ש"פ ואתחנן רצ"ב דרוזגעניק

שפווידעת ² היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד³, והנה תכלית הכל הוא ההשבה אל הלב כי הלב הוא העיקר הפועל בכל הענינים, ובכדי שיהי' ההשבה אל הלב הוא ע"י הדעת שהו"ע ההתבוננות בהעמקת הדעת, וזהו וידעת היום שיש בזה ב' ענינים הא' שהידיעה שלו יהי' ברורה כאור היום, והב' שהידיעה שלו צ"ל בזה דכל ענין העבודה הוא היום, והיינו בהיום לעשות'⁴ וזאת ישים אל לבו דתכלית ירידת הנשמה למטה הוא בשביל העבודה בתומ"צ וימים יוצרו⁵ דלכל אחד ואחד נקצב לו זמן היותו בעולם ואשר ע"כ הנה כל יום יהי' יקר אצלו.

והנה ⁶ אות ה"א דשם הוי' שבנפש הוא כח ההשגה וההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה באריכות גדולה דוקא בסדר והדרגה מן הקל אל החמור במה רבו מעשיך הוי'⁷ ובמה גדלו מעשיך הוי'⁸ בריבוי מיני הנבראי' בדצ"ח ובפרטי עניניהם ואשר כאו"א מהם שומר את פקודתו כפי שהטביע בו הבורא ית', והנה הגם דבכאו"א מישראל יש בחי' יו"ד דשם הוי' שבנפש שהוא בחי' חכמה שבנפש⁹, דחכמ"ה כ"ח מ"ה¹⁰ התוקף בביטול שלמעל' מטו"ד¹¹ אשר מזה הוא כח המס"נ לעמוד בנסיונות ולעמוד כל מונע¹² ומעכב מתורה וקיום המצות, מ"מ צ"ל גם בחי' בינה שבנפש שהוא כח ההשגה וההבנה באלקות שהו"ע היחוד דהוי' הוא האלקים, והוא ע"י ידיעה והשגה דוקא וכמאמר¹³ דיסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון, ואומר לידע ולא רק להאמין בלבד¹⁴, וידיעה זו צריכה להיות בהשגה והבנה שהוא ית' ממציא כל נברא, וכל הנמצאי' משמים וארץ ומה שביניהם שפזלא נמצאו אלא מאמיתת המצאו|13, והיינו שהבנתו והשגתו יהי' בב' הענינים הן מצד הבורא ב"ה והן מצד הנבראים, דלהיותו הוא ית' מציאותו מעצמותו לכן הוא ית' ממציא כל נמצא וכמ"ש רבינו נ"ע¹⁵ שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה¹⁶, אמנם זהו ההבנה וההשגה בהממציא כל נמצא, וצריך להיות ההבנה וההשגה איך הוא מצד הנבראים, והיינו שמעצם מהותם ועצמותם של הנבראי' יבין וישיג דכל ענין מציאותם ועצמותם הוא הכח האלקי המהוה אותם ומחי' אותם מאין ליש. וידיעה זו הנה לבד זאת שהיא מצוה לעצמה בידיעת הבורא ית', הנה עוד זאת הרי ידיעה זאת מביאו לידי קיום מצותיו ית' לאהוב אותו ית' ולירא ממנו וכאמרו¹⁷ האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנא'¹⁸ ואהבת את ה"א ונא'¹⁹ את ה"א תירא, הרי דאהבת השי"ת ויראתו ית' הם מצות עשה כתפילין שבת וסוכה וכה"ג, וכשם דמצות תפילין יש לה מקום קבוע בגוף האדם בראשו ובזרוע במקום ושטח מוגבל, דהתפילין כשהם מונחי' על השולחן²⁰ הנה אף גם אם כוון כל הכוונת²¹ שבמצוה זו אם ח"ו לא הניחם במקומם המיוחד הוי קרקפתא דלא מנח תפילין²² הנה כמו"כ המ"ע דאהבתו ויראתו ית' יש להם מקום קבוע בגוף האדם והוא בהלב, והיינו דבבשר הלב יורגש בהרגש ממש²³, וכמו בגשמיות אנו רואין במוחש, דכאשר האדם פוגש באוהב נפשו ה"ה מרגיש נעימות עריבות בלבבו, ולהיפך דכאשר פוגש במי שירא ממנו הרי יירא ויפחד ונרגש בבשר לבבו חדודין חדודין²⁴ ממש, וכן הוא בהמצות עשה דאהבתו ויראתו ית' שצריכים להיות נרגשים בלב ובשר הגשמי, וזהו"ע ההשבה אל הלב, דהשבה זו באה ע"י העמקת הדעת בהתבוננות ארוכה בגדולת הבורא ית' וכמאמר²⁵ והיאך הוא²⁶ הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד²⁷ צמאה נפשי לאלקים לאל חי²⁸, והיינו דע"י זה שהאדם מתבונן במעשיו ית' שהו"ע מה רבו מעשיך הוי' בריבוי שפחהנבראי' עד אין קץ ושיעור²⁹, ויוסיף להעמיק דעתו להתבונן בברואיו הנפלאים הגדולים|29 שהו"ע מה גדלו מעשיך הוי' ויראה גודל החכמה שבהן, היינו בכל נברא ונברא לפי מדריגתו ומעלתו דזה יסוד מוסד בהעבודה דתפלה בפסוד"ז בביאור עניני הבע"ח דע"י התבוננו' זו הנה מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה להתקרב לידע השם הגדול, וכידוע דישנה התבוננות המעוררת את האהבה, וישנה התבוננות המעורר' את היראה, וזהו שאומר³⁰ וכשמחשב בדברים האלו עצמן|28, והיינו דלאחר שמבין ומשיג גדולת הבורא ית' הנה כשמחשב באידך גיסא רואה הפלאת הבורא ב"ה איך שהוא מובדל ומרומם מכל הנבראי', ורק שבמקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו³¹ ית' שצמצם א"ע כבי' בכדי שהנבראים ישיגהו וכמאמר³² כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו שיכירו גדולתו, והיינו דזה גופא הוא טעם הבריאה ואינו אלא מצד כי חפץ חסד הוא³³, ולזאת הנה בהתבוננו בזה הנה מיד|25 הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מועטה³⁴ לפני תמים דעות|28, הרי דידיעה זאת מביאה אותו לידי קיום המצות עשה דאהבתו ויראתו ית'.

וזהו דכתיב³⁵ דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם וגו' שבכדי שיהי' העבודה בלב שלם הוא ע"י הדעת והשגה, וכל כמה שיש ביכולתו להבין ולהשיג צריך לייגע עצמו ביגיעת נפש וביגיעת בשר, והעיקר בזה הוא שיבין את ההשכלה ההיא בהנחה טובה, מיט אַ גוטין אָפּלייג עפ"י שכלו דוקא, וכמו שאנו רואין במוחש בתלמיד היושב לפני רבו ושומע איזה לימוד בסוגיא ומקבלה בטוב הנה כשהתלמיד חוזר את הסוגיא אם כי שומר דברי הרב כאמירתן אבל הוא מטעימו בהסבר עצמי, ובהטעמה זו דוקא נראה וניכר הבנתו בהענין על בוריו, כי כאשר חוזר דברי ההלכה כמו שהם ואינם מתרגמם לעצמו בלשונו אז לא הוי עוד הבנה והשגה גמורה כ"א העיקר הוא כאשר מסבירו לעצמו באותיות שלו בביאור על דברי הרב בהסוגיא ההיא, וכן הוא בענין ההתבוננות שצריך ללמוד אותו הענין בטוב בדברי הרב בדיוק ולקבל את הענין בכל פרטיו, אבל לאחר שכבר קיבל דברי הרב ה"ה צריך לבאר ולהסביר לעצמו באותיות שלו, וכמו כאשר לומד הענין דאני הוי' לא שניתי³⁶, שלא יש שום שינוי ח"ו בין קודם הבריאה ולאחר הבריאה, וכמאמר³⁷ אתה הוא קודם שפטשנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע, דכללות התהוות העולמות הוא מהארה לבד וכתיב³⁸ בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז³⁹, וכשלומד ענין זה הרי מבינו בהנחה טובה, דער ענין לייגט זעך באַ אים גוט אָפּ וחושב ומהרהר בזה ומעמיק דעתו בההתבוננות בהענין אז מתחדש לו בהענין הסבר עצמו בהטעמת הענין והבנתו בדוגמא בכחות ולבושי הנפש, דהאדם הוא נברא מוגבל, ומ"מ הנה ב' אותיות אינם תופסים מקום⁴⁰ לגבי ריבוי האותיות שאדם מדבר במשך יום חדש ושנה ומכש"כ העדר תפיסת מקום של ב' אותיות לגבי כללות כח הדיבור, ובפרט לגבי כח המחשבה, וכ"ש לגבי עצם הנפש שמלאה אותיות⁴¹ הרי ב' אותיות אין להם שום תפיסת מקום כלל, ויעמיק להתבונן ומה האדם שלאחר כל העילוים שלו הוא נברא מוגבל, דהן אמת אשר ב' אותיות אינם תופסים שום מקום לגבי זה דעצם הנפש מלאה אותיות, אבל העדר תפיסת מקום זה הוא כמו שאין תופס מקום מספר א' לגבי המספר דריבוי רבבות אלפים פעמי' ריבוי רבבות אלפים, דמ"מ הלא כל המספר המרובה דריבוי רבבות אלפים פעמים ריבוי רבבות אלפים הוא מקובץ מריבוי רבבות אלפי' פעמים ריבוי רבבות אלפים אחדים, וכאשר יחסר מספר א' הלא יחסר אותו המספר א"כ הרי גם מספר א' יש לו מקום ורק דלגבי עוצם הריבוי דריבוי רבבות אלפים פעמים ריבוי רבבות אלפים הנה מספר הא' הוא מספר בלתי תופס מקום גלוי, אבל מספר לגבי בלי מספר ה"ה בהעדר תפיסת מקום לגמרי⁴², וכן הוא בענין זה דבהאדם הנה ב' אותיות הגם שהם בגדר מספר מ"מ אינם תופסים מקום, וא"כ להבדיל הבדלות אין קץ למעלה הרי ב' אותיות אינו תופס מקום כלל, והיינו דכללות ההשתל' מרוכ"ד עד סוכ"ד אינו תופס מקום כלל לגבי עצמות ולכן לא שניתי, והוא ההתבוננות דהוי' אחד איך דכולא קמי' כלא חשיבי ממש⁴³, וזהו דע את אלקי אביך שצ"ל דעת והשגה והוא ללמוד הענין בטוב עד שיונח ויוקלט אצלו בהנחה וקליטה טובה, ולבאר ולהסביר לעצמו כפי השגתו, דיש מעלה בהשגה שעי"ז הוא הגילוי בנפש דכאשר משיג ענין אלקי ה"ז מאיר בגילוי בנפשו, דחכ' הוא בחי' הביטול עצמי שלמעל' מטו"ד המושג, ה"ז אינו בבחי' גילוי ואינו שייך בזה תפיסא והשגה וכמאמר⁴⁴ ולית מח' תפיסא בי' כלל, אבל בהשגה ה"ז בבחי' תפיסא, וזהו דהתגלות עתיק הוא בבינה⁴⁵ דעיקר גילוי התענוג הוא בבינה בהשגה דוקא, והיינו מפני דהשגה שרשה מבחי' התענוג, ובכחות הנפש דחו"ב עם היות דבסדר עמידתן והתגלותן הרי החכ' קדומה לבינה ונעלית יותר ומ"מ הנה יש יתרון בבינה שלמעלה שצמהחכ' וכמ"ש⁴⁶ ומבני ישכר יודעי בינה לעתים ואמרז"ל⁴⁷ דאפי' בימי משה לא אשתכח כוותייהו דכתי'⁴⁸ הבו לכם אנשי' חכמים ונבנים וידעים וגו' ואח"כ כתיב⁴⁹ ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים וגו' ואלו נבונים אפי' בימי משה לא אשתכח, דמשה הוא בחי' חכ'⁵⁰ דבמשה כתיב⁵¹ כי מן המים משיתיהו, וכתיב⁵² וירא ראשית לו שהוא בבחי' חכ' וימי משה הוא גילוי בחי' חכ' ואלו נבונים גם בימי משה לא אשתכח דיש מעלה בהשגה דעי"ז הוא הגילוי בנפש, וזהו עצמו הוא היתרון דבינה על החכמה.

וביאור הענין הוא⁵³ דהנה בינה הגם שמקבל מהחכ' אינו משתלשל מהחכ' ואינו אלא רק מה שהבינה מקבל מהחכ' אבל לא שהבינה עצמה משתל' מהחכ', ובינה יש לה שרש מיוחד, ולכן הנה בינה מהחכ' אינו בבחי' השתל' עו"ע, דעילה ועלול יש להם גדרים מיוחדים, ובהם הוא מה שהעילה מחייב את העלול ומכריחו, והעלול כלול בעילתו ומחוייב ומוכרח ממנו, וכמו שכל ומדות שהם עו"ע דשכל עילה ומדות עלולים, הרי השכל מחייב את המדות ומכריחם, והיינו דאין שום דבר השכלה אפי' עמוקה ביותר שלא יהי' לה בכן שהיא המדה שמחויב ומוכרח מן ההשכל' ההיא, רק שההפרש בין שכל גלוי ורגיל לשכל עמוק ומופלא, דבשכל גלוי ורגיל הבכן נראה וניכר גלוי בלא יגיעה גדולה, ובשכל עמוק ומופלא הנה הבכן שהיא המדה היא מוסתרת בסתרי עוצם הפלאת מעלת אור ההשכלה ההיא ואינה נראית וניכרת כלל כ"א אחרי צמצומים רבים שמתצמצם עצם הפנימית ומתגלה החיצוניות ואז נראה וניכר הבכן, אבל באמת הרי גם קודם הגלתו הרי ישנו אלא שהוא מוסתר ונעלם בעוצם ריבוי ההשכלה לפי דכל דבר השכלה היא עילה שמחייבת איזה מדה שהיא עלולה מהשכל ההיא המכריחה, ולכן אנו רואין במוחש דמהשגת שכל הרי נעשה ונולד מדה, דכאשר האדם משיג באיזה ענין ומתבונן בו, אם הבנתו והשגתו הוא בדבר הטוב, הרי נעשה אצלו קירוב והמשכה להדבר ההוא באהבה גדולה, ואם הדבר ההוא שמתבונן בו הוא דבר המפחיד הרי נעשה אצלו יראה ופחד מהדבר ההוא, והוא לפי דהשגת השכל מכריח לידת המדות, ואם לפעמים לא יש לידת המדה ה"ז מפני איזה סיבה מבחוץ, והוא העלם והסתר שמונע ומעכב לידת המדות, וכידוע⁵⁴ בענין ג' שרי פרעה העומדים במיצר הגרון ומונעים שצאומעכבים את שפע המוחין למדות, וכמו שאנו רואין במוחש בטבעי בנ"א דבשכלם הם מבינים ויודעים דלימוד התורה וההנהגה במדות טובות הם טוב, וזה כל האדם אשר כל הנהגתו גם בין אדם לחבירו יהי' כמו שהוא עפ"י תורה דכתיב בה⁵⁵ דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, ומעלת אהבת ישראל ומעלת האחדות והשלום, ומבינים זאת בטוב בשכלם, ומ"מ הנה בפועל אינו כן, והוא ע"י ההעלם וההסתר דג' שרי פרעה קנה ושט ורידין שעומדים במיצר הגרון ואינם מניחים שגילוי ההשגה יבוא בלב, וענינו בעבודה הוא דפרעה הוא הערף⁵⁶ שהוא היפך הפנים, דבפנים⁵⁷ מורה על החכ' ושכל וכמ"ש⁵⁸ חכמת אדם תאיר פניו, והערף הוא נגד השכל וכמ"ש⁵⁹ כי פנו אלי ערף ולא פנים, וערף זה יש לו ג' שרים והם קנה ושט שהם אכו"ש ואָס מיא ליגט שטאַרק פאַרנומען עם הגשמי שדואג רק על פרנסת גופו ובפרנסת נפשו אינו דואג, וביותר הוא הרתיחה בזה שזהו"ע הורידין שמלאי' דם, והיינו דכל הענינים הגשמים נעשים ברתיחה גדולה מיט אַ קאָך און מיט אַ ברען, וכל מה שנדמה לו שנוגע לעסקו ופרנסתו יש לו זמן על זה והולך כמה פעמים, ויש לו זמן גם לדבר דברים בטלים שאינם נוגעים להעסק כלל, ולקבוע עתים לתורה אין לו זמן, ואין לו חיות בעבודת השי"ת והוא בהתרשלות ובקרירות, והנה בעניני עסקו אינו צריך למעורר כלל גם אם נדרש לו לעמוד באמצע הלילה אין שום מניעה ומתעורר מעצמו, ולילך להתפלל בציבור הוא מאחר פאַר שפּעטיגט מען וצריך למעורר ומזכיר, והגם שבשכלו מבין היטיב שצ"ל באופן אחר לגמרי ומ"מ בפועל אינו כן, והוא בסיבת המונעים ומעכבי' את לידת המדות והו"ע טמטום הלב מה שלבו אטום לקבל את אור וגילוי השכל⁶⁰, אבל בשכל הרי נעשה המדה, שהרי בכל השגה והתבוננות ה"ה מתפעל במוחו, ער פאַרשטייט דאָך דעם ענין שכלי בכי טוב, ובמוחו מתפעל על הטוב ההוא, והתפעלות זו ואָס דער ענין איז אים גיפעלין און גישמאַק ובמוחו יש לו המשכה אליו הו"ע המדות כי המדות הם התפעלות והתרגשות, ואם גם בשכלו אינו מתפעל על טיב הדבר ההוא הנה זהו מפני התעלמות ביותר, והו"ע טמטום המוח שזהו מצד התגברות החומריות ביותר, וכמו שאנו רואין במוחש בטבעי בנ"א דשכלים גשמים בעניני עולם הם מבינים בטוב, וכמו במסחר ועסק או שארי עניני עולם, ובהם גם ישנם כאלו שהם מתחכמים ומשכילים בסברות עמוקות, ובשכלי התורה מתאוננים כי אינם יכולים לקבל לימוד סוגיא, שהאמת אינו כן, מצד השכל הם יכולי' לקבל, ואינו אלא מצד התגברות החומריות ביותר, וכן הוא בעבודה, אבל בלא זה הרי נעשה התפעלות השכל, והוא מפני דשכל ומדו' הם עו"ע, והשכל מחייב את המדה.

שצבאמנם בחו"ב, אינו באופן עילה ועלול, דחכמה אינה מחייבת את הבינה, ובינה אינה מוכרחת מהחכ', והיינו דגם כשיש כח החכ' אינו מוכרח שיהי' גם כח הבינה וכמו שנראה במוחש שיש מי שהוא בעל הבנה, ואינו בעל השגה, והיינו דבכחו להשכיל השכלות חדשות והוא בעצמו אינו משיג גם ההשכלות האלו שהוא משכיל, הרי אנו רואין במוחש שאין החכ' מכריח את הבינה והבינה אינה מוכרחת מהחכ', לפי שחכ' ובינה אינו ענין עילה ועלול, ולכן בעו"ע הרי העלול נמצא כלול בעילתו וכמו בשכל ומדות הרי המדות נמצאים כלולים בשכל שזהו ההתפעלות שכלי, משא"כ בחו"ב אין הבינה נמצא כלול בחכ'⁶¹ ומ"ש בס"י⁶² הבן בחכמה אין זה התכללות הבינה בהחכ' ואינו אלא רק מפני שפרצוף החכ' הוא פרצוף שלם הנה לשלימות הפרצוף דבחכ' יש בו ג"כ בחי' בינה, אבל אין זה התכללות הבינה בחכ' שהרי הבינה שבחכ' הוא לצורך החכ' עצמה, והיינו בשביל שיהי' כח החכמה ביריד' והמשכה, דכח החכ' בעצם היא בבחי' נקודה בלא המשכה, הנה הבינה שבחכ' הוא בשביל שיהי' החכ' בבחי' המשכה, וזהו הבן בחכמה דבינה שבחכ' ה"ז מפרצוף החכמה, והוא לצורך החכ', והיינו דבינה מהחכ' אינה בדרך עו"ע, כי בינה יש לה מקור מיוחד בפ"ע. והנה הכחות דחכ' ובינה הם חלוקים בעצם טבעם, דטבע החכמה הוא בנקודה וטבע הבינה הוא בהתרחבות, הנה ההתרחבות שבבינה זהו מכח המשכיל, דהנה זה מה שהחכ' בא בבחי' נקודה הוא כמו שההשכלה היא מתגלית מכח המשכיל, אבל בכח המשכיל עצמו הרי שם השכלי הוא בהתרחבות, ומשם הוא מה שבא ההתרחבות שבבינה, ושרשה הוא מהתענוג, דתענוג הוא בבחי' התרחבות ולכן התענוג פועל התרחבות בכל דבר גם בדבר שבטבעו אינו מתפשט ומתרחב הנה ע"י התענוג מתרחב ומתפשט וכמו שמועה טובה תדשן עצם⁶³, להיות שהתענוג הוא בהתרחבות לכן עושה התרחבות בכל דבר, ומשם הוא שרש ההתרחבות שבבינה וזהו דהתגלות עתיק הוא בבינה, והיינו דלהיות דהבינה שרשה מעתיק לכן התגלות דבחי' עתיק הוא בבינה, ובזה יתרון המעלה דבינה על החכמה, אמנם יש מעלה בחכ' על הבינה בבחי' הביטול, דהביטול הוא בחכ' יותר מכמו בבינה דחכ' הוא בחי' אין ובינה הוא בחי' יש, וע"כ צריכים להיות ב' המדריגת והיינו דגם בהשגה דבינה יהי' הביטול דחכ', והוא שיהי' השגה בהתרחבות בהשגה טובה באלקות, ויהי' הביטול לא כמו שהוא רק מצד ההשגה כ"א בבחי' אין דחכ', וכמו באברהם שנתוסף לו אות ה"א דתחלה נקרא אברם ואח"כ אברהם⁶⁴, וידוע⁶⁵ שזהו הה"א ראשונה דש' הוי' בחי' בינה שעי"ז הוא הלידה וההתגלות, דזהו אברם אינו מוליד אברהם מוליד⁶⁶, אברם שצגהוא בחי' עצם החכ' שכל הנעלם מכל רעיון⁶⁷, והוא הביטול עצמי אינו מוליד שהו"ע ההשגה בתפיסא ואברהם בתוס' ה"א בחי' בינה מוליד בהשגה בהתרחבות, וכתיב⁶⁸ ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן, דלבבו נאמן זהו הביטול שלמעלה מטו"ד המושג כ"א הוא ביטול עצמי, והוא הנק' ערנסקייט שהוא תום הלב בעצם בבחי' ביטול עצמי, והיינו דגם כאשר הי' שמו אברהם בתוס' ה' דשם הוי' בבחי' השגה גדולה ורחבה באלקות הי' לבבו נאמן בבחי' ביטול עצמי, וזהו שהי' נדיב בנפשו⁶⁹ דהגם⁷⁰ שהי' משיג נפלא באלקות הנה הניח א"ע לגמרי בביטול כל תענוג נפשו בהשגותיו הנפלאים וצמצם א"ע לפרש לבאר ולהסביר עניני אלקות גם לערביים שזהו אך ורק מפני הביטול עצמי, והוא החיבור דב' המדרי' חכ' ובינה שהו"ע נקודה בהיכלא⁷¹, היכל הוא בחי' בינה ונקודה בחי' חכ', שצריכים להיות שניהם, דנקודה בלא היכלא אינו מספיק לפי שצ"ל השגה באלקות והיכלא בלא נקודה ג"כ אינו מספיק לפי שצ"ל הביטול דחכ' שהו"ע התוקף שבנשמה כנ"ל דביטול זה הוא שומר את ההשגה שתהי' אמת והיינו שההשגה תוליד את המדה, דאם לא יהי' הביטול דחכ' יכול ח"ו ליפול ממדריגתו, והיינו דבהשגתו יוכל להבין שכלים עמוקים ונפלאים, והם נשארים רק במוחו בלבד ואינם נוגעים אל הפועל כלל, והיינו דבהשגה לבד יכול ליפול ממדריגתו ח"ו כ"א צ"ל הביטול דחכ' שלמעלה מטו"ד המושג. וזהו והחכ' תחי' בעלי'⁷², דבינה היא בעלי' של החכ' לפי דחכ' היא נקודה ובינה עושה התפשטות בהנקודה דחכ', אבל החיות הוא מצד החכ' דוקא שהוא הביטול עצמי בחי' איתן שבנשמה⁷³. והאותיות דוי"ו וה"א, הנה וי"ו מדות וה"א ג' לבושי הנפש מחדו"מ שגם בהם יהי' המשכת החכ' בחי' איתן שבנשמה. וזהו ראה נתתי⁷⁴ לפניכם היום ברכה דעצמות א"ס ב"ה נותן תמיד השפעה מרובה בסיוע מלמעלה בהב' דרכי ואופני העבודה בהיום לעשותם|4 שע"י העבודה במצות ממשיכי' בחי' ברכה העליונה וע"י התשו' מהפכים גם את הקללה לברכה⁷⁵.

-------------------- * --------------------