוי מה שלצורך העולמות וכידוע דחכ' הוא ראשית הגילוי וכמ"ש ויהי אור כו', ואי' בזהר דא חכ', דחכ' הוא אור וגילוי, ועם היות דעיקר ראשית ההשתל' הוא בינה, מ"מ הרי חכ' היא ראשית הגילוי וכמ"ש הוי' קנני ראשית דרכו, דהגילוי דשם הוי' בבחי' הקו הנה דרכו בעולם האצי' הוא בבחי' ראשית שהו"ע החכ' וכידוע דבענין המציאות בחי' בינה הוא הראשית, ובענין הגילוי בחי' חכ' היא הראשית, א"כ ה"ז גילוי שלצורך העולמות להיות בעולמות גילוי אוא"ס וכנ"ל בההפרש שבין ראשון וראשית דראשון הוא בחי' כתר דגם היא נקודה, אבל דלא נעיץ שאין לה שייכות להמדרי' שלמטה ממנו שזהו"ע ראשון שהוא מובדל, משא"כ ראשית היא בחי' חכ' דעם היותה ג"כ בבחי' נקודה עדיין שהיא בבחי' פשיטות עדיין אבל מ"מ הוא נקודה דנעיץ ומהאי טעמא נקראת ראשית דיש לה שייכות אל האחרות שהוא בחי' מל' ולכן הנה כל העלאת מ"ן מגיע עד בחי' חכ' כנודע, והוא מפני שחכ' הוא גילוי שלצורך העולמות והנבראים לכן מגיע שם העלאת מ"ן שלהם, ובדוגמא כזאת הוא ג"כ בבחי' אצי' דכללות שזהו ג"כ בחי' 22הגילוי דאוא"ס וכנ"ל דהוא היינו בחי' העלם האור, ושמו הוא בחי' גילוי דגם האור כמו שהוא לעצמו הוא בחי' הגילוי דאוא"ס, וכל גילוי הוא לצורך ההשתל' שהרי לעצמו כבי' הרי אינו צריך להגילוי רק הגילוי הוא לצורך ההשתל' שיהי' אח"ז, ועם היות דהגילוי להאיר את העולמות הוא רק מבחי' התפשטות האור ועצם האור הוא רק לגלות עצמותו ואינו שייך אל העולמות דזהו מה שהוא שייך אל העולמות הוא מבחי' התפשטות האור, אבל מ"מ הרי הכל הוא בחי' הגילוי ולהיות שהוא גילוי הגם דזהו לגלות עצמותו אמנם מאחר שהוא גילוי הוא לצורך ההשתל', וגדולה מזו ידענו שגם הבחי' מה שבידיעת עצמו כבי' יודע את עצמותו, דבשמות הו"ע הד' אותי' י"ה דשם הוי' שבעצמו' ב"ה, הוא ג"כ לצורך ההשתל', והיינו שיהי' בנבראים הידיעה דאין קדוש כהוי', דכללות ענין הידיעה באלקות הוא ע"י האמצעית דאצי' דלולא התהוות עולם האצי' לא היו הנבראים יכולים לידע הענין דאוא"ס וע"י התהוות האצי' יש בנבראים ידיעה והשגה באוא"ס ב"ה, והנה קדוש ענינו שהוא מובדל ואי' בזהר כמה קדישין אינון ולית קדוש כהוי', דקדוש דס' השתל' הוא שהמדרי' העליונה מובדלת מהמדרי' התחתונה, אבל קדוש הוי' שהוא קדוש ומובדל ולית אתר פנוי מיני', וידיעה והשגה זו בנבראים הוא לפי שכבי' בידיעת עצמו יודע את עצמותו א"כ הרי גם זה הוא לצורך ההשתל' ומאחר שכ"ז הוא לצורך ההשתל' הרי שייך לומר דההשתל' הוא שם בבחי' התכללות והעלם, והעלאת מ"ן דס' השתל' מגיע לשם, שהרי בבחי' התפשטות האור הי' השערה על כללות ההשתל' שיהי' אחה"צ וגם בבחי' עצם האור הוא שההשתל' שם בבחי' התכללות והעלם וכמ"ש במ"א דשרשי האורות שזהו בחי' או"פ הוא מה שאוא"ס הבל"ג שיער בעצמו להאיר במדה וגבול, דלכן אור הקו הוא מין כנף, שהוא גילוי אוא"ס הבל"ג.

קיצור. יבאר דאצי' ממוצע בין המאציל ב"ה להנבראים והיינו בכדי שבנבראים יהי' בהם ענין הידיעה באלקות וגם חו"ב דאצי' שהם נסתרות הן לצורך ההשתל' וגם זה מה שבידיעת עצמו יודע את עצמותו הוא בשביל ההשתל'.

יז) והענין הוא, דהנה בהשתל' הע"ס הרי ידוע דהמדרי' התחתונה נמצאת כלולה תחלה במדרי' העליונה ויוצאת מההעלם אל הגילוי, וכמו עד"מ שכל ומדות באדם שהמדות שבלב נולדים מן השכל, ולידתם הוא בדרך עו"ע שהעלול הוא כלול בעילתו רק שבהיות העלול כלול בעילתו הוא בדקות ורוחניות יותר מכמו שבא בהתגלות דכן הוא בשכל ומדות שאין כל חדש בעיקר מציאותם של המדות בההתפעלות שבלב כי כבר הי' כלולים בשכל שבמוח רק שהי' מתאחדים שם 23ונחשבים שם כטפל לגבי עיקר שהעיקר הוא גילוי השכל וממילא המדות אינם במורגש ומתאחדים עם השכל, וכאשר אנו רואים במוחש בעבודה דקודם שנתפעל באהוי"ר במורגש בלב ה"ה מתפעל באהבה ויראה בשכלו, דלהיותו מכיר ומשיג בוראו שנתפעל במוחו בחדוה אלקית או ביראה אלקית והן בחי' חו"ג המכוסים בשכל שאינם במורגש וכן הוא בהתכללות אותי' המח' בלב וכאשר מתפעל בלב שנק' הרהורי ליבא הרי אין כל חדש בהרהור אותיות המח' כי כבר היו כלולים בהבל הלב אלא שבהיותם כלולים בהבל הלב לא הי' ניכרים, וכאשר מתפעל בלבו אז נעשים ניכרים, וכן הבל הדבור הי' כלול תחלה בהבל הלב כי הרכבה גשמי' באמ"ר שבהבל קול הדבור במורגש לזולתו הוא אותו ההבל שבלב בהרכבה באמ"ר רוחני' רק שהי' בהעלם ויצא לגילוי, וכידוע שזהו"ע ז' הבלין עילאין וז' הבלין תתאין מהבל הדבור עד רום המעלות דכמו שז' הבלים שבמדות שבלב שנק' ז' הבלים עילאין לגבי ז' הבלים בדבור שנק' ז' הבלים תתאין כך ז' הבלים דמדות נק' ז' הבלים תתאי' לגבי ז' הבלים דבינה, וכמו"כ גם ז' הבלים דבינה נק' תתאין לגבי חכ', עד שגם ז' הבלים דחכ' נק' ז' הבלים תתאין לגבי ז' הבלים דמדות שבכתר וכך עד רום המעלו' וכידוע בענין הבלים דא"ק. והנה כמו שהמדות כלולים בהעלם בשכל הנה כמו כן יש התכללות דשכל בלמע' מן השכל והיינו בהכחות רצון ותענוג ועם היות דהכחות רצון ותענוג הם נבדלים בערך מן השכל דשכל הוא או"פ המתיישב בכלי, משא"כ רצון ותענוג הם כחות מקיפים והם נבדלים בערך מן השכל מכל מקום הרי יש שם ההתכללות דשכל וכמו שאנו רואים בעבודה שבלב בנקודת הרצון שלמע' מהטעם דמ"מ יש בזה טעם לרצון ועם היות דטעם זה הוא בהעלם מאד אבל מ"מ ה"ה יוצא לגילוי מהעלמו אח"כ כשאומר טעם לרצון זה, דזה גופא הוא הוראה דבלמע' מן השכל נמצא שכל בהתכללות, וכשם שהשכל הוא כלול בהעלם בלמעלה מן השכל, הנה כמו"כ יש התכללות של הכחות רצון ותענוג במקור הרצון והתענוג והיינו במדרי' יחידה שבנפש דמשם ימצא כל רצון וכל ענג בדבר מה. אמנם דעת לנבון נקל להבין דהגם שכל הכחות מתכללים זב"ז תחתון בעליון, ומ"מ הרי ההתכללות אינו דומה בכל המדרי' והיינו דאינו דומה התכללות המדות בשכל להתכללות השכל בלמע' מן השכל, דהמדות גם בהתכללותן בשכל הן במציאות מדות ממש שהו"ע התפעלות רק שהוא שכלי משא"כ השכל בהתכללותו בלמע' מן השכל אינו במציאות שכל ממש, וכנודע בענין ח"ס שהוא הטעם שבהרצון שהוא למע' מן השכל לגבי שכל שז"ע שתוק כך עלה במח'. וע"ד כח המשכיל שאינו מציאות שכל כלל והוא רק ענין שכלי וכן הרצון בלמע' מן הרצון הוא יותר בהעדר המציאות, ומ"מ ה"ה כלול בהמקור לרצון.

24קיצור. יבאר דבהשתל' הע"ס המדרי' התחתונה כלולה בהמדרי' העליונה, דבור במח', מדות בשכל, שכל בלמע' מן השכל, רצון ותענוג ביחידה ויבאר שהם חלוקים באופן התכללותם.

יח) והנה ככל המשל הזה דכחות הנפש שהמדרי' התחתונה היא כלולה בהמדרי' העליונה, מדות בשכל ושכל בלמע' מן השכל שהם רצון ועונג, ורצון ועונג ביחידה שבנפש, הנה כמו"כ יובן הדוגמא מזה למע' בספי' העליונות דבחי' מדות עליונות דז"א דאצי' כלולים בבחי' הבינה שז"ע הגילוי דשם ס"ג וכידוע דשם ע"ב בחכ' ושם ס"ג בבינה, והמילוי דשם ס"ג הם המדות הכלולים בבינה וידוע במ"א דבספי' הבינה הוא אות ה' ראשונה דשם הוי' דרגל הקצר שבה' ראשונה זהו התכללות המדות בבינה כמ"ש בבה"ז פ' בלק ע"פ כי מראש צורים ובלק"ת ד"ה אלה מסעי הב', וכמו"כ כלולים המדות דחכ' שז"ע כי מראש צורים כמ"ש בבה"ז שם, רק שהן בבחי' העלם ביותר והו"ע ו"ק דאבא, וכן הבינה כלולה בחכ' וכמ"ש באד"ז האי חכמתא אתפשט ואפיק מיני' בינה, וכן חכ' כלולה בכתר וכמ"ש והחכ' מאין תמצא בחי' אין דכתר והוא בחי' ח"ס חכ' שבכתר עד גם בחי' הכתר שהוא בחי' ע"י וא"א (שנק' רצון ועונג למע' מהשכל וחכ' כנודע) גם הם היו בבחי' העלם בעצמות המאציל שלמעלה מבחי' כתר דאצי' עד התכללות הראשונה דבחי' א"ק שנק' אדם הראשון פרצוף הראשון דאחה"צ שכולל כללות ההשתל' שאחה"צ וכמו"כ באוא"ס שלפה"צ הנה בחי' היותר אחרונה שבאוא"ס כמ"ש בע"ח כאלו נא' מל' דמל' שבא"ס הי' כלול בעצמות אוא"ס ובא לידי גילוי בעצמותו כשבא במחשבתו ורצונו הפשוט להאציל כו'. וממילא מובן שיכול להיות עלי' והתכללות בבחי' העלאת מ"ן מתחתון לעליון עד רום המעלות במדרי' היותר עליונה שהוא שם בבחי' התכללות בתכלית ההעלם עכ"פ. אך כ"ז הוא בחי' הגילוי דאוא"ס גם באוא"ס שלפני הצמצום, אבל בחי' העלם האור שאינו בגדר גילוי כלל ואינו בגדר מקור כלל אין מקום לומר שיהי' שייך לומר שנמצא כלול שם גם בהעלם ביותר, דהנה כל שהוא בבחי' גילוי אור הגם שהגילוי הוא לעצמו יבא לידי גילוי לזולתו ג"כ, והיינו דמאחר שהוא בבחי' גילוי בעצם יש לו שייכות אל הגילוי להזולת (דבכללות הוא רק ההעלם של הגילוי) וממילא שייך לומר שהגילוי אל הזולת נמצא כלול בהעלם, ולזאת הנה ההמשכה הוא רק גילוי מההעלם לא דבר חדש. דכמו"כ הוא לפה"צ 25בבחי' עצם האור דהיינו בחי' אוא"ס שקודם עלות הרצון מאחר שהוא בחי' גילוי לעצמו כבי' יש לו שייכות אל בחי' התפשטות האור שבעצמותו, ולכן גם בעצם האור יש בחי' ספי' רק שהן ספי' עד אין קץ, אבל בחי' העלם האור שלמע' מגדר גילוי לגמרי הרי מצד מדרי' זו יכול להיות שלא יהי' בחי' גילוי כלל לא לעצמו ולא לזולתו, וממילא בבחי' זו אינו שייך התכללות, וממילא ה"ז למע' מהעלאת מ"ן וההמשכה משם הוא בחי' אור חדש והמשכה זו ממשיכים ע"י עבודה דר"ה דעיקר העבודה דר"ה הוא בתשובה וקבעומ"ש במס"נ שמוסר ונותן א"ע בהתגלות לאלקות לכן עי"ז ממשיכים בחי' אור חדש.

קיצור. יבאר דמדות ז"א כלולים בבינה, מילוי דשם ס"ג, בינה בחכ', חכ' בכתר, וכתר במאציל העליון, וכן בלפני הצמצום בחי' התחתונה שבעצמות כלולה בהעצמות, ובכולם שייך העלאת מ"ן, אבל העלם האור שאינו בגדר גילוי הוא המשכה חדשה ממש.

יט) והנה ר"ה הוא יום הדין ומשפט וכתי' ויהי היום ויבאו בני האלקים להתיצב על הוי' ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על הוי', ותרגם והוה יום דינא רבא יום שבוק סרחוניא, דר"ה הוא יום שבוק סרחוניא, דסרחוניא הם ענינים החומרים, דיש מצ"ע הוא מות ורע ונק' סרחוניא, ור"ה הוא יום שבוק סרחוניא שהו"ע עזיבת החומריות והישות וכנ"ל דעבודת ר"ה דגם בגשמיות האכו"ש כו' העיקר הוא אצלו הכח האלקי והכוונה אלקית שבהם, ובר"ה באים בני האלקים להתיצב על הוי' והיינו דכח מדת הדין מתיצב נגד מדת הרחמים והוא לפי שבר"ה הנה כל הספי' הם בעלי' והסתלקות למע' ובחי' בינה מסתלקת מהמדות ומזה מתעורר בחי' הדין, וכידוע דבר"ה הנה אז מסתלקים בחי' המוחין דז"א שז"ע בחי' דורמיטא 26דז"א כנודע, וכדאי' בזח"ג דצ"ט ע"א כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכולא בי' אסתלק ולא נהיר לבנין וכדין דינא אתער, וידוע דשופר עילאה הוא בחי' יסוד אימא דנהירו דכולא בי' התגלות עתיק שבבינה דוקא, אסתלק ולא נהיר לבנין וכדין דינא אתער והיינו דע"י הסתלקות המוחין באים בני האלקים שמכח הדין שמתיצבים לנגד שם הוי' בחי' החסד והרחמים לתבוע דין ג"כ ואז ויבא גם השטן בתוכם שהוא בחי' גבורות קשות, דהנה בני אלקים הן מבחי' גבורות דקדושה עדיין וזהו שנק' בני אלקים, עד"מ הבן שמדקדק ביותר על כבוד האב כמו"כ בני האלקים הוא שמדקדקים ביותר על העדר העבודה והמשכת האורות ע"י המצות, דבר"ה כתי' כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, דיש דין ומשפט על האלקות שימשיכו בנ"י בעבודתם וזה תלוי באופן העבודה בשנה העברה, ובזה הוא הדקדוק של בני האלקים שמדקדקים בהעדר העבודה ח"ו דשנה העברה שמחמת הדין שלהם שמדקדקים ביותר מסתעפים בחי' גבורות קשות כי כל המוסיף גורע, וע"כ מהדקדוק שלהם ביותר מסתעפים גבורו' קשות שזהו הנק' שטן שבגימט' נחש ע"ה, וזהו ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על הוי', דהשטן היא קלי' ואינו בערך כלל שיבא להתיצב על הוי' שהוא מדת הרחמים אבל כאשר בני האלקים שהם גבורות דקדושה באים להתיצב על הוי' נגד שם הוי' שהוא רחמים וחסד הנה זה נותן כח ח"ו גם בהשטן ר"ל דגם הוא בא להתיצב נגד החסד והרחמים, ולזאת הנה בר"ה הוא הוי' יחתו מריביו הן בני האלקים גבו' דקדושה שהם המריבים עם שם הוי' בחי' רחמים ולזה א' יחתו מריביו שיפלו וישברו ויהי' בהכנעה גדולה, ונק' מיתוק הגבורו' וכאשר הגבו' נמתקים אז אין מהם שום יניקה ח"ו לגבורו' קשות ואדרבא הנה יתן עז למלכו וירם קרן משיחו.

קיצור. יבאר דר"ה הוא יום הדין ומשפט ונק' יום שבוק סרחוניא הם הענינים הגשמי' ואז ויבאו בני האלקים גבו' דקדושה שמדקדקים ביותר על העדר העבודה שמזה מסתעף גבו' קשות ולזאת הוי' יחתו מריביו ואדרבה וירם קרן משיחו.

27כ) וביאור הענין הוא, דהנה גבורו' קשות ר"ל מסתעפים מגבו' דקדושה, והגם דבקדושה הנה מדת הגבורה היא קדושה ממש ומ"מ הנה בסופא בריבוי השתל' הרי דינין דגבורו' קשות ר"ל מתערין מינה, וכדאי' בזהר רישא דעשו בעטפוי דיצחק, דרישא דעשו הוא כתר דקלי' דעשו הנה רישא דעשו בעטפוי דיצחק דשרשו דעשו הוא בחיצוניות דחיצוני' דגבו' דקדושה דיצחק שנק' פחד יצחק ונק' סוספיתא דדהבא פסולת דפסולת דגבו' עליונות דקדושה, והנה בעשו כתי' ועל חרבך תחי' שהחיות של עשו הוא מן החרב שזהו גבו' קשות ר"ל כמו חרב לה' מלאה דם כו', ויובן זה למעלה במה שאנו רואים למטה בטבעי בני אדם שיש בהם רע גמור כרציחה וכחיות הטורפות ממש כשם שהחי' רעה הרי כל ענינה לטרוף ולדרוס, דאין זה לפי שרוצה לאכול כ"א טבעה הוא לטרוף ולדרוס ולשפוך דם כי זה מה שהיא טורפת ודורסת הוא החיות שלה, והיינו דמזה מה שהיא דורסת את זולתה ושופכת את דמה הנה מזה עצמה היא מקבלת חיות ועונג רב. אשר כמו"כ יש ר"ל בטבעי בני אדם שיש בהם רע גמור ר"ל, והיינו מי שטבעו רע לבריות הנק' בל' העולם א שלעכטער מענטש, הרי נמצא בו הרע בפועל והוא שיפעול תמיד כל מיני רע לבריות גם לאוהביו וב"ב הגם שאוהבם אהבת נפש ומתעלס עמהם מ"מ הוא מיצר ומעיק להם בכל מה שביכולתו, כי תמיד פניו זעומות, און איז כסדר ניט צופרידין, און ווי מי טוט איז אלץ ניט גוט פון קיין זאך איז ער ניט צופרידין, אדרבא וואס מי טוט איז אים אלץ ניט גיפעלין, און האט כסדר טענות צו דעם אנדערין אפילו זיינע גוטע פריינט, און זיינע אייגענע בני בית און מאכט זיי אלע מאהל איינג און שלעכט אין וואס ער קען ובכל מה שימצא איזה תואנה ובפרט כאשר ימצא איזה שגיאה שעשו ב"ב אז הוא מגדיל זאת פי מאה ומרחיב את הדבור בזה, איך כי בזה גרמו הזיקות רבות ושופך את דמם ממש, ומכ"ש אם עשו איזה דבר נגד רצונו אז יתכעס ויקצוף במאד דאין מעצור לרוחו הקשה ומדותיו הרעים לקללם ח"ו בקללות נמרצות ואף גם להכותם מכות רצח וכנוקם ממש כחי' רעה שאינה מן הישוב כלל, וטעם הדבר הוא לפי שהוא איש רע בעצם וזהו חיותו בעצם מה שיצר וירע לזולתו אט וואס ער מאכט דעם אנדערין איינג און שלעכט דאס איז זיין לעבין און חיות וזה מה שמתעלס עם אוהביו וב"ב הוא רק מצד טוב שלו שמתענג בזה, אבל אינו רוצה בטוב שלהם ער טוט נאר דאס וואס עם איז גוט און וואס ער וויל, וויילע בא אים איז דער עיקר ער און זיינע רצונות, דער זולת איז בא אים גאר ניט תופס מקום כלל אויף 28רעכענען זיך מיט אים, דער גאנצער גוט זיינער איז מאכען דעם אנדערין ניט גוט, און פון דעם איז ער מקבל חיות, וואס דאס איז פארקערט כמו באיש הטוב בעצם, דאיש הטוב בעצם הרי ישמח ויחי', ער פרייט זיך און לעבט פון דעם שהטיב לזולתו כן הוא להיפך באיש הרע בעצם דחיותו הוא ממה שמיצר ומעיק לזולתו, וכ"כ הגיע הדבר של רע בנפשו עד שגם אם יכשלו אנשים ויזוקו יקבל חיות בנפשו ושמח ומתענג מאד כעל כל הון גם שאינו שונאו כלל רק מפני עצם טבעו הרע יגל וישמח מאד בתקלת חבירו ולהיפך כאשר יתעלה חבירו באיזה עושר או כבוד ובהצלחה במע"י או בחי' בניו כו', יצר לו מאד ויעצב לו ע"ז (בל"א ער פערגינט ניט) ונק' צר עין דעינו רעה בשל אחרים וכ"ז מצד עצם טבע הרע שבו, ויש בזה כמה מדרי' זו למע' מזו בעומק רע ר"ל, ויש בחי' רע שהוא דק יותר והוא כמו שאדם מתפעל בשמעו איזה דבר לא טוב שעשה חבירו, שמדבר בזה ומגדיל זאת ומרחיב הדבורים בזה ואין זה שהוא אומר דבר שקר או הגזמה, דהאמת הוא כן שחברו עשה דבר לא טוב, אבל הוא מרחיב זה במאד, ומסביר גודל הלא טוב דכאשר פלוני עשה דבר כזה, ואם איש כזה עשה דבר כזה ה"ז ח"ו חילול השם וצריכים ח"ו לענוש אותו יותר מכמו איש פשוט, והוא טוען בזה שצריכים לענשו ומגודל חפצו בעונש חבירו ח"ו הנה הוא עצמו נעשה שליח לעשות בו דין קשה בעצמו, והנה מלבד שהעונש שעושה הוא יותר על המדה הנה עושה זאת באכזריות גדולה ובפרסום רב לבזות את חברו להורידו ולהשפילו (היפך אמיתית הענין בהוכיח תוכיח כו', המבו' בד"ה אם רוח המושל כו' רפ"ד) ולהתנקם בו, והנה אע"פ שבדבר המעשה שלו לחברו הרי מלובש בזה מה שהוא שונא לעושי רע, מ"מ האכזריות שעושה בעצמו זהו מטבע הרע שבו, וע"כ הוא דוקא מתפעל בזה ביותר מזולתו ולא מצד יראת שמים ואינו אלא מה שהוא מטעה א"ע בזה שהוא חושב עצמו לירא אלקי', ואשר עשייתו הרע הוא מצד היראת שמים שבו, והראי' שהרי יש יראים ושלמים גדולים הרבה יותר ממנו ואינם מתפעלים כ"כ לעשות עונש קשה, דהלא העיקר הוא התיקון היינו התשובה וחרטה על העבר וקבלה על להבא ולא העונש ח"ו, ותקון נעשה באופן אחר לגמרי, וכמבו' בד"ה הנ"ל בארוכה. והנה יש עוד רע דק מזה והוא מה ששכלו ולבו נוטה הכל לדין לראות ולעיין היטב רק ברעת חברו ולחייבו בכל דבר ולא יראה בו טוב כלל וידין זולתו לחוב תמיד וכמו חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידע כלל, דזהו עוד דינים קשים שבפנימיות יותר והן שרש להרע שבפועל הנ"ל.

קיצור. יבאר דגבו' קשות מסתעפים מגבורות דקדושה ויבאר ג' סוגים בטבע בנ"א א) איש רע וקשה א שלעכטער, ב) טבעו להתפעל מהלא טוב שעושה חבירו וחפץ בענשו, ג) שמביט ברע עין על חברו ודן אותו לכף חוב.

29כא) והנה הדוגמא מכ"ז יובן בגבו' קשות שנק' שלוחי הדין והן מלאכים רעים דק"נ שכל עיקר חיותם הוא זה שנשתלחו להזיק לאדם בבחו"מ ר"ל דהיינו ע"ד הנ"ל בטבע בנ"א רעים בגשמיות כך ברוחניות יש מלאכים רעים שנק' שבט אנשים ונגעי בנ"א שפועלי' כל רע להזיק לאדם בעונש דין קשה ר"ל והן הנק' רצועה לאלקאה, ויש בזה אלפים ורבבות מדרי' ושרשם הכללי הוא השטן המקטרג כמא' עולה ומשטין ויורד ומקטרג שזהו כל עיקר חיותו ובלעדי זאת אין לו חיות (כעלוקה שמושכת את הדם) ומה שעולה ומשטין זהו כמו איש רע בטבעו ששונא לחברו מפני שעשה לו דבר רע ולפי שכל מגמתו רק להרע לו ע"כ מוצא בו כל חוב לקטרג עליו כדי לענשו ואח"כ יורד ומקטרג כדי להוציא את הרע בפועל, והדק מרע זה הוא אשר שכלו ולבו נוטה לחוב הוא גבו' ודינים קשים עליונים יותר ומסתעף מזה ענין נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו לפי שיצר לו מהטוב של ישראל, וזה שיורד משתל' גבורות הקשות מעליון לתחתון מפנימי' לחיצוני' ברבבות מדרי' עד שבא העונש בפו"מ וכולם מהדינים דכתר דקלי' שנק' רישא דעשו שמקבל יניקה מעטפוי דיצחק, דלכאורה א"מ איך יכולים המה הגבו' הקשות ר"ל לקבל איזה יניקה מהקדושה שהן גבו' ממותקות שהן היפך מגבו' קשות ונק' גבו' שבחסד, בהיות שאנו רואים באיש הטוב בטבעו היפך ממש שכל חיותו העצמי הוא רק להיטיב ולא להרע כלל, ואמנם אם הוא איש קר בטבעו הנק' בל"א א קאלטער מענטש, קאלטע בלוט, הרי יכלה כח טובו וחסדו מיד, וכל שהוא איש החסד בתגבורת גדולה זהו מצד שהוא איש חם ברתיחת הדמים בכל עניניו הנק' בל' העולם א הייסער מענטש זודיק בלוט, הנה אז גם בענג שלו בשפע חסדו וטובו בא ברשפי אש החמימות ביותר, ע"כ יאיר אור חסדו בתגבורת גדולה בלי הפסק כלל ולא יכלה כחו לעולם ולא ינוח וישקוט עד שיעשה את הטוב בפו"מ, ויעמוד לכל מנגד להשפעה כי יש לו בזה חיות רב, ועצום כחו מאד עד שכל עיקר קיום החסד וסבת עמדתו ותקפו אינו רק מצד הגבו' רשפי אש התשוקה שבו ונק' גבו' שבחסד, וכמו שאנו רואים גם באור האהבה שבלב (שזה בחי' האור והפנימי' של החסד) אם הוא בקרירות כמים הנמשכים כו' הנה תכלה אורה במעט זמן כי יתקרר הלב במעט מעט עד שיבוטל לגמרי, ומש"א זכור אב נמשך אחריך כמים שזהו אה' דאברהם אוהבי, היינו בחי' אה' בתענוגים שהוא אה' פנימי' שאין לה הפסק כלל כנודע. אבל כאשר כלולה מרשפי 30אש התלהבות האהבה הנק' בזהר שלהובא דרחימותא כמ"ש רשפי' רשפי אש כו', יש בזה חיות רב וכח עצום בלי יופסק אור האה' לעולם וכמ"ש כי עזה כמות אה' כו', ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכמו"כ הוא בבחי' החסד העיקר בחי' הגבו' שבה, וזה שכל עיקר השפע בא מבחי' הגבו' דוקא, וכמו שלחן בצפון והרוצה להעשיר יצפין כו', אשר ע"כ אע"פ שהוא ית' זן את העולם בחסד וכן עולם חסד יבנה כו', אבל הוא בבחי' גבו' שבחסד, וכמו שאנו אומרים אתה גבור כו', ע"כ מכלכל חיים בחסד כו', לפי שכל עיקר הגבו' היא התגברות החסד כמ"ש כי גבר עלינו חסדו, וזהו הנק' גבו' ממותקות.

קיצור. יבאר הדוגמא מהג' סוגים בטבעי בנ"א בהמלאכים הרעים, שלוחי הדין, עולה ומסטין ויורד ומקטרג, ויקשה איך יכולים גבו' קשות לקבל יניקה מן הקדושה, ויבאר הענין דגבו' שבחסד.

כב) ובזה יובן מ"ש ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהם כו', שהן לובן ואודם חו"ג כו', להיות שיש עוד מעלה בגבו' שבחסד שזה מעורר האה' והתשוקה בהמקבל וכמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, דבכדי שיהי' וימינו תחבקני הקירוב בבחי' ימין מקרבת הוא ע"י בחי' שמאל דוחה דוקא, וכמו דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, דדוקא דברים היוצאים מן הלב ברשפי אש הגבו' ה"ז מעורר את לב השומע, ויובן כמו"כ בכנס"י שזה שמתעורר רוח תשובה בתשוקה שבלב להוי' אחד לפרקים ועתים ידועים זהו כאשר יערה עלינו רוח ממרום ברוח המעורר אה' ותשוקה בלב המקבל וכמא' שלש 31משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר שאג ישאג כארי', והיינו רוח האה' עליונה המשפיע מבחי' הגבו' שבחסד עליון, ומזה יבא רוח התעוררות בכל נשמה דבי"ע לעלות למעלה ברשפי אש התשוקה והיינו לעלות מבי"ע לאצי' אע"פ שלא הי' בכח ערכם לפשוט מגדר הגבול והצמצום שלהם בהשגה ומדות אהוי"ר שלהם, וכן בר"ה ועשי"ת דכתיב ארי' שאג כו', וידוע דארי' ר"ת אלול ר"ה יוכ"פ כו', דהתעוררות תשובה בכאו"א מישראל באלול ור"ה ועשי"ת הוא ע"י הגילוי מלמעלה בבחי' קירוב המאור אל הניצוץ שזהו מפני תוקף האה' עליונה לנש"י ובא בבחי' גבו' דוקא וכמו חשף הוי' את זרוע קדשו שזהו בחי' גבו' וכמו נשבע הוי' בימינו ובזרוע כו' והיינו בחי' תגבורת האה' ותגבורת הגילוי, וזהו שפיצל את המקלות מחשוף הלבן שכלול מב' גוונים אדום ולבן בחי' החסד שכלול מגבו' כדי לחמם הצאן שהן הנשמות לעורר בהם האה' והתשוקה להעלות ולהתיחד ולהיות בהם ההולדה וההשפעה שז"ע הצאן המקושרות וכמ"ש במ"א בענין והקשורים ליעקב, דכ"ז הוא בחי' גבו' ממותקות, אך לפ"ז דגבו' שבחסד שנק' גבו' ממותקות ה"ה נבדל ונעלה בהיפך גמור מבחי' גבורות דרע דק"נ שנק' גבו' קשות, א"כ איך אפשר שמבחי' גבו' דקדושה דיצחק נמשך לרישא דעשו, וא"כ יוקשה אומרו דרישא דעשו בעטפוי דיצחק, אך הענין הוא דהכל בא מסבה א' והוא מבחי' חום הטבע שברתיחת הדמים איך שכלול מדבר והיפוכו והא בהא תליא דחום הבא באה' וחסד ה"ה תכלית שפע תגבורת החסד בחיות רב וכח עצום שבו כנ"ל והוא עצמו כשבא לידי כעס ברתיחת חום גדול ירצח או יפול בתאוה רעה כמעשה בהמה כו', ובדוגמא לזה הוא היין שגורם חום, שהטוב שבחום שבו יעורר רב חסד וטוב ביותר מכפי המדה, וכמו שאנו רואין במוחש דאז מקרב לכל אפילו לשונאו, ומגלה כל עומק לבבו ויתן כל אשר לו באה' וחבה יתרה בדברי אה' והרע שבו יעורר הרציחה וכמו כעס של ת"ח שנק' חויא דרבנן כו', וכמו נתן עיניו בו ונעשה גל כו', שהוא בחי' גבו' 32קשות רק שמלובש בקדושה להיות מאד בחרון על העובר רצון הוי' וכוונתו לש"ש שנוגע לו הדבר מאד כהא דרב ששת עם הצדוקי שלגלג על דברי חכמים והנהגתם ונתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ומ"מ הוא בחי' גבו' ממש עד שפועל בקללתו או בנתינת עיניו בו, אך שרשו מבחי' גבו' שבחסד דוקא וכמו שאנו רואים שכל מי שעבודתו בקדש בתפלה בהתלהבות אה' ברשפי אש יותר הלא אז יכעס יותר על העושה לא טוב וכמו משלהובא דרחימותא יבא יותר הכעס על המונע, ומכ"ז יובן איך שגבו' קשות באים ומשתל' מבחי' גבו' דקדושה.

קיצור. יבאר דגבו' שבחסד מעורר התשוקה והקירוב בהמקבל וזהו ענין המקלות דיעקב, ויבאר כי הכל תלוי בהחום הטבעי, ומי שעבודתו באה' דרשפי אש יכעוס יותר על המנגד לאור.

כג) וזהו הוי' יחתו מריביו, דהנה בני האלקים הן בחי' גבו' דקדושה (המשתל' מהקו השמאל) ועומדים לנגד בחי' שם הוי' דחסד, אך מפני מה מתעורר בני האלקים למדה"ד ה"ז בא מהעלאת הכחות הדינים הקשים מהמקטרגים רעים שעולה ומקטרג כנ"ל שהן המעוררים לבחי' הגבו' עליונות דקו השמאל, וישנם שיש להם הסתעפות ואחיזה בבחי' הגבו' דקדושה כנ"ל דרישא דעשו בעטפוי דיצחק כו' דמאה' ברשפי אש דוקא משתל' הכעס על עוברי רצונו עד שגם בחי' גבו' דקדושה מעוררים דין כענין שטענה מדה"ד בקרי"ס מה נשתנו אלו מאלו, וזה פי' מריביו ל' פועל יוצא שפועלים וגורמים מריבה עליונה דקו השמאל בקו הימין, והנה בכדי שיתגבר כח החסד על כח הדין צ"ל ע"י שיומשך בחי' עוז וכח עצום בחסד שזהו מבחי' הגבו' שבחסד דוקא, שזה כל ענין הישועה שהוא מבחי' הימין ומבחי' הגבו' שבו שהוא תגבורת הכח והחיות וכמ"ש במ"א בענין הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. אך זהו דוקא ע"י עליית והגבהת מדת החסד שעולה למעלה ממקור תולדות הקוין דימין ושמאל, והגם דמבחי' הגבו' שבחסד יכול להיות הסתעפות בחי' גבו' קשות ואיך יהי' משם הישועה בימין, אך באמת הנה מה שהגבורות קשות מסתעפים מבחי' גבו' שבחסד זה כשהגבורות הוא בהתגברות על החסד והיינו שהנטי' יותר אל קו השמאל וכמו שאנו רואים באיש הטוב בעצם בהתגברות החסד ויש בו ג"כ מבחי' הגבו' בתגבורת החיות ולעמוד נגד הדבר המונע מ"מ לא יכעס על הדבר המנגד ולא יענשו בעונש קשה רק או יתקנו שלא יהי' מונעו או ידיחו באופן שיהי' תיקון לנפשו (וכהא דאמרו רז"ל (שבת ל"ג ע"ב) כל היכא דהוה מחי ר"א הוי מסי ר"ש שהו"ע 33התקון) והוא בעצמו יעמוד על חברו בתוקף ולא יתפעל משום מונע ומנגד, דזהו ההפרש בין טוב וחסד דחסד הוא להשפיע להראוי וטוב הוא להשפיע גם לשאינו ראוי, והכוונה בזה הוא שע"י ההשפעה ה"ה מתתקן, וזהו לפי שבחי' טוב למעלה מבחי' הקוין דחו"ג וכענין לית שמאלא בהאי עתיקא דהיינו שלא יש גם בחי' ימין כי הוא למעלה מבחי' הקוין דימין ושמאל, ומשם הוא שיהי' השפעה ובבחי' תגבורת דוקא, ומבחי' גבו' זו אין שום הסתעפות דין ח"ו רק בבחי' טוב לבד וכמו באור פני מלך חיים, וזהו דבכדי להתגבר על מדה"ד צ"ל העלי' וההגבהה בבחי' פנימי' הכתר שלמע' מהתחלקות הקוין דחו"ג דההמשכה משם הוא בבחי' תגבורת העצמות, ועי"ז יחתו מריביו שהן בחי' הדינין קשים שלמטה ויכנעו לבלתי יתעוררו עוד בשום קטרוג כלל.

קיצור. יבאר דבני האלקים הם גבו' דקדושה, ומתעוררים לדין ע"י ההעלאה מגבו' קשות ולזאת בכדי שיתגבר כח החסד על כח הדין הוא ע"י הגבהת החסד במדרי' שלמעלה מבחי' קוין, ויבאר ההפרש בין חסד לטוב.

כד) ובזה יובן מ"ש נצב לריב הוי' ועומד לדין עמים, וכן אנו אומרים ואתה עמדת להם בעת צרתם, דריב ודין הוא בעמידה דוקא, והענין הוא דהנה ידוע ההפרש בין עמידה לישיבה דבישיבה ראשו נשפל למטה מקומתו ורגליו מוגבהים מן הארץ (דהיושב על כסא רגליו הן ע"ג שרפרף). בעמידה הוא להיפך שראשו הגבה למע' בזקיפת הראש ורגליו עומדים בארץ בהשפלה יותר מבישיבה, והדוגמא מזה למע' הוא משארז"ל (ע"ז ג' ב') י"ב שעות היום, שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן כו', שלישית יושב וזן כו'. עד"מ למלך בישבו על כסאו לדין אנשי מדינתו הרי המוחין הם בהשפלה, שהרי המדות חו"ג נמשכים מן השכל שבראש, וכאשר יצטרך לדין איזה דבר בין אדם לחברו יורד אור השכל במדותיו שבלב אם לזכות או לחוב וה"ז שפלות וירידה לעצם השכל שבמוח לגבי זה כמו שהוא יושב לעצמו ולומד לעצמו, כך ג"ש 34הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה לעצמו כבי' שניות יושב ודן שזהו שיורד ונמשך במדות עליונות דאצי' לדון העולמות כמ"ש וישב ה' מלך לעולם, וכמשל היושב על כסא שראשו מושפל כך הו"ע השפלת המוחין במדות שזהו בחי' חיצוני' המוחין שבאים בבחי' ירידה בהמדות אך רגליו מוגבהין, הענין הוא כידוע דרגלים הוא הילוך אור השפע לנבראים דבי"ע כמ"ש והארץ הדום רגלי, והוא בחי' נה"י דז"א שהן כלי השפעה כנודע. ובשעה שיושב לדון בבחי' ירידת חיצוני' המוחין במדות חג"ת, אז הרגלים שהן בחי' נה"י מוגבהים מן הארץ. והיינו שאותה ההמשכה אינה יורדת בבחי' השפעה לבי"ע רק אח"כ יושב וזן שזהו ההמשכה דבי"ע ה"ז המשכה בפ"ע דאותו האור שנמשך בבחי' חג"ת אינו נמשך בבחי' השפעה למטה, דכן הוא אופן ההמשכה בס' והדרגה בהשתל' שאינו נמשך האור העליון כמו שהוא אל התחתון רק בחי' חיצוני' לבד, והיינו דרק חיצוני' שבעליון נעשה פנימי' אל התחתון, אך בעמידה נזקף הראש שהוא בחי' המוחין שבראש שעולים לבחי' עצמותם בלתי ירידה והשפלה לדון דבר מה, והיינו גילוי בחי' מוחין העצמיים שלמע' מבחי' המדות, ורגליו עומדים על הארץ היינו שאותו האור עצמו נמשך למטה בבי"ע, וכידוע דבהמשכת אור עצמי לא יש בחי' התחלקות במע' ומטה ונמשך עד למטה מטה, וזהו נצב לריב הוי' ועומד לדין עמים דהנה בעמידה לריב יש יתרון מעלה גם מלימוד החכ' לעצמו בשכל העצמי שלו שלמע' מישיבה למשפט שהרי גם בישיבתו בלימודו הוא קם מישיבתו לריב עם מנגדו שזה מורה הגבה יתירה על עצם כח שכלו לעצמו, ולמע' היינו בחי' פנימי' ועצמי' המוחין דחו"ב שמבחי' פנימי' הכתר ונמשך למטה בבי"ע עד למטה מטה לנצח להמנגד להכניעו ולהשפילו לגמרי. וזהו וג"כ ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם עמידה דוקא דהיינו גילוי בחי' פנימי' המוחין שזהו בחי' הגבהת הראש ורגליו עומדים על הארץ ונמשך האור גם למטה, שזה המשיכו ע"י המס"נ שלהם, דהמלחמה ההיא היתה מלחמה רוחני' להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך, דבעניני התורה ומצות שמובנים ומושגים גם בשכל אנושי לא לחמו בזה, ועיקר מלחמתם היתה להשכיח את ישראל כי הוא תורתך והם חוקי רצונך וכאשר ישראל עמדו בכל תוקף עוז המס"נ שלהם הנה עי"ז המשיכו בחי' הרחמים רבים העצמי'. וזהו ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם דצרתם של ישראל היא צרתו ית' וכמא' כל הנוגע בהם כאלו נוגע בבבת עינו לזאת בעבודתם במס"נ המשיכו המשכה עצמי', אשר מזה הוא כי נמסרו גבורים ביד חלשים וזדים ביד העוסקי' בתורה (וכמ"ש במ"א בענין עסק התורה, ההתעסקות בתורה שהוא למע' מלימוד התורה ובפרט ההתעסקות במס"נ כו'). והנה תקיעת שופר הוא הקריאה 35והצעקה מעומק הלב אבא אבא הנה ע"י הקריאה זו הוא עלה אלקים בתרועה והוי' בקול שופר, דכל התקיעות נקראים בשם תרועה שהוא ל' שבירה ול' רעות דע"י השבירת לב שכל ישראל שוברי' את לבם דזהו"ע מצות תק"ש, וכמבואר ברמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד אע"פ שתק"ש בר"ה גזרת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. דבעת תק"ש הוא החלטת התשובה בכאו"א מישראל וזהו תרועה ל' רעות ואהבה דכל ישראל כולם כא' מבקשים אור פניו ית' שאז לא לבד שהוסרו כל ההעלמות והפרסאות אלא עוד זאת כי עלה אלקים בתרועה זו, והיינו דע"י תרועה זו נעשה עלי' בשם אלקים ונמשך הרחמים רבים בהוי' וזהו הוי' יחתו מריביו כו', דבר"ה הוא הגילוי דשם הוי' דלעילא, ועי"ז יחתו מריביו שהם נגד האור והגילוי שיהי' וכל אויביך יכרתון דעי"ז ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו שהו"ע התוספת כח ועוז בהעבודה דכל השנה בקיום התומ"צ מתוך הרחבה, דאך טוב וחסד ירדפוני.

קיצור. יבאר ההפרש בין עמידה לישיבה, יושב ועוסק בתורה מוחין עצמי' יושב ודן המשכת המוחין במדות וישועה בעמידה דוקא, ואתה ברחמיך עמדת להם דע"י מס"נ ממשיכים העצמי', דעי"ז וכל אויביך יכרתון וירם קרן לעמו דאך טוב וחסד ירדפוני.

בס"ד, חגה"ס פ"ט