ש"פ ויחי, י"ח טבת, ה'תש"ל
433
בס"ד. ש"פ ויחי, י"ח טבת, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)
יהודה
אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וגו' 2985 . וידוע הדיוק בזה 2986 , מהו אומרו יהודה אתה, שלא נאמר כן בכל השבטים, ובפרט שממשיך ואומר יודוך אחיך, היינו, שמדבר ליהודה בלשון נוכח, וא"כ הול"ל יהודה יודוך אחיך, ותיבת אתה מיותרת לכאורה. גם צריך להבין מהי השייכות דיודוך אחיך למ"ש בהמשך הפסוק ידך בעורף אויביך, שהפירוש בזה הוא, שיש אויב (ולא באופן שלא יהי' אויב כלל), אלא שידך הוא בעורף אויביך, והיינו, לא רק כמ"ש 2987 ונתתי את כל אויביך אליך עורף, שהאויב בורח, ובמילא העורף הוא לנגדו, אלא עוד זאת, שידך בעורף אויביך, להכותו כו'.
ב) ויובן
בהקדם ביאור אדמו"ר הזקן (שבשבוע זה חל יום ההילולא שלו כ"ד טבת) בתורה אור 2988 , שמבאר הענין דיודוך אחיך בנוגע לראובן שמעון ולוי. ויש לומר בדא"פ טעם הדבר שמבאר הענין דיודוך אחיך רק בנוגע לראובן שמעון ולוי, אף שיהודה הי' מלך על כל השבטים 2989 , שזהו לפי שעיקר החידוש דיודוך אחיך הוא בנוגע לראובן שמעון ולוי שנולדו לפניו, כי, בנוגע לשבטים שנולדו לאחרי יהודה, אין זה חידוש כ"כ. ובפרט לפי הדעה 2990 בפירוש דרשת רז"ל 2991 עה"פ 2992 כבד את אביך וגו', את לרבות אחיך הגדול, שקאי לא רק על הבכור, אלא גם אם הוא גדול רק ממנו. ולכן הענין דיודוך אחיך, בחי' הודאה, שהו"ע הביטול, הוא רק בנוגע לראובן שמעון ולוי, משא"כ בנוגע לשאר השבטים, שמעלת יהודה אצלם היא מצד השכל, ולא באופן של הודאה.
434
ומ"ש
יהודה אתה גו', הנה בענין אתה 2993 איתא בזהר 2994 תלת דוכתי אקרי אתה, ומבואר בזה 2995 , שג' הדרגות באתה הם מלכות, חסד, וחכמה, כי, על ספירת החכמה כתיב 2996 כי אתה אבינו, ועל ספירת החסד כתיב 2997 אתה כהן לעולם, וספירת המלכות נקראת אתה, כהמשך הכתוב אתה גו' על דברתי מלכי. וזהו גם מ"ש כאן יהודה אתה, דיהודה קאי על ספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה, וכמ"ש 2998 ותעמוד מלדת. והענין בזה, כמבואר בסידור בדרושי ברוך שאמר 2999 ההפרש בין אתה להוא, שהוא מורה על מי שהוא נסתר ונעלם ואינו ידוע מהותו בגילוי, משא"כ אתה מורה על בחי' הגילוי, ולכן, תיבת אתה מורה על ג' מדריגות שהם כולם בחי' הגילוי. ספירת המלכות נקראת אתה, לפי שענינה הוא ההמשכה והגילוי בבי"ע (ומשם יפרד 3000 ), ועוד זאת, שגילוי כל הספירות הוא ע"י ספירת המלכות 3001 , וכמו שהוא גם בכחות הנפש, שענין המלכות הוא גילוי אל הזולת, וגם הגילוי שבכל הכחות הו"ע המלכות שבהם17. והנה, ספירת המלכות נקראת כנס"י, ע"ש שכונסת ואוספת בתוכה כל הגילוים שלמעלה ממנה 3002 , והמשכת וגילוי כל הענינים במלכות נפעל ע"י ספירת החסד, שנקראת יומא דאזיל עם כולהו יומין 3003 , שעל ידה נמשך כל הגילוי במלכות. וכן ספירת החכמה, שהיא ראשית הגילוי 3004 , הן באדם שנקרא עולם קטן 3005 , והן בעולם גדול, וכן גם למעלה.
וזהו
יהודה אתה יודוך אחיך, שאע"פ שיהודה קאי על ספירת המלכות, ואחיך קאי על השבטים ראובן שמעון ולוי, שלפניו ולמעלה ממנו, מ"מ, יודוך אחיך, שזהו מצד מעלת הגילוי שבספירת המלכות (יהודה אתה, שהו"ע הגילוי), שנמשכת בבי"ע, והיינו, שאע"פ שגם בשאר הספירות ישנו ענין הגילוי, הרי גילוי זה הוא רק במקומם, ואין זה בערך לספירת המלכות שפועלת הגילוי גם בבי"ע (כמבואר בתו"א 3006
435
ב"כי"ק אדמו"ר נ"ע", שז"א הוא סוף עולמות הא"ס, ומלכות היא שורש הנבראים, שזהו"ע שני הכרובים, כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה 3007 ). וזהו יודוך אחיך, מצד הגילוי בבי"ע, כיון שע"י הירידה לבי"ע נעשה עילוי גם בספירת החכמה. וע"ד המבואר בתניא 3008 שתכלית השתלשלות העולמות כו' אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם (אפילו עולם האצילות) ירידה מאור פניו ית', אך עי"ז שהגילויים נמשכים עד לעשי', אזי נתעלה גם עולם האצילות. והרי ענינו של עולם האצילות בספירות הוא ספירת החכמה 3009 .
ג) וממשיך
בכתוב, ידך בעורף אויבך. והענין בזה, דהנה, מצד המעלה דיהודה אתה (שלכן יודוך אחיך) שהו"ע הגילוי בבי"ע (כנ"ל), הרי העיקר הוא הגילוי בעולם העשי' דוקא, שאין תחתון למטה הימנו, שבו פועלים דירה לו ית' בתחתונים, ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כמבואר בתניא 3010 שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' במקום החושך ביתר שאת ויתר עוז ויתרון אור מן החושך כו' [שענין זה שייך למטה דוקא, ולא בעולם האצילות, שלא יגורך רע 3011 ]. וזהו ענין ידך בעורף אויביך, כי, אויב הוא הקליפה וסט"א, שפירושו 3012 צד אחר שאינו צד הקדושה, דצד הקדושה הוא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ששורה על דבר שבטל אצלו ית', ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה', וכמאמר הידוע 3013 אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּגעריסן פון אלקות, ולכן, כל דבר שמפריד אותו מאלקות, הרי זה אויב שלו. ועז"נ ידך בעורף אויביך 3014 , דעורף אין בו התגלות הכחות הפנימיים, ובעבודה הו"ע דאתכפיא, שאין לו חשק ורצון ואין לו חיות להתעסק עם המנגד, וכמאן דשדי בתר כתפוי כו' 3015 , בלא לב ולב 3016 .
436
ד) וזהו
יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך, שע"י הגילוי (אתה) בבי"ע עד לעולם העשי' התחתון לפעול הענין דאתכפיא כו', נעשה עילוי בכל הספירות, גם בספירת החסד והחכמה. ועד שעי"ז באים לאמיתית הענין דאתה (למעלה מג' הדרגות מלכות חסד וחכמה שנקראים אתה), שזהו בחי' העצמות, אמיתית המציאות (כמ"ש הרמב"ם שהוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו 3017 , וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו 3018 ), כמבואר בתו"א 3019 שזהו מה ששם שמים שגור בפי כל 3020 , ואפילו תינוקות יודעים כו', שענין זה אינו בבחי' הגילויים, שהרי בגילויים הי' ענין הצמצום וכו', ואינם אלא הארה בלבד, משא"כ העצמות שהוא אמיתית המציאות, ולכן, על הנמצאים לא שייך לומר אתה, ורק כשרואים בהנמצאים אמיתית המציאות, אזי שייך בהם אמיתית הענין דאתה. ולזה באים ע"י העבודה של יהודה אתה וגו', שעי"ז מגיעים לאמיתית הענין דאתה, שמתגלה בחכמה, כמ"ש בתניא פל"ה בהגה"ה, כאשר שמעתי ממורי ע"ה כו' שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה 3021 . ועד שבאים לקיום היעוד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים 3022 (לא רק באופן דידך בעורף אויבך, אתכפיא, אלא באופן שיתבטלו לגמרי ויתהפכו לקדושה), שאז יקויים מ"ש 3023 ועמדו זרים ורעו צאנכם, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הערות
- 2985. פרשתנו מט, ח.
- 2986. רד"ה יהודה אתה יודוך פר"ת (סה"מ פר"ת ע' ריז), תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' מה).
- 2987. משפטים כג, כז.
- 2988. מה, א ואילך.
- 2989. ראה ב"ר פפ"ד, יז. ילקוט שמעוני ויחי רמז קנט.
- 2990. ראה זח"ג פב, א. פג, א. סהמ"צ להרמב"ם שרש ב'. ספר חסידים סי' שמה. שער המצוות להאריז"ל יתרו כ, יב. ברכי יוסף ליו"ד סר"מ סכ"ב (ובשיורי ברכה שם). וראה תו"מ – רשימת היומן ע' רפו.
- 2991. כתובות קג, א (ושם: כבד את אביך ואת אמך . . וי"ו יתירא (דואת אמך) לרבות את אחיך הגדול).
- 2992. יתרו כ, יב.
- 2993. בהבא לקמן – ראה אוה"ת פרשתנו (ויחי כרך ב) שסג, ב ואילך.
- 2994. ח"ג קצג, ב.
- 2995. סידור עם דא"ח לט, ג ואילך. ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' תכב. ע' תקכד ואילך.
- 2996. ישעי' סג, טז.
- 2997. תהלים קי, ד.
- 2998. ויצא כט, לה.
- 2999. הנ"ל הערה 11.
- 3000. בראשית ב, י.
- 3001. ראה לקו"ת מסעי פט, סע"ד.
- 3002. ראה פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך כנסת ישראל.
- 3003. ראה זח"ג קג, א-ב. קצא, א-ב. עץ חיים שער כה (שער דרושי הצלם) דרוש ב. פרי עץ חיים שער הסוכות פ"א. שער מאמרי רשב"י פ' יתרו תרומה ואמור. לקו"ת האזינו עו, ב. ועוד.
- 3004. ראה לקו"ת שה"ש כו, ד. ובכ"מ.
- 3005. תנחומא פקודי ג. זח"ג רנז, ב. תקו"ז תס"ט (ק, ב. קא, א).
- 3006. תרומה פא, א-ב.
- 3007. תרומה כה, יט. ויקהל לז, ח.
- 3008. פל"ו. ראה סה"מ תרנ"ח ע' ל. תרע"ח ע' קיב. ד"ה באתי לגני תשי"א (תו"מ סה"מ באתי לגני ח"א ע' ט).
- 3009. ראה עץ חיים שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"ה. פי"ג.
- 3010. פל"ו.
- 3011. תהלים ה, ה. לקו"ת במדבר ג, ג ואילך.
- 3012. תניא פ"ו.
- 3013. ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' שפד (הועתק ב"היום יום" כה תמוז). ע' תקמז (הועתק ב"היום יום" כא סיון). ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"ג-ד (סה"מ ה'שי"ת ע' 115. ע' 117). ועוד.
- 3014. ראה גם תו"א ויחי שם, ג.
- 3015. ראה תניא פכ"ב.
- 3016. ע"פ לשון הכתוב – דברי הימים-א יב, לג וכפי' ויק"ר פכ"ה, ב – הובא בפרש"י שם. וראה גם לקו"ת שלח מב, ריש ע"ד.
- 3017. הל' יסוה"ת פ"א ה"ד.
- 3018. שם ה"א.
- 3019. וירא יד, ב.
- 3020. ראה סה"מ תרפ"ט ס"ע כג. וש"נ.
- 3021. חסר קצת ( המו"ל ).
- 3022. פרשתנו מט, יו"ד.
- 3023. ישעי' סא, ה.
בראשית רבה פ״ד:י״ז - הטקסט מספריא
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם (בראשית לז, כה), אָמַר רַבִּי אַחְוָה בַּר זְעֵירָא עֲבֵרָתָן שֶׁל שְׁבָטִים זְכוּרָה הִיא לְעוֹלָם, תִּקְוָה הִיא לָעוֹלָם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, מַאֲכִיל לֶחֶם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם. (בראשית לז, כה): וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וַהֲלֹא אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים לִהְיוֹת טְעוּנִים אֶלָּא עוֹרוֹת וְעִטְּרָן, אֶלָּא רְאֵה מַה זִּמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם מִפְּנֵי רֵיחָן שֶׁל עַרְבִיִּים. (בראשית לז, כו): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו וגו', אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילָעי בִּשְׁבַח יְהוּדָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבֵּר יְהוּדָה בִּפְנֵי אֶחָיו וְעָשׂוּ אוֹתוֹ מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, (בראשית מד, יד): וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו, (בראשית מד, יח): וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. (בראשית לז, כז): לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, אָמְרוּ נֵלֵךְ וְנִתְפֹּס דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּנַעַן שֶׁחָטָא לֹא לְעֶבֶד נִתְקַלֵּל, אַף זֶה לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
תניא, ליקוטי אמרים ו׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים.
כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן: שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן הַנֶּחְלָק לְשָׁלֹשׁ, שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת – מְקוֹר הַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת.
וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו, נִקְרָאִים ״לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִּבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.
וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר ״הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח, שֶׁהֵן ״תְּבִירוּ דְרוּחָא כוּ׳״, וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, פֵּירוּשׁ – צַד אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה.
וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.
וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ, עוֹלַם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים, וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ב סוֹף פֶּרֶק ד׳.
הגהה
ﬠִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה דִקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ג, וּבְתוֹךְ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא; וְנִמְצָא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה, ﬠַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־ﬠֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ׳:
אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחְלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ.
הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, הִיא שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי, וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל ״רוּחַ סְעָרָה״ וְ״עָנָן גָּדוֹל וְגוֹ׳״.
וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״ מַמָּשׁ, כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים, בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת ״פָּנִים״ אֶלָּא מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה; וּפֵירוּשׁ ״אֲחוֹרַיִים״, כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.
כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת ״פָּנִים״ – הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה.
אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה – הִיא תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא; וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת ״פָּנִים״, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ, בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ – אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְאַדְּרַבָּה, מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״, וְכַמַּאֲמָר׃ ״יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה׳ לְגַמְרֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא – דְּקָרוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא דֶאֱלָהַיָּא״, אֶלָּא, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָזֶה, מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי, אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרֵךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָאִים ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִרְצוֹנוֹ, הַמְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד:
ויקרא רבה כ״ה:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמְרוּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צֵל וְחֻפּוֹת לְבַעֲלֵי הַמִּצְווֹת אֵצֶל בְּנֵי תוֹרָה בְּגַן עֵדֶן, וְאִית לֵיהּ תְּלָתָא קְרָיָן, חָדָא (קהלת ז, יב): כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. ב', (ישעיה נו, ב): אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת. וְהָדֵין, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. שִׁמְעוֹן אַחִי עֲזַרְיָה אָמַר מִשְׁמוֹ, וַהֲלוֹא שִׁמְעוֹן הָיָה גָּדוֹל מֵעֲזַרְיָה, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה עֲזַרְיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת הֲלָכָה עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתַהּ (דברים לג, יח): וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, וַהֲלוֹא יִשָּׂשכָר גָּדוֹל הָיָה מִזְּבוּלוּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה זְבוּלוּן מְפָרֵשׁ מִיִּשׁוּב וְעוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר, נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ, לְפִיכָךְ נִקְרָא הַפָּסוּק עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל מִי שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבּוֹ לַמִּלְחָמָה, סוֹף שֶׁהוּא נוֹפֵל בַּמִּלְחָמָה, אֲבָל שִׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן בֵּין מִתְכַּוֵּן בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לד): מִזְּבֻלּוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה, וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב, מַהוּ בְּלֹא לֵב וָלֵב, אֶלָּא בֵּין מִתְכַּוְּנִין בֵּין שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין הֵם יוֹצְאִים וּמְנַצְחִין. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד עַל צִוּוּיְךָ שָׁעָה אֶחָת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמַר רַב הוּנָא כַּד שָׁמַע בַּר קַפָּרָא כָּךְ, אָמַר יָפֶה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

