[/cup][היתר נדרים פורחין באויר] (ב) אמנם הנה כל ענין הנדרים

תעד[היתר נדרים פורחין באויר] (ב) אמנם הנה כל ענין הנדרים

בס"ד. (ש"פ דברים, ט"ל).

(ד-וא"ו)

דברים

ד) אמנם הנה כל ענין הנדרים¹ והפרישות הוא בד"כ רק בחי' שמאל דוחה שמדחה את הדבר ההיא לבלי להעלותו רק שא"א לו בדרך דחי' מפני כי אחור צרתני כמ"ש במ"א², לכן הוא משפיל א"ע ומגבי' את הדבר הנדור שהוא גבוה ממנו מצד שרשו, לכן א"א לו להעלותו והרי הוא פורש א"ע ממנו. וזהו ענין הפרישות שהוא מילי דחסידותא, שהוא בחי' הביטול דאצי', ולגבי בחי' ביטול זה הבירור הפשוט שהוא בחי' ביטול היש לאין מבלבל ומונע ומעכב נגד הביטול שבאצי', וע"ד שצם ר"ז מאה תעניתא³ כי היכא דלשכח תלמוד בבלי, מפני שלגבי לימוד הירושלמי בלבל לו ידיעת השגתו בתלמוד בבלי כו', ועד"ז יובן בענין בחי' ביטול היש לגבי בחי' ביטול אמיתי, ולכן כשמגיע לבחי' ביטול זה צ"ל בבחי' פרישות, אבל אם הי' יכול להעלותו הי' יותר טוב הרבה, ונמצא כי כל זה הוא רק בחי' שמאל דוחה שהוא בעבודה בחי' שמאלו תחת לראשי כו'.

אבל ענין מה שהחכם מתיר את הנדר⁴ הוא שמעלה את הדבר הנדור להיות בבחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא שגם הדבר הנדור יתעלה ליכלל בבחי' הביטול ולקרבו שהחשך יהפך לאור כו'. ויובן זה מענין האכילה דשבת⁵, שבשבת הגם כי אוכל לתאוות נפשו מ"מ מאכילה דשבת שהיא מצוה אינו נמשך שום יניקה לחיצוני' כלל, שדוקא בששת ימי חול אם אוכל ח"ו לתאוות נפשו אז מוריד המאכל כנ"ל סי' א', אבל בשבת אפי' כשאוכל לתאוות נפשו ח"ו אינו נמשך שום יניקה לחיצונים כלל שהרי האכילה היא מצוה כו'. ולכאורה צ"ל מהו ענין שמובדל כ"כ האכילה דשבת מששת ימי החול. אך הענין הוא דששת ימי החול שרשם מששה מדות הוא בחי' ששת ימים עשה, ולא נאמר בששת כמ"ש במ"א⁶, ושורש ששת ימים אלו הוא מבחי' בינה אם הבנים כו' אשר בינה מינה דינין מתערין, והיינו בסופה שהוא בחי' כעס על ההיפוך כשעמי לא התבונן ח"ו, וע"ז נאמר אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. והוא שנאמר וחרה אף בפ' שני' דק"ש שלכאורה יפלא איך שייך ל' וחרה בבחי' הביטול דק"ש, אך זהו כענין משארז"ל מזיעתן של חיוה"ק נהר דינור יוצא על ראש רשעים תעהיחול בגיהנם, שלכאורה הלא החיות הקדש עומדים ברעש גדול ואיך יומשך מהם בחי' דין קשה. אך באמת היא הנותנת שמפני שעומדים ברעש גדול כו' לכן בחי' הזיעה שלהם היא הפסולת מזה נמשך דין קשה על המנגד המונע ומעכב. וכן באדם שהוא עולם קטן צ"ל בבחי' לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר על שמונע ומעכב אותו, והיינו שצריך לעורר הגבורות שבו על עצמו, היינו על בחי' הרע שבו שהוא מסט' דס"מ ונוקבי' שהם הרשעים, וז"ע על ראש רשעים יחול כו', ובזה יובן ענין וחרה שבפ' שני' דק"ש שבא מהתלהבות דפ' ראשונה דק"ש כו'. ועפ"ז יובן ג"כ ענין בינה מינה דינין מתערין בסופה שהוא בחי' קו השמאל שדיני' מתערים בסופה, הוא בחי' כעס על ההיפוך כשעמי לא התבונן ח"ו כו'. ומפני כי בחי' זו היא מקור לבחי' סדר ההשתל' כו', לכן בבחי' זו א"א להעלות הדבר הנדור כ"א להיות בבחי' פרישות כו'. ולכן באכילה דחול ששרשו מגיע לבחי' זו, כשמגיע לבחי' ביטול זה צ"ל בבחי' פרישות דוקא דאל"כ א"א לו להגיע לבחי' מילי דחסידותא כו' שמונע ומעכב כו'. אבל בשבת שהוא בחי' מוחין דאבא שהוא בחי' שלמעלה מהשתלשלות כמ"ש במ"א⁷ ששם מאיר אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות משם נמשך שיהי' בבחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא שיתעלה בחי' הטוב דנוגה עד שלא יומשך מהאכילה שום יניקה ח"ו כו', והרע דנוגה שבמאכל ה"ה נפרד בע"ש עם חשיכה כנודע ממ"ש במ"א באריכות⁸. וכענין שתי הלחם שבשבועות שהיו באות חמץ, וכנודע ממארז"ל כל המנחות באות מצה חוץ מתודה ושתי הלחם שהיו באות חמץ, והיינו שלעוצם הגילוי שמאיר אז גם חמץ יוכל להתעלות כו' כמ"ש במ"א כו'⁹. ולכן החמץ שבתודה ושתי הלחם הי' נאכל לכהנים דוקא, להיות כי שרש בחי' הכהנים הוא מבחי' חכמה כמ"ש אתה כהן לעולם, כמ"ש מזה בהגהות לד"ה מזמור לתודה שבסידור¹⁰. וזהו ג"כ ענין מה שע"ה אסור לאכול בשר, ותלמיד חכם הוא להיפך שחמרא וריחני פקחין, ועד דלא אכילנא בשרא דתורא כו' כנ"ל זהו מפני היותו תלמיד חכם שמקבל מבחי' החכ' אשר בחכ' אתברירו שגם הבשר יתעלה, וממילא יוסיף תוס' בבחי' חכמה דתיקון מפני כי שרשו הוא מבחי' התהו כנ"ל. ועד"ז יובן ענין האכילה דשבת שהוא מוחין דאבא, וכן ענין מה שהחכם מתיר את הנדר שגם דבר הנדור יתעלה להיות בבחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא כו'. וכענין ההפרש שבין נדרים לחכם המתיר את הנדר כמו"כ הוא ההפרש בין נדרים לקרבנות¹¹, שהרי הקרבן היו מקריבים הבהמה ע"ג המזבח והי' עולה כולה כליל שהי' נכללת באש שלמעלה, ולכן הכהן המקריב תעואת הבהמה שרשו מבחי' חכמה קו הימין, בחי' ימין מקרבת, וארי' דאכיל קרבנין, אריה אור י"ה, ופני ארי' אל הימין הוא בחי' ימין מקרבת שמקרב הבהמה, שז"ע קרבן ל' קירוב, משא"כ נדרים בכלל הוא בחי' שמאל דוחה.

ובעבודה בנפש האדם זהו ההפרש בין תורה לתפלה, שתפלה הוא בחי' שמאל דוחה שז"ע הוידוים שאומרים בתפלה אחר שמו"ע אשמנו בגדנו, וגם בתפלה אומרים סלח לנו כי חטאנו, ולכאורה יפלא למה אחר המס"נ בק"ש אומרים סלח לנו¹² כו' והוידוים שאחר שמו"ע. אך הענין הוא דקודם התפלה דרך איש ישר בעיניו ואם לא עבר על רצונו ית' ועושה ומקיים רצונו ית' בקיום המצות נדמה לו שקרוב הוא ואינו מרגיש כלל דקות הרע שבו, אך לאחר פסוד"ז שהוא מל' זמיר עריצים כמ"ש במ"א¹³, וברכות ק"ש הוא אריכות ההתבוננות בביטול המלאכים איך שהאופנים וחיות הקדש כו' ועי"ז פועל הביטול בנה"ב שמסכים ג"כ להיות כי שרשו משם כמ"ש במ"א¹⁴, ואח"כ בק"ש כאו"א לפום שעו"ד אם למס"נ באחד או לכה"פ בבחי' בכל נפשך ביטול היש לאין, והעלי' דשמו"ע, אז רואה ומרגיש בנפשו דקות הרע המונעו ומעכבו שע"י א"י להתעלות כו' לכן אומר סלח לנו כי חטאנו, ועיקר הוידוי הוא לאחר התפלה אשמנו כו' שהו"ע הרחקת הרע ודחייתו בבחי' שמאלו תחת לראשי בחי' שמאל דוחה לבלי יעכבו עוד מלהתעלות כו', וה"ז כדוגמת הנדרים שהם בבחי' שמאל דוחה, מפני כי אינו יכול להעלותו לכן פורש ממנו ומדחה אותו כו'. אבל ענין התורה הוא בחי' ימין מקרבת לקרב דברים שבנוגה שהתורה היא בחי' ימין כמ"ש מימינו אש דת, ובחכמה שבתורה אתברירו בחי' קו הימין שגם דבר זה שבנוגה יוכל להתעלות כו'.

וז"ע התרת נדרים שאומרים כל נדרי ביוהכ"פ, שהו"ע התרת נדרים או משנה העברה או על שנה הבא כמחלוקת הפוסקים בזה¹⁵, ולכאורה הלא יוהכ"פ הוא מעשי"ת שנת"ל שהם בבינה ואיך משם יומשך ענין התרת נדרים. אך הענין הוא דלוחות האחרונות ניתנו ביוהכ"פ שהוא יום הארבעים מארבעים יום דלוחות האחרונות, לכן אז יכול להיות התרת נדרים כענין החכם שמתיר את הנדר כו', וע' בת"א בד"ה כי אברהם לא ידענו (דקנ"ו ע"ב דפוס קאפוסט¹⁶), והנה פורים ויוהכ"פ בחד דרגא הארת יסוד אבא בנוק' והארתו יוצא עד למטה בבי"ע.

תעזקיצור. שענין הנדרים זהו בחי' שמאל דוחה, אבל מה שהחכם מתיר הנדר זהו בחי' ימין מקרבת לקרב הניצוץ ולהעלותו ע"ד אכילה דשבת שאינו מגשם ופרש שבתכם לא נאמר מפני שלא יש בו פסולת, וכענין חמץ שבתודה ושתי הלחם שנאכל לכהנים דוקא, וכמו ת"ח שהבשר ויין מוסיפים לו חכמה, וכמו הקרבנות שמתעלים ע"י הכהן ליכלל בבחי' אריה אור י"ה, ובעבודה ז"ע תפילה ותורה, תפילה היא כענין הנדרים שאומר סלח לנו אשמנו ע"ד דחיות דקות הרע, ותורה ימין מקרבת בחכמה אתברירו ולכן ביוהכ"פ שבו ניתנו לוחות אחרונות אומרים כל נדרי, בחי' היתר נדרים, והגם שהוא מעשי"ת שהם בבינה, עכ"ז ביוהכ"פ מאיר הארת יסו"א כמ"ש בת"א בד"ה כי אברהם לא ידענו.

ה) אך עדיין צ"ל מהו ענין הדבור שהי' בקרבנות שהי' צריך להקדיש בפה, וגם בנדרים לבטא בשפתים דוקא, ומאין יש כח בדבור ע"ז וכן דבור החכם להתיר הנדר כו'. אך הענין הוא דהבהמה שלמטה הוא גשמי ובכדי שתוכל להתעלות זהו ע"י דבור האדם שממשיך ע"י דבורו בחי' אור מקיף¹⁷ על הבהמה, והכח שיש בדבור ע"ז להיות כי שרש הדבור הוא גבוה מאד נעלה, שהרי אנו רואים שהתינוק כל ימי משך היניקה אינו יכול לדבר בטוב, כ"א לאחר מוחין דיניקה כשנשלמים המוחין אצלו קצת אזי יכול לדבר בטוב, והוא לפי ששרש אותיות הדבור הם גבוהים מאד כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ, אבא יסד ברתא, ששרש הדבור בחי' ברתא הוא מבחי' שם הוי' שבחכמה כו', לכן ע"י דבור האדם יוכל להמשיך בחי' או"מ על הבהמה להעלותה מגשמיותה ואח"כ ע"י הקרבן הוא ההעלאה והמשכה בפנימי'. וכן בנדרים כתיב ג"כ איש כי יפליא לנדור (בפ' נשא סי' וא"ו פסוק ב') וארז"ל בנדה דף מ"ו ע"ב ובנזיר דף ך"ט ב' מופלא הסמוך לאיש, ופי' מופלא הסמוך לאיש זהו בחי' הארת החכמה שמאיר בבינה כו' כמשי"ת לקמן אי"ה, ומזה נמשך הכח לבטא בשפתים בנדרים כו'.

קיצור. שהקרבן צריכים להקדיש בפה דוקא, וכן בנדרים לבטא בשפתים, שהבהמה ודבר הנדור הם גשמי' ולכן צריכים להעלותם ע"י שממשיך להם או"מ ע"י דבורו ששרשו מחכמה כמ"ש בחכמה יסד ארץ, ואז יכול להיות העלאת הקרבן והמשכת נחוח לה', וכן בנדרים כי יפליא, הארת החכמה שמאיר בבינה כמשי"ת.

וא"ו) ועפ"ז ¹⁸ יובן הפסוק וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר, פי' מטות הם י"ב שבטים ששרשם וא"ו מדות כפולות והם י"ב גבולי אלכסונים חסד שבגבורה וגבורה שבחסד כו', וראשי המטות הם מוחין של מדות אלו, ומשה הוא תעחבחי' מ"ה שבחכמה מוחין בעצם. וע"ד כמו ענין ישראל מתקשראן באורייתא שפי' ישראל הוא לי ראש בחי' ראש ומוחין, ועכ"ז צ"ל מתקשראן באורייתא בחי' חכמה כי אורייתא מחכמה נפקת, והיינו מפני כי המוחין דישראל לי ראש היינו בחי' מוחין של המדות בחי' מוחין דז"א, ולכן צ"ל ישראל מתקשראן באורייתא דמחכמה נפקת בחי' מוחין בעצם. ועד"ז מלמעלמ"ט וידבר משה בחי' מ"ה דחכמה אל ראשי המטות בחי' מוחין דז"א בחי' נדרים והיתר נדרים כו'. וזהו זה הדבר, דהנה כל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה, פי' כה הוא בחי' כדמותנו כמ"ש וביד הנביאים אדמה בבחי' דמות לבד ולא עצם הדבר, ולכן נק' אספקלרי' שאינה מאירה פי' כמו מה שקורין בל"א שפיגל, שהגם שרואה דרך בה מ"מ אינו רואה עצם הדבר כ"א הדמות לבד, אבל משה נתנבא בזה בחי' אספה"מ¹⁹, עד"מ כמו כשרואים דרך זכוכית בהירה שאינו מסתיר כ"כ על עצם הדבר ורואים דרך בה עצם הדבר. וז"ע איזהו חכם הרואה שהוא בחי' ראי' דחכמה שאינו דומה שמיעה לראי', פי' כי הגם ששומע הדבר ומאמין שכך הוא ומצייר בנפשו הדבר ההיא, ואח"כ כשרואה דבר אשר שמע ממנו תחלה ונצטיירה אצלו ממה ששמע כו' אינו דומה שמיעה לראי', והיינו כי הנחת הדבר ההיא בכחות נפשו אינו דומה שמיעה לראי', והוא לפי ששמיעה הוא בחי' בינה אזן מילין תבחן שהוא בחי' שמיעה בחי' בינה לבד כמ"ש מזה בד"ה הטה כו' פקח עיניך וראה²⁰, אבל איזהו חכם הרואה הוא בחי' הראי' דחכמה כו'. ובעבודה זהו ההפרש בין שמע ישראל ל' השגה והבנה לבחי' שאו מרום עיניכם וראו בבחי' ראי' ממש כו'. וזהו וידבר משה בחי' מ"ה דחכמה אל ראשי המטות בחי' מוחין דמדות, להיות אצלם הדבר בבחי' זה בחי' ראי' שיוכלו להתיר הנדר, שמזה שאמר אל ראשי המטות נלמד מזה ענין מה שיחיד מומחה מתיר את הנדר, והיינו שמשה המשיך להם בחי' איזהו חכם הרואה עד שיוכלו להעלות דבר הנדור בבחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא ולהתיר אותו שיוכלל בקדושה כו'.

ולהבין בתוס' ביאור²¹ באיזהו כח הי' יכול משה להמשיך בחי' זו כו', הנה ארז"ל במשנה פ"א דסנהדרין סנהדרי גדולה היו של שבעים ואחד ולמדו זה ממשה שנאמר אספה לי שבעים ומשה על גביהם הרי ע"א, והנה משה הי' מופלא שבב"ד מופלא שבסנהדרין, והיינו כי פי' מופלא²² הוא לפי שנאמר אספה לי שבעים כו' ואצלתי מן הרוח כו' וכתיב אח"כ ויאצל מן הרוח כו' שהזקנים נאצלו מאור תעטמשה, ופי' ל' אצילות הוא הפרשת הארה²³, וכענין הארת הנפש המחי' את הגוף שלא כל הנשמה מלובש בגוף כ"א הארה ומקצת מן הנשמה, שהנשמה בעצמה אינו שייך בה חילוקי רמ"ח אברים כו', ונמצא הארת הנפש המחי' את הגוף הוא רק מה שנאצל מן הנשמה הפרשת הארה לבד, דהנה אוא"ס ב"ה עצומ"ה מובדל ומרומם מגדר עולמות ובכדי להיות בחי' בראתיו יצרתיו כו' זהו ע"י ממוצע שהוא בחי' אצי', שאצי' הוא הפרשת הארה מאוא"ס ב"ה כו', ועד"ז יובן ענין השבעים זקנים שנאצלו מן הרוח שעל משה שהיו רק הפרשת הארה מרוח משה כו', ומשה לגביהם הי' בבחי' מופלא כענין במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור שהי' לגבי ע' איש הזקנים בבחי' פלא ובבחי' אתכסיא מהם כו', ולכן הי' בכחו להמשיך בחי' היתר נדרים שראשי המטות בחי' יחיד מומחה יהי' יכול להתיר הנדר, שענין התרת נדרים פורחים באויר בחי' אור יו"ד בחי' אוירא דכיא כו', ומשה שהי' בחי' מופלא לגבי ע' איש הי' יכול להמשיך הכח לענין היתר נדרים כו'. ולכאורה צ"ל הלא בנדרים יש ג"כ בחי' מופלא שז"ע מ"ש לעיל איש כו' כי יפליא, מופלא הסמוך לאיש כו'. אך הענין דבאמת יש ב' בחי' מופלא, והיינו בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה, ובחי' מופלא הסמוך לאיש הוא בחי' הארת החכמה המאיר בבינה בחי' חכם בבינה ומזה נמשך הכח לבטא בשפתים כו', אבל בחי' פלא דמשה הוא בחי' אאלפך חכמה שהוא בחי' במופלא ממך אל תדרוש כו', לכן הי' בכחו להמשיך בחי' היתר נדרים שפורחין באויר בחי' אור יו"ד כו' שגם ראשי המטות יוכלו להתיר הנדר כו'.

ובד"כ בחי' זה הדבר בעבודה הוא בחי' תפלה ותורה, תפלה היא מלמטלמ"ע כענין שרש הנדרים שהם מלמטלמ"ע לכן צ"ל בחי' שמאל דוחה כו', ותורה הוא בחי' המשכה מלמעלמ"ט בחי' ימין מקרבת שז"ע מ"ש בתורה ודברי אשר שמתי בפיך, וגם ארז"ל כל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו כו' שהוא בחי' המשכה מלמעלמ"ט להיות בבחי' ימין מקרבת כו'. וזהו וידבר מל' ידבר ל' הנהגה, שמשה המשיך בראשי המטות בחי' היתר נדרים כו'.

קיצור. משה מ"ה דחכמה, ראשי המטות מוחין דז"א, ע"ד ישראל לי ראש מוחין דז"א מתקשראין באורייתא שמחכמה נפקת, ואמר להם זה הדבר, זה אספה"מ, איזהו חכם הרואה שאינו דומה שמיעה לראי', שיחיד ומומחה מתיר שגם הנגה שבמאכל יתהפך לנהורא כו', וביאור הענין איך המשיך משה זה לראשי המטות, כי משה הוא ע"ד מופלא שבסנהדרין, בחי' אאלפך חכמה לכן המשיך בחי' היתר נדרים שפורחין באויר בחי' אור יו"ד בחי' אוירא דכיא כו'.