שמע"צ רצ"ג

תפדביום¹ השמיני שלח את העם ויברכו את תפההמלך², וצ"ל מהו"ע שלח את העם דהול"ל שהלכו לאהליהם, כאמרו וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו'|2 אלא דהשילוח הוא נטילת רשות ללכת וצ"ל מהו"ע הנטילת רשות, שהו"ע השילוח ולמה בשמע"צ דוקא שהרי הילוכם הי' ביום המחרת וכמ"ש (דה"ב ז'³) וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם וגו', ופרש"י דביום השמיני נתן להם רשות לילך לאחר החג, דלכאורה א"מ למה השילוח הוא בשמע"צ דוקא, וגם כאן נא' לשון שילוח ולא ל' הליכה, ומהמשך הכתוב דביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך משמע דאחר ששלחם אז ויברכו את המלך וצ"ל מהו הענין בזה. אך כללות הענין הוא דהנה עיקר ענין שמע"צ הוא קליטת השפע מלמעלה בתורה ועבודה הנמשך בכללות נש"י על כל השנה⁴, דהנה כתיב⁵ כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, דבר"ה הוא הדין ומשפט כמה יומשך בחי' אלקות בעבודה דנש"י בכל השנה⁶, וזהו משפט לאלקי יעקב, דיעקב הוא יו"ד עקב⁷ שהוא עבודת הבירורים ואלקי יעקב הוא האלקות הנמשך ע"י הבירורים, דבר"ה ויוהכ"פ הוא ההמשכה כללית, ובשמע"צ היא ההמשכה בפנימיות בנש"י, ולכן בשמע"צ מתחילין לומר מוריד הגשם וכמ"ש⁸ אם בחקתי תלכו בלימוד התורה על מנת כי ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הנה אז ונתתי גשמיכם בעתם, שהוא ע"ד דכתיב⁹ ואתה נותן להם את אכלם בעתו, לפי דכל השפעות הגשמים הם תלוים בהעבודה דלימוד התורה וקיום המצות, הנה בשמע"צ היא ההמשכה כללית והעצמיות, ועד"מ פירות של משקה כמו זתים וענבים, הנה משקה הראשונה היוצא מהפרי שהיא המובחר והתמצית¹⁰ הרי בה דוקא מוזגים משקים אחרים מפני טיבה ושמנה, כמו"כ הנה בשמע"צ הוא המשכת התמצית והעצמיות ונמשך ומתגלה אח"כ בעבודה דכל השנה. והנה ידוע דסדר העבודה הוא ברצוא ושוב דוקא, וכמ"ש (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, אם ישים אליו לבו ברצוא, הנה רוחו ונשמתו אליו יאסוף בשוב, וכמאמר הס"י¹¹ אם רץ לבך שוב למקום, דרצוא ושוב הו"ע קירוב וריחוק, דהרצוא הוא בבחי' קירוב ודביקות, והשוב הוא בבחי' ריחוק ונסיגה לאחור וכמ"ש¹² וירא וינועו ויעמדו מרחוק, וזהו ביום השמיני שלח היינו השילוח למרחוק להיות שזהו בחי' השוב שהוא בבחי' ריחוק לכן נא' הלשון שלח ולא הל' הילוך, דהילוך מורה על הרצוא וכידוע¹³ בענין הלוך ונסוע¹⁴ דהלוך הו"ע הרצוא, וכאן שמדבר בענין השוב אומר הל' שלח, אמנם בכדי שלא יהי' הריחוק ביותר עז"א ביום השמיני שלח דהיינו המשכת בחי' החכ', דהכוונה הוא דגם השוב יהי' בבחי' גילוי ובבחי' קירוב, והיינו דהכוונה הוא להיות למטה אבל לעשותו כלי לאלקות וזהו"ע השילוח נתינת כח בהשוב שיהי' כפי הכוונה האמיתית. דהנה שלח הוא מל' הכתוב (שה"ש תפוד' י"ג) שלחיך פרדס רמונים וכמארז"ל (מד"ר שמות פ"כ¹⁵) ע"פ¹⁶ ויהי בשלח פרעה הה"ד שלחיך פרדס רמונים, דריש שלחיך ל' שילוח. והענין הוא דהנה לעיל מיני' כתיב¹⁷ גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום, וקאי על ר"ה ויוהכ"פ, כי ביוהכ"פ נעשה בחי' החותם בבחי' מל' ונק' מעין חתום כדאי' בפע"ח שער יוהכ"פ רפ"א, ובזח"ג דס"ו ע"ב אי' דמעין חתום הוא מ"ם סתומה, כי יש מ' פתוחה ומ' סתומה, מ' פתוחה היא כאשר המל' מתלבשת בבי"ע לפי שאז יש מבוא ופתח אל החיצונים לינק ולקבל חיות ממנה בהתלבשותה בע' שרים שאז נקראת המל' בשם מדבר עם מ' פתוחה¹⁸, דהנה בחי' מל' הוא דיבור העליון, וכאשר היא דבר ה' שזהו גילוי שכינה אז אינם יכולים לינק, אבל כאשר מתלבשת בבי"ע אז נקראת מדבר בתוספת מ' פתוחה, וזהו שאמר פרעה¹⁹ כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון, בן ובת בספי' העליונות הוא ז"א ומל'²⁰, ולהיות דז"א הוא בחי' גילוי אור וא"א לו לינק משם, כי ז"א אינו מתלבש בבי"ע, לכן היארה תשליכהו וכל הבת תחיון מפני שבחי' מל' בהתלבשותה בבי"ע יש להם יניקה, משא"כ מ' סתומה עלמא דחירות שאין שם יניקה לחיצונים, והיינו בעלותה באצי' אשר שם לא יגורך רע²¹.

קיצור. יקשה מהו הלשון שלח ולא הילוך   א , ולמה הנטילת רשות בשמע"צ דוקא, ויבאר כי שמע"צ הוא קליטת השפע מלמעלה בתורה ועבודה על כל השנה, סדר עבודה הוא ברצוא ושוב, קירוב וריחוק, שִלַח דהשוב יהי' כפי הכוונה בגילוי אור, שלחיך פרדס רמונים, גן נעול ר"ה, גל נעול יוהכ"פ, מ"ם פתוחה מל' כשמתלבשת בבי"ע, וסתומה בעלותה באצי'.

ענינים. ב שמע"צ, א) קליטת השפע, ב) נתינת כח בעבודה. ג שלח, א) שליחות, ב) שוב. ד מ"ם, א) פתוחה מל' דאצי' בבי"ע, ב) סתומ' בעלותה באצי'.

ב) והנה בהאדם יש ג"כ ב' בחי' אלו דמ' פתוחה וסתומה, הן בכחות הנפש והן בעבודה, דהנה קריאת שם אדם הוא ע"ש שני דברים הפכים זה מזה²², האחד מורה על תכלית המטה והפחיתות, והשני מורה על תכלית המעלה והרוממות, שהאדם כולל שניהם כאחד. דהנה הטעם הראשון בקריאת שם אדם הוא כדאי' במד"ר (בראשית י"ז²³) כששאלו הקב"ה לאדה"ר, ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה, והיינו שבזה נשתנה בריאת ויצירת האדם מכל תפזברואי בעלי גוף וגוי'²⁴, דכל הנבראים הרי גופם נברא במאמר הוי' הנאמר בע"מ וכמו יהי אור²⁵, ישרצו המים²⁶, והגם דכתיב²⁷ ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וגו' וכתיב²⁸ ויעש אלקים את חית הארץ וגו' דבכל מע"ב נא' לשון עשי', והיינו דהגם דבדבר הוי' נעשו שמים וארץ וכל תולדותיהם, ומ"מ נא' בכולם ל' עשי', אבל בכ"ז הלא הבריאה הי' ע"י מאמר תחלה, והיינו דכל הנבראים הנה גם גופם נברא במאמר ויצאו שניהם הגוף והנפש כאחד וכמו במאמר²⁹ תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן, או כמו במאמר|26 ישרצו המים שרץ נפש חי' ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, וכן כולם הרי יצאו כל הברואים גופם ונפשם כאחד, ובריאת האדם הנה לבד זאת דגם בו נאמר לשון עשי' כמו בכל הברואים דכתיב³⁰ נעשה אדם הנה עוד זאת דאופן בריאתו הוא דתחלה נברא גופו בפני עצמו בלי שום נפש חיונית בתוכו, והגם דהכל הי' מן העפר³¹, אבל בכולם הרי גופם ונפשם יצא כאחד, וכמאמרז"ל (חולין ד"ס ע"א) שור שהקריב אדה"ר קרניו קודמות לפרסותיו שנא'³² ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס, דבשור שהקריב אדה"ר היו ב' מעלות הא' שהי' שור כפר, דשור בן יומו קרוי שור שנא'³³ שור כו' כי יולד וגו' דביום שנולד נק' שור, ולקרבן צ"ל פר, ושור דמע"ב הי' כפר, והב' מקרין ומפריס ואמרז"ל (שם) מקרין ברישא והדר מפריס, דאמר ריב"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתם נבראו בצביונם נבראו, ובאדם כתיב³⁴ וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ואמרז"ל (סנהדרין דל"ח ע"ב) שעה ראשונה הוצבר עפרו, שני' נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, הרי שהשתנה בריאת גוף האדם מבריאתן של שארי הנבראים, והוי שפלות לגבי האדם, שהרי הגוף שלו נמוך ושפל במדרי' יותר מגופות שארי הבע"ח שהאדם דוקא הנה גופו הי' בבחי' דומם תחלה ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים שנזרקה בו נשמה, וזהו טעם קריאת שם אדם לגריעותא שנברא מן האדמה, וטעם הב' הוא שם המעולה ביותר, דפי' אדם הוא מל'³⁵ אדמה לעליון³⁶ וכמ"ש|30 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהאדם דוקא נברא בצלם ודמות תפחאורות העליונות והוא דוקא בחיר הנבראים ובשבילו נברא העולם, כי האדם דוקא הוא הבריאה התיכונה שכולל וכלול מעליונים ותחתונים³⁷, וכמאמרז"ל (חגיגה דט"ז ע"א) ששה דברים נאמרו בבנ"א שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה, דיש להם דעה כמלאכי השרת וכו' ואוכלין ושותין כבהמה וכו', והיינו דהאדם דוקא יש בו התכללות זו דתכלית המטה והפחיתות ותכלית המעלה והרוממות. דהנה כאשר האדם מתנהג עצמו בענינים הגשמים כבהמה ה"ה גרוע ושפל מן הבהמה, דבהמה אין לה דעת כלל, אבל אדם הרי יש לו דעת וכשהוא עושה מעשה בהמה ה"ה גרוע מהבע"ח, וזהו הטעם דכאשר האדם נמשך אחרי הגשמיות ותענוגים בשרים ה"ה יורד מדחי אל דחי ר"ל וכמו שאנו רואין במוחש בטבעי בנ"א הבעלי הנאה ההולכים בשרירות לבם שיורדים ר"ל בתכלית השפלות עד כי יגנבו יגזלו וירצחו בשביל למלאות תאוותיהם, ועם זה הנה האדם הוא תכלית המעלה והרוממות, דמרובה מדה טובה³⁸, וכשם שבהירידה והפחיתות נעשה גרוע מהבע"ח, הנה כן ויותר מכן כאשר עסקו במעלת האדם האמיתי בלימוד התורה וקיום המצות ובעבודה שבלב כדכתיב³⁹ אדם אתם, אתם קרוין אדם⁴⁰, אתם המקיימין תומ"צ, וכמ"ש⁴¹ ואדם עלי' בראת"י, דמעלת האדם הוא מי שמקיים בראת"י תרי"ג מצות⁴², ה"ה מתעלה בעילוי רב. וטעמי הדבר מפני מה שם אדם כולל ב' טעמים הפכים זה מזה הוא לב' ענינים שהם א', הא' שיהי' ענין הבחירה חפשית, והב' שיהי' ענין העבודה, לברר ולזכך את היש ולעשותו כלי לאלקות, והיינו דלא זו בלבד לדחות הפחיתות אלא גם להאיר את המטה ברוממות המעלה.

קיצור. יבאר דשם אדם כולל תכלי' החומריות והפחיתות ותכלית הרוממות והמעלה שינוי יצירת גוף האדם מבריאת הבע"ח דגופם ונפשם יצאו כאחד, ובאדם גופו דומם ואח"כ נזרקה בו נשמה, אדם אדמה לעליון, כלול מעליונים ותחתונים, דעת כמה"ש, אוכל שותה כבהמה, מתעבה יותר מהבע"ח, ומתעלה יותר מהנאצלים, והטעם שיהי' א) בחירה, ב) עבודה.

ענינים. ה אדם, א) גופו דומם, ב) נשמתו חי בעצם, ג) כלול מעליון ותחתון, ד) שמו מורה מעלה ופחיתות.

ג) וזהו יתרון האדם על החי דהגם דבריאת גופו הוא בשינוי מכמו בשארי הבע"ח ובפחיתות יותר דגופו דומם, אבל יש לו יתרון ברוחו ונשמתו ובגילוי כחות נפשו להגביר הצורה על החומר, והגם דכחות הנפש מתלבשים באברי הגוף, תפטוענין ההתלבשות הוא דלפי אופן מזיגת אבריו כן יהי' גילוי הכחות, וכמו שאנו רואין במוחש דלפי אופן מזיגת והרכבת חומר המוח כן יהי' גילוי אור השכל, וכן לפי אופן מזיגת והרכבת הלב כן יהי' ענין מדותיו בטוב ורע, ומ"מ הרי יש הכח והעוז בכחות הנפש להתגבר על החומר לבררו לשנותו ולהפכו והוא ע"י השתדלות העבודה שבלב זו תפלה⁴³ לעבדו ית' מקרב ולב עמוק, משא"כ בהעדר העבודה אז יכול להיות התגברות החומר על הצורה. וזהו הב' בחינות ומדרי' דמ"ם פתוחה וסתומה כמו שהם בנפש האדם, דכאשר הניצוץ האלקי שבאדם הוא בגלות במאסר הגוף הגשמי במחשבת אדם ותחבולותיו נק' מדבר|18, והיינו⁴⁴ בזמן הגלות דרבו ההעלמות וההסתרים ביותר וריבוי הנסיונות עת אשר שלט האדם באדם וגו'⁴⁵ דיש שליטה להרע דאדם דבליעל להדבק באדם דקדושה לבלבלו מעבודתו, דבזמן שבהמ"ק קיים לא הי' שליטה וממשלה להרע שבקלי' וס"א להדבק בהאדם כ"כ ואדרבא יתפרדו כל פועלי און⁴⁶, שהיו כל עניני עבודה בנקל יותר באין ערוך, לפי שהי' גילוי אלקות בעולם, משא"כ בזמה"ג שהחשך יכסה ארץ⁴⁷ וידוע דבזמן החשך הוא התגברות השינה ביותר, וכתי'⁴⁸ אני ישנה ואי' בזהר⁴⁹ אני ישנה בגלותא, שהגלות נמשל לשינה, ועד"מ⁵⁰ אדם כשהוא ער אז הנה כל כחות נפשו מאירים בו בגילוי ובסדר, דבשכלו משכיל השכלות וכל דבר שכל מבינו בטוב, והעין רואה ובאזניו ישמע וכן בשארי כחות נפשו, וגם לבושי הנפש דמחדו"מ הם כל אחד בסדרו הראוי לו, ואת אשר משכיל במוחו יחשוב בו במחשבה עיונית עד כי מתעורר בלבבו באהבה וחפץ פנימי אל הדבר הטוב והמעולה שמבין אותו ומדבר בענין ההוא ומשתדל להביאו לידי פועל טוב, משא"כ בזמן השינה הנה הגם שהאדם שלם בכל כחותיו כמו שהוא בעת שהוא ער, מ"מ הנה הם בחלישות גדולה ביותר ובלתי מסודרים, ועם היות דגם בעת השינה הרי הכחות פועלים פעולתם דזהו"ע החלומות שבאים ברוב ענין, אבל הם בלתי מסודרים ובלי שום קישור, ובהם גם ענינים שהם נגד המציאות ונגד האמת, דכ"ז הוא לפי שהכחות הם בהתעלמות ואינם כפי אמיתתם, ולהיות שהכחות והחושים הם בחלישות לכן השקר מכסה על האמת, ולפעמים הרי השקר עושה עצמו לאמת, דזהו עיקרו של החלום מה שנדמה לאמת. ובמוחש אנו רואים דההתאמתות בעת החלום, מה שנראה לו הדבר לאמת, הנה בעת החלום הוא יותר חזק מכמו בעת שהוא ער, דבעת שהאדם ער וכל כחותיו פועלים בסדר מסודר, הרי הבנת הענין והתאמתותו הם ב' ענינים, וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר האדם לומד איזה דבר השכלה ומבינה בכי טוב שהענין ההוא נקלט אצלו תצבכל פרטיו, ומ"מ אינו ענין ההתאמתות עדיין, וכידוע דהתאמתות הוא פנימית החכ', ובעת החלום הוא ההתאמתות ביותר, אַז עס איז אַזיי אָהן אַ ספק, ובדוגמא כזו יובן ההפרש דזמה"ג לזמן המקדש, דבזמן הבית כשהי' גילוי אלקות הנה גם הכחות דנה"א היו בהתגלות, שהיתה הבנה והשגה טובה באלקות דזהו"ע השמיעה והראי', דשמיעה היא השגה וכמ"ש⁵¹ דבר כי שומע עבדך דפירושו מבין ומשיג⁵², והראי' הו"ע ההתאמתות, והיינו דכל ענין אלקי בידיעת התורה בקיום המצות ובעבודה שבלב הי' זה בהנחה טובה ובהשגה טובה שהי' נקלט בכי טוב, עס האָט זעך גוט אָפּגילייגט און גוט צו גינומען, דיש מי ששומע דבר שכל ובעת שהוא שומע הרי הוא מבין אותו בטוב, ולאחר ששמע כבר שוכחו כי אין הענין נקלט אצלו, והעיקר הוא הקליטה כי ענין הקליטה הוא שהדבר נשרש בו דזהו"ע השמיעה, ועיקר ההבנה הוא בההתאמתות שהו"ע הראי' דחכ', שרואה בעין שכלו שהענין הוא כן, ובזמן הבית שהי' גילוי אלקות הרי אז לא הי' שליטה להרע, משא"כ בזמה"ג שהוא שינה, דהכחות דנה"א הן בבחי' התעלמות שלא יש בחי' הראי' באלקות, וגם ההשגה אינה השגה אמיתית, ה"ז בבחי' מ"ם פתוחה.

קיצור. יבאר דיתרון האדם בהתגברות הצורה על החומר, מם פתוחה בעבודה, כשהניצוץ אלקי במאסר במחשבת אדם ותחבולותיו זמה"ג, שינה, הכחות בהתעלמות, חלומות, בחלום, א) השקר נדמה לאמת, ב) תוקף ההתאמתות, מ"ם סתומה התגלות כחות הנשמה בהשגה והתאמתות אלקי, שמיעה השגה, ראי' התאמתות, בזה"ב הי' אלקות בגילוי.

ענינים. ו מם פתוחה וסתומה, א) בכחות ב) בעבוד'. ז חלום, א) שקר נדמה לאמת, ב) ודאית. ח זמה"ג וזה"ב.

ד) והנה בספירות העליונות הנה עיקר ענין מ"ם סתומה הוא בבחי' בינה⁵³, ובנשמה הוא בבחי' פנימית המוחין ופנימית המדות, וכאשר נמשך מבחי' שכינתא עילאה בבחי' שכינתא תתאה אז גם המל' היא בבחי' מ"ם סתומה⁵⁴, ואזי הנה גם הניצוץ אלקי המלובש בגוף פועל להיות יתפרדו כל פועלי און שמבער ומכלה כל הרצונות זרות, דהנה כתיב (תהלים ע"ג כ"ו) כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, וכתיב (שם פ"ד ג') נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל אל חי, דבשם כָלָה יש ב' פירושים⁵⁵, הא' מל' כליון שמכלה ומבלה תצאהכל, דזהו כלה שארי ת"י⁵⁶ אשתיצא גושמא, דהיינו ל' כליון, והב' מל' תשוקה וחפץ דזהו נכספה וגם כלתה נפשי וגו' שהוא תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית' וזהו דת"י על כלתה נפשי תאיבת נפשי שהו"ע התשוקה, דעל תיבת תשוקתך (בראשית ג' ט"ז) תרגם תאובתיך, והם העבודה דב' בחי' מס"נ בק"ש למס"נ באחד⁵⁷ ובכל נפשך⁵⁸ אפי' הוא נוטל את נפשך⁵⁹, דהעבודה להגיע להבחי' דמס"נ באחד הוא ע"י ההתבוננות בפסוק ראשון דק"ש שמע ישראל ה"א ה' אחד⁶⁰, דז"ר וארץ וד"ר העולם⁶¹ בטלים ומיוחדים בתכלית היחוד, וכשם דאתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע⁶² בהשואה גמורה⁶³, הנה כן הוא בההתהוות דלאחר שנתהוו הם כמו קודם שנתהוו שהרי האוא"ס מאיר בגילוי ממש לאחר הצמצום כמו קודם הצמצום, וא"כ כמו שקודם הצמצום הרי לא הי' שום מציאות כלל, כמו"כ הנה לאחר הצמצום הרי לא יש שום מציאות כלל, כי הכל בטל במציאות ממש, וכמ"ש במ"א באורך ענין ההתבוננות הזאת, דבאמיתת ההתבוננות הלזאת בהעמקת הדעת ה"ה מתבטל באמת ומתאחד ביחודו ית', וזהו בחי' כלה שהוא ל' כלה שארי אשתיצא גושמי כליון היש לגמרי דאז הנה לא זו בלבד שמתבטלים התאוות והרצונות זרות אלא שהם אינם כלל, עס איז גאָר ניט פראַן, דמאחר שהביטול הוא בבחי' הביטול דכולא קמי' כל"ח⁶⁴ היינו בבחי' ביטול ויחוד ביחודו ית', הרי מתבטל כל ענין המציאות, וא"כ אינו שייך רצון זר כלל כי מתבטל ונכלה לגמרי. אך לא כל אדם זוכה לזה לבוא לבחי' כלה שארי, ואינו אלא רק בנשמות הגבוהות אשר ידיעתם והשגתם באלקות היא השגה אמיתית בהנחה טובה ובהרגש עצם הענין האלקי בההשגה, ואור נשמתם מאיר בגילוי, ואז הרי גם נפש הטבעי אינו בירידת המדריגות כ"כ, כי אין אור נשמתם נתפס בגשם כ"כ, וכידוע דאמיתת ההשגה זו דהכל בטל במציאות ממש הוא בהנה"א⁶⁵, וכאשר השגה זו מאירה בגילוי בנה"א, והנה"א מלובש בנה"ט, דענין התלבשות זאת הוא בשביל הבירור, ולכן הנה עבודתו של הנה"א בההתבוננות הוא להביא כל השגה אלקית בלבושי ההשגה מעניני הטבע, והכל בא בכחות הטבעים, דעי"ז מזדכך מהותו של הנה"ט שיוצא מחומריותו ולהיותו לא בחומריות כ"כ הנה גם הוא מתבטל ממש וממילא הרי כלים כל הרצונות בבחי' כליון ממש. וזהו שאמרז"ל (פסחים פ"ד מ"ח, ובגמ' שם דנ"ו ע"א) אנשי יריחו תצבהיו כורכים את השמע, כריכת השמע הוא סמיכת ואהבת לאחד⁶⁶, דיש בזה ב' פירושים שהם ב' דיעות בגמ', הא' שלא היו אומרים בשכמל"ו בקריאת שמע, אבל היו מפסיקין בין אחד לואהבת, שהיו מאריכים באמירת תיבת אחד, והב' שלא היו מפסיקים בין אחד לואהבת כלל. והענין הוא דיריחו הוא ל' ריח⁶⁷ וכמ"ש (ישעי' י"א ג') והריחו ביראת ד', וריח גם בגשמיות הנהו דבר רוחני מה שהנשמה נהנה ממנו⁶⁸, וענינו ברוחניות הוא התגלות אור הנשמה, וזהו אנשי יריחו שהיו במדרי' גבוה כזו שהי' בהם התגלות אור הנשמה לכן הי' בהם ביטול נפלא וגדול כזה, וכן משה אמרז"ל (שם⁶⁹) שלא אמר בשכמל"ו, להיות כי משה הי' בבחי' ונחנו מ"ה⁷⁰ בבחי' ביטול במציאות דמ"ה דחכ', ע"כ לא הפסיק בין אחד לואהבת, אבל לא כל אדם יכול לבוא לזה, ולזאת התקינו לומר בשכמל"ו והוא ההתבוננות איך דמלכותך מלכות כל עולמים⁷¹, דכל עולמים הנה התהוותם ע"י בחי' מל' שהוא התעלמות האור וגם אור זה בא בריבוי צמצומים עד שנתהווה עולם התחתון במציאות הנראה ליש, והיינו שיש מציאות יש, אך התהוותו הוא מהאין האלקי המהווה אותו, וכאשר מתבונן ומעמיק דעתו בזה איך שהאין הוא המהווה, והאין האלקי הוא הארת שם הוי', יהי' בבחי' כלתה נפשי בבחי' תשוקה גדולה לאלקות ולא ירצה כלל בדברים החומרים והגשמים ורק כל חפצו ורצונו יהי' באלקות, וזהו"ע ביטול היש לאין.

קיצור. יבאר דבספי' מ"ם סתומה הוא בבינה, ובנפש פנימית המוחין והמדות, כלה שארי ולבבי, כלתה נפשי, כָלָה, א) כליון, ב) תשוקה, ב' אופני מס"נ בעבודה, א) באחד, ב) בכל נפשך, המס"נ דאחד ע"י ההתבוננות דכולא קמי' כל"ח, והוא רק בנשמות הגבוהות, אנשי יריחו, ריח, התגלות אור הנשמה, והמס"נ דבכל נפשך ע"י ההתבוננות דמלכותך כו' הארה והעיקר הוא החיות.

ענינים. ט מ"ם, א) סתומה בבינה, ב) פתוחה במל'. י כָלָה, א) כליון, ב) תשוקה. יא מס"נ בעבודה, א) באחד יחו"ע, ב) בכל נפשך יחו"ת. יב יריחו, ריח. יג ריח התגלות אור הנשמה.

ה) והנה האהבה דבחי' כלתה נפשי, הגם שהיא מדריגה בעבודה, ומ"מ אינו⁷² בדומה כלל לבחי' ומדרי' כלה שארי ולבבי, דבמדרי' האהבה, הנה בחי' כלה שארי ולבבי הוא בחי' אה"ר, דאה"ר ענינה תוקף האהבה לאלקות עד שלא יחפוץ בשום דבר זולתו ית' וזהו שאמרז"ל⁷³ אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ תצגלקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, או ע"מ שלא לקבל פרס, פי'⁷⁴ פרס מל' פרוסה והיינו הפרשת הארה ע"ד הגילוי דג"ע שהוא רק זיו השכינה, והאהבה דכלה שארי ולבבי הרי באה ע"י ההתבוננות דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ⁷⁵ שמים וארץ הם געה"ת וגעה"ע שהם בחי' פרס ושכר והוא אינו חפץ לא בגעה"ת וגם לא בגעה"ע כ"א כל חפצו ורצונו הוא ליכלל וליבטל בו ית' וזהו בחי' אה"ר⁷⁶, אבל אם הוא חפץ בהשגת אלקות ע"ד בחי' הגילוים דג"ע ה"ז בחי' אהבה זוטא|76, וזהו כלתה נפשי לחצרות ד' וגו' דחצרות הוי' הם געה"ת ועליון, לבי ובשרי ירננו אל אל חי הוא ביטול היש אל האין, ולזאת הנה באהבה זו דבחי' כלתה נפשי מאחר שזהו ביטול היש לבד הרי יכול להיות אחיזת הישות שהרי היש תופס מקום דהרי כל עילוי עבודתו הוא רק ביטול היש בלבד, משא"כ באהבה דכלה שארי וגו' שם אינו שייך שום יניקה ח"ו. דהנה ב' בחי' כלה הנ"ל הן ב' בחי' שושנה, דהנה כתיב (שה"ש ב', א' ב') אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ואי' במד"ר⁷⁷, אמרה כנס"י, אני היא וחביבה אני, אני היא שנתונה בעמקי הצרות, וכשידלני (יוציאני) הקב"ה מהצרות אני מרטבת מעש"ט כשושנה, וכתי' כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, ואי' במד"ר (ויקרא פכ"ג⁷⁸) רב הונא⁷⁹ פתר קרא בשעבוד מלכיות, מה שושנה זו כשהיא בין החוחים, רוח צפונית יוצא ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה ורוח דרומית יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה, ואעפ"כ לבה מכוון למעלה (דאינה מנחת עצמה לעמוד בשיפולה אלא מתנשאת עצמה לעמוד בקומתה), כך ישראל אע"פ שהן נגבין מסים וארנוניות, אעפ"כ לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים שנא'⁸⁰ עיני תמיד אל ד' וגו'. והענין בזה הוא דהב' בחי' שושנה, שושנת העמקים ושושנה בין החוחים, הנה שושנת העמקים הוא מל' ממעמקים קראתיך ה'⁸¹ שהוא בחי' העומק דשם הוי' והוא בחי' ואמת הוי' לעולם⁸², דשם הוא בחי' דיעה העליונה דיחו"ע איך דכולא קמי' כלא והיינו בשם הוי' שלמעלה משם אלקים, דהנה הארת שם הוי' שבשם אלקים הו"ע ביטל היש שהוא האמת דשם אלקים, אבל עומק ה' הוא האמת דשם הוי' היינו ה' אחד, וזהו שושנת העמקים דשם מושג העומק דשם הוי' והוא בחי' בינה שכינתא עילאה, ושושנה בין החוחים הוא בחי' מל' שכינתא תתאה, וכאשר נמשך מבחי' שכינתא עילאה בבחי' שכינתא תתאה אז הנה גם בחי' שכינתא תתאה דבספי' הוא בחי' מל' ובנשמה הוא בחי' ניצוץ הנשמה המלובשת בגוף היא בבחי' כלה שארי ולבבי בבחי' כליון היש שמכלה כל הרצונות זרות, וגילוי בחי' זו תצדבנש"י הוא בר"ה ויוהכ"פ וכדאי' בזהר הרקיע⁸³, הנה גזרה חכמת המאציל עליון להיות עת וזמן להארת בינה במל' בר"ה ויוהכ"פ ואז נק' מלך⁸⁴, ולכן הנה בר"ה ויוהכ"פ אנו אומרים המלך הקדוש, אל מלך, אבינו מלכנו, כי בר"ה ויוהכ"פ מתגלה אור הבינה במל'. וזהו גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום, גן נעול אחותי כלה זהו בחי' ר"ה, גל נעול מעין חתום זהו בחי' יוהכ"פ בחי' חותם, דגן נעול פי' בזח"ב ד"ד ע"א שזהו בחי' מל', ובר"ה הוא בנין המל' כנודע, וגל נעול משמע בזח"א דרמ"ט ע"ב שזהו בחי' בינה, וכדאי' שם עלמא דאתי אקרי גלים, כי גל הוא מעין הנובע וכמו ונתת לי גולת מים⁸⁵, וכמאמר⁸⁶ בינה ליבא, והיא בחי' פנימית הלב שהוא מעין הנובע, דכמו שהמעין נובע ממקור הסתום ונעלם, כך בחי' מעין זה דפנימי' הלב נמשך מבחי' סתום שבנפש שזהו בחי' עצמות הנשמה שקשורה ומיוחדת בהתקשרות עצמית בא"ס ב"ה, ופנימי' הלב באה מפנימית המוחין בכלל ומפנימית בינה בפרט, וקליטה זו הוא בשמע"צ, וזהו ביום השמיני שלח את העם המשכת אור ח"ע בבחי' מל' להיות העבודה דיחו"ע ואז דוקא ויברכו את המלך שהו"ע העלי' דבחי' מל', וזהו ביום השמיני שלח את העם, דגם מדרי' עם שהם פשוטים ביותר, יהי' בהם גילוי אור תורה, דזהו שלח ל' שליחות שהוא המשכת אור פנימי ועצמי, ושיהי' שלחיך פרדס רמונים דהרמון מורה על דבר שחיצוניותו אינו טוב ופנימיותו טוב וכמאמר (חגיגה ט"ו ע"ב) ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, וע"י שליחות האור גם הרמונים יהיו לפרדס. וזהו דבשמיני עצרת עושים שמחת תורה⁸⁷, דכל ישראל עולים לתורה⁸⁸, דהעלי' לתורה הם אותיות התורה, ושמחים בשמחת התורה הנה תורה אור בקיום המצות מעשיות בחיות פנימי.

קיצור. יבאר דכלה שארי היא אה"ר הבאה מההתבוננות דמי לי בשמים וכו', ארץ ושמים, געה"ת ועליון, פרוסה זיו השכינה דג"ע, כלתה נפשי אהבה זוטא, שושנת העמקים העומק דש' הוי' בבינה, ביטול היש לאין האמת דשם אלקים, גן נעול בנין המל' שבר"ה, גל נעול חותם דיוהכ"פ, רמון החיצוניות קליפה והפנימיות טוב, שלחיך דגם רמונים יהיו לפרדס.

ענינים. יד כלה שארי, א) אה"ר, ב) ההתבוננות מי לי. טו כלתה נפשי, א) אהבה זוטא, ב) ההתבוננות מלכותך. טז חצרות ד', א) געה"ת, ב) געה"ע. יז ביטול היש לאין, א) האמת דשם אלקים, ב) לבי ובשרי ירננו. יח בינה, א) שושנת העמקים, ב) שכינתא עילאה, ג) גל נעול. יט רמון, רע עם תוך טוב.

-------------------- * --------------------