מזמור לתודה כו' (א)

שסזמזמור לתודה כו' (א)

בס"ד. (ש"פ אמור, ט"ל).

ד"ע ד"ת ל' טבע מחלוקת בין המחקרים כו' ענין הנס

אמור

מזמור לתודה¹ הריעו לה' כל הארץ, הנה הריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה². וצ"ל מה שייך ענין הלכה למזמור לתודה. אך הענין הוא, דהנה ארז"ל (במד"ר פ' צו פ"ט) כל הקרבנות בטלים לע"ל³ חוץ מן התודה כו', וגם אמרו הלכות אינם בטלים לע"ל לכן הם שייכים זל"ז. ולכאורה צ"ל הלא אנו אומרים בתפלת המוסף ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, א"כ יהי' גם שארי קרבנות לע"ל, ותירצו ע"ז שקרבנות הצבור לא יבטלו רק קרבנות יחיד, וקרבן תודה הגם שהוא קרבן יחיד אעפ"כ לא שסחיבטל. ולהבין זה הנה אמרו רז"ל (ברכות דנ"ד ע"ב) ד' צריכים להודות⁴ יורדי הים והולכי מדברות וחולה שנתרפא כו', ופי' רש"י כשיצאו מהסכנה, והיינו ע"ש הנס שאירע להם, ומספר ד' הם כנגד ד' אותיות דש' הוי'⁵ וכנגד ד' גאולות וד' לשונות של גאולה והוצאתי כו'. ובסידור האריז"ל פי' מזמור לתודה או"א דיצי'.

והענין הוא, דהנה כתיב כי אל דעות הוי', שיש ב' דעות דעת עליון ודעת תחתון, וע"פ הקבלה ד"ע הוא בחי' יסוד אבא וד"ת יסוד ז"א. וביאור הענין בל' החסידות הנה ד"ע הוא איך דכולא קמי' כלא חשיב וכל בחי' הנבראים הם אין ואפס כו' וכלא חשיב ממש, והוא ית' הוא בחי' יש האמיתי כו', וד"ת הוא שהבריאה היא יש מאין כו'. כי יש בחי' השתלשלו' עו"ע כמו שכל ומדות מח' ודבור, שהמדות כלולים תחלה בשכל ואח"כ נולד המדה, וכמו"כ מח' ודבור שמחשב במח' איך לדבר, הרי המדות היו תחלה בהעלם בשכל ואח"כ יצאו מהעלם אל הגילוי להיות למדה בפ"ע (וזהו שארז"ל בר"ה דף ך"א ע"ב חמשים שערי בינה⁶ נבראו בעולם, פי' בינה היא אם הבנים⁷, בנים הם המדות, ובינה היא אם המולדת המדות הנק' בנים שיוצאים ונולדים ע"י מ"ט שערי בינה, שענין מספר חמשים שע"ב, זהו שהמדות הם ז' מדות וכ"א כלולה מז', ה"ה מ"ט, ולכל פרטי הז' מדות שבכל מדה יש שער מהבינה, שזהו בחי' ההטי' שבשכל להיות לידת והתגלות המדה בלב. ועד"מ כשרוצה באיזה דבר פרטי, זהו מפני כי כבר התבונן בשכלו שטוב לפניו כך לכן רוצה בזה, ואם לא הי' מבין תחלה שהדבר שרוצה בו טוב לפניו הוא לא הי' רוצה בה כלל וכלל, ונמצא כי לידת והתגלות המדה שבלב זהו מהשכל שהולידה, היינו שהשכל המציא לו שטוב לפניו כך. וזהו הנק' שער שכמו השער משמש לצאת דרך בו, כך מה שיוצא ומתגלה מהשכל להיות בבחי' מדה שבלב זהו הנק' שער כו', ולהיות כי המדות הם מ"ט לכן הם מ"ט שע"ב, ושער הנו"ן הוא עצם הבינה כו'. ונמצא מובן איך שהמדות היו תחלה בהעלם בהשכל היינו בבחי' השערים הנ"ל, הוא בחי' הטיית השכל להיות רוצה בדבר זה ונק' מדה שבשכל, ויציאתם מהעלם אל הגילוי בלב הוא להיות מדה שבלב בפועל בפ"ע כו'). ועד"ז הו"ע גילוי הדבור מן המח' (שכל דבריו שמדבר היו תחלה בבחי' המחשבה, כשחשב בעצמו שצריך לדבר ענין הדבר שמדבר בו, וגם בעת שמדבר מצמצם מחשבתו לחשוב בדבר שמדבר בכדי שיהי' דבורו כראוי וכסדר שצריך כו', וה"ז בחי' השתלשלות עו"ע כו'). אבל יש בחי' יש מאין הוא שמאין נתהוה ליש ודבר נפרד.

שסטועד"ז יובן ענין הבריאה שנק' יש מאין שלא יתכן לומר שהעולם הגשמי הי' בהעלם תחלה ברוחניות כ"א בבחי' יש מאין כו', (וכמ"ש החוקרים ובראשם הר"ס גאון ז"ל שבריאת העולם יש מאין ז"ע דבר מלא דבר⁸, שמלא דבר נתהוה להיות בחי' דבר, שא"א שבחי' דבר זה שנתהוה הי' תחלה בבחי' הלא דבר בבחי' העלם, שמאחר שהוא לא דבר א"א להיות בו בחי' דבר כו'. וכן מובן גם בלשון יש מאין, שפי' אין הוא מה שאינו מושג כלל, ופי' יש הוא דבר המושג ונראה לנו, וא"כ אינו שייך כלל לומר שבחי' השגה זו הי' תחלה בהעלם בבחי' האין שאינו מושג, מאחר שהוא למעלה מהשגה, א"א לומר שהי' בו בחי' ההשגה שהוא היש, שא"כ למה נק' אין. וא"כ קריאת שם אין שפירושו שאינו מושג שולל ממנו לגמרי בחי' ההשגה שהוא היש שנתהוה מבחי' האין שיהי' בו בהעלם, ע"ד עילה ועלול שיש בהעילה בחי' העלול בהעלם, משא"כ היש בבחי' האין אינו בו כלל גם בהעלם, אלא שבחפץ ורצון הבורא נתהוה מבחי' אין בבחי' בריאה, (שהוא בלשון הפסוק דבר חדש מה שלא הי' תחלה, כמ"ש ואם בריאה יברא ה' שפי' רש"י ורבותינו פירשו אם בריאה פה לארץ מוטב ואם לאו יברא ה', בסנהדרין דק"י סע"א, וע' בפי' הרמב"ן ז"ל בחומש פ' קרח⁹ ט"ז למ"ד בשם הר"א ז"ל שלשון בריאה הוא על המצא יש מאין), להיות בחי' מציאת היש כמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה, וז"ע ד"ת שהבריאה היא יש מאין כו').

ובאמת ב' הדיעות הם אמת, שד"ת הוא מצד בחי' ש' אלקים שאלקים בגימט' הטבע (וד"ע הוא מבחי' ש' הוי', שלמעלה מש' אלקים שהוא בחי' הנהגת הטבע. ומ"מ שניהם הם אמת, שגם ההנהגה שע"י שם אלקים הוא אמת, שב' בחי' אלו הם יחו"ע ויחו"ת, ש' הוי' בחי' יחו"ע, וש' אלקים הוא בחי' יחו"ת, ושניהם הם כחות אלקות, יחו"ת בשם אלקים המצמצם ומפריד להיות עלמא דפרודא בחי' יש כו' בכדי שיוכל להיות ע"י עבודה בחי' ביטול היש לאין. וזהו שבסוף עשרה מאמרות שלא נז' בהם רק ש' אלקים כמ"ש במ"א¹⁰ נרמז בתורה תיבת אמת, כי ס"ת ברא אלקים לעשות הם אמת¹¹, לרמז שדיעה זו דד"ת שנמשכת מש' אלקים הוא ג"כ אמת, רק שבבחי' אמת יש כמה בחי' אמת, שיש בחי' שפת אמת, ויש בחי' אמת עצמו, ויש בחי' אמת לאמיתו¹².

שעוכמ"ש במ"א בפי' תתן אמת ליעקב, שהוא מדת הת"ת, והקשו שלכאורה אינו מובן וכי מדת החסד ומדת הגבורה אינם אמת ח"ו¹³, ולמה נאמר תתן אמת ליעקב דוקא. אך הענין דודאי מדות חו"ג הם ג"כ אמת רק שאינם אמת לאמיתו, לפי שלמדת החסד יש מנגד בחי' מדת הגבורה, וכן לגבורה מנגד מדת החסד, ומאחר שיש לכ"א מהם מנגד שלפי המנגדו צריך להיות בהיפך, אין זה אמת לאמתו, אבל מדתו של יעקב שהוא בחי' ת"ת ונק' אמת לאמתו, לפי שלבחי' הת"ת שהיא מדה"ר אין לה מנגד כלל, שהרי הת"ת סובל ב' המדות דחו"ג יחדיו¹⁴, והיינו גם אם מדת הגבורה מנגד להשפעת הטוב והחסד שנשפע ע"פ החסד בלי דקדוק כ"כ, מפני שממדת הגבורה נמשך הדין והדקדוק לדקדק שע"פ שורת הדין אינו מגיע לו כלל בחי' השפעת הטוב והחסד, הנה מדת הרחמים מכריע ונותן מקום למדת הגבורה לומר הן אמת שע"פ הדין אינו מגיע לו, מ"מ נצרך לרחם עליו, ובזה שע"י הרחמים שירחמו עליו יומשך לו הטוב והחסד, אינו מנגד כלל למדת הגבורה, וא"כ הרי מדת הת"ת אין לה מנגד כלל, לפי שנותנת מקום לשני הבחי' דחסד וגבורה ולכן נק' אמת לאמיתו. ובמ"א נת' פי' תתן אמת ליעקב שהקשו הלא יעקב עצמו הוא מדת האמת¹⁵, שהי' מרכבה למדת הת"ת שנק' אמת כמ"ש ע"פ ונתתם לי אות אמת דא וא"ו, שהוא מדת הת"ת, ומהו תתן אמת ליעקב, אלא שזהו בחי' אמת לאמיתו כמ"ש מזה במ"א, ויש בחי' שפת אמת, שהוא ג"כ אמת, ושרש בחי' אמת ית' לקמן אי"ה בענין תיקון ואמת שפנוי משערות, וכל בחי' אמת שרשו מעתיקא קדישא כמ"ש בלק"ת בביאור אלה מסעי דרוש השלישי¹⁶, ושם פ"דה. והיוצא מזה שיש כמה בחי' אמת, וא"כ מובן איך שב' הדיעות דיחו"ע ויח"ת שניהם הם אמת, שגם ההנהגה דש' אלקים בגימ' הטבע הוא ג"כ אמת ושרשו מבחי' אלקים דבינה, שנק' אלקים חיים ומלך עולם כו').

והנה לשון טבע¹⁷ יש בו מחלוקת בין המחקרי' שבתשו' ח"צ נת' שלשון טבע¹⁸ הוא מחודש והוא רק מערך ג' מאות שנה, דבאמת אינו שייך לומר טבע כלל כי הלא כתי' המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר, ואינו שייך שעאלקרות מה שצומח מן הארץ בשם טבע כלל, כ"א הכל הוא מאתו ית' שהוא הנותן ומכין לארץ מטר כו', ונקראים בשם נסים תכופים¹⁹ כו'. ושארי חכמי המחקר אומרים של' טבע הוא מלשון שארז"ל בסנהדרין ספ"ד משנה ה' שאדם טובע כמה מטבעות בחותם א' וכולם דומים זל"ז, אבל הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין א' מהם דומה לחבירו. ונמצא כי ענין טבע הוא ענין הנהגת העולם, שבחי' בריאת העולמות הוא מאין ליש, וההנהגה שמנהיג את העולם נק' בשם טבע כו'.

ובזה יובן המד"ר²⁰ פ' בראשית ע"פ ויכל אלקים ביום השביעי, הלא בששת ימים ברא הקב"ה את עולמו, ולכן שינו לתלמי המלך וכתבו ביום הששי, ולמה נא' ויכל כו' ביום השביעי, ובמד"ר תירצו על קושי' זו משל למלך שעשה לו טבעת מה הי' חסירה חותם בא שבת בא חותם. הרי כי בריאת העולם נק' בשם טבעת. והענין הוא דהנה נת' בסידור בד"ה השמים מספרים²¹ כבוד פי' השמים הם בחי' שמים עילאין מספרים מנהרין ומנצצין בחי' כבוד אל דנהיר לכל עזקא ועזקא, והוא מזהר פ' תרומה דקל"ו ע"ב, פי' עזקא הוא טבעת, והיינו כי בריאת העולם הוא בחי' טבעת דהיינו בחי' עיגולים, כי יש בחי' עיגולים ויושר, עיגולים הוא בחי' העלם, וכמשל הרב²² כשאומר לתלמידו איזה דבר שכל הנה קודם שיבין התלמיד שכל וסברת הרב היטב הנה השכל מקיף את שכל התלמיד ועדיין הוא אצלו בבחי' העלם, רק אח"כ כשמבין ומשכיל היטב שכל וסברת הרב אז הוא בחי' יושר. ועד"ז יובן ענין בריאת העולמות שהוא בחי' עיגולים שנבראו עולמות והיכלות שהם מעלימים ומסתירים, וכנודע שעולם הוא לשון העלם²³ כו', ושבת הוא החותם, ולכן אומרים בשבת השמים מספרים שבחי' שמים עילאין מנהרין ומנצצין בחי' כבוד אל דנהיר לכל עזקא ועזקא שהם המאירים את בחי' הטבעת. ולכן נאמר ויכל אלקים ביום השביעי, דהן אמת שבששת ימים ברא הקב"ה את עולמו אבל עדיין הי' בחי' טבעת בלא חותם, בא שבת בא חותם שהוא בחי' המאיר את העולם שנק' בשם טבעת, ואעפ"כ איננה נקראת מלאכה שלא נתחדש דבר בשבת רק שהאיר כו' שהוא רק שיצא לידי גילוי מה שהי' בהעלם תחלה כו', (והיינו גילוי ש' הוי', דכתי' בי' יהללו את ש' הוי' כי הוא ציוה ונבראו, ולכאורה הלא כתיב בראשית ברא אלקים, ובכל מע"ב לא נז' רק ש' אלקים, שהבריאה הי' ע"י ש' אלקים. אך הענין הוא דבש' אלקים נא' ברא בחי' כח הפועל בנפעל, בחי' ממכ"ע, שע"ז אמרו מה הנשמה שעבממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם (במדת"ל ע"פ ברכי נפשי), אבל בש' הוי' נא' ונבראו מאיליו וממילא בלא התלבשות, כמ"ש בלק"ת שה"ש בד"ה קול דודי²⁴ ובמ"א בד"ה הללוי' הללו כו' מן השמים²⁵, וזהו בחי' סוכ"ע. והגם שעיקר החיות הוא מבחי' סוכ"ע, עכ"ז הוא בלתי התלבשות. והנה סוכ"ע אין פירושו שסובב ומקיף לבד²⁶ כ"א שאני מלא, ולית אתר פנוי מיני', ומ"מ נק' סוכ"ע לפי שזהו בהעלם, שאינו מושג וכמאמר מי שאמר והי' העולם, מי הוא בחי' שאינו מושג כלל. וזהו בכל שי"ב, ולכן בכל שי"ב לא נזכר ש' הוי', רק אחר שבת נאמר ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, והיינו לפי שבשבת מאיר שם הוי' כמ"ש שבת להוי' אלקיך, ולכן בשבת מתגלה ש' הוי' מה שהי' בכל שי"ב בבחי' העלם בחי' סוכ"ע כו', שאין זה דבר חדש כ"א גילוי ההעלם) ואעפ"כ נא' ביום השביעי מפני כי שבת דוקא הוא החותם כו'. והנה נת' שהחותם הוא בחי' ש' הוי', כי הטבעת הוא בחי' ש' אלקים בגימ' הטבע, וזהו שטבעת הוא ל' טבע, והחותם הוא מבחי' ש' הוי' שהוא בחי' ד"ע וכמ"ש וארא כו' ושמי הוי' לא נודעתי להם, ופי' רש"י ז"ל לא ניכרתי להם במדת אמיתות שלי (אשר לכאורה אינו מובן וכי ח"ו שם אל שדי ושארי שמות שאינם נמחקים אינם אמת ח"ו, אלא שיש כמה מדרגות בבחי' אמת כנ"ל, וש' הוי' נק' מדת אמיתות שלי, שש' הוי' הוא בחי' מדת האמת שהוא בחי' ד"ע שזהו בחי' אמת לאמתו כו').

והנה ענין הנס הוא בחי' הגילוי מלמעלה מן הטבע, כי נס הוא בחי' רוממות²⁷ מלשון ושים אותו על נס (בפ' חקת ך"א פסוק ח'), והיינו כי ענין הנס הוא היפוך הטבע, ואפי' אם הנס מלובש בדרך הטבע הוא ג"כ מבחי' שלמעלה מן הטבע, והיינו שהוא מבחי' ש' הוי', ולכן ד' צריכין להודות נגד ד' אותיות דש' הוי' רק שהוא מלובש בטבע כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש בסידור האריז"ל דמזמור לתודה הוא או"א דאצי', כי הנה נודע שבינה נק' יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש והחכמה נק' אין²⁸ כמ"ש והחכמה מאין תמצא (ולכאורה צ"ל מהו הראי' שהחכמה נק' אין, הרי נאמר רק שמאין תמצא²⁹, אבל יש לומר שהחכמה עצמה נק' יש, אלא שהראי' הוא ממ"ש תמצא, שענין המציאה מוכרח לומר שזהו הדבר הזה עצמו, ועד"מ ראובן שמצא דבר שנאבד אצל שמעון, שמוכרח לומר שהדבר הזה עצמו שנאבד אצל שמעון הוא הדבר שמצא ראובן, דאל"כ אין זה מציאה כלל, ועד"ז יובן כשאומר שהחכמה תמצא בדרך מציאה מאין דכתר, א"כ הרי החכמה היא ג"כ אין שאל"כ אינו שייך לומר לשון מציאה ע"ז). והנה או"א זיווגייהו תדיר לצורך קיום העולמות שהם יש מאין כו' (והיינו שחו"ב הם שרש בחי' שעגאין ויש, שהבינה נק' יש, לפי שבינה היא בחי' השגה כנודע, וענין השגה הוא בחי' מציאות יש כנ"ל, וא"כ מובן שבבינה אינו מושג בחי' האין דחכמה, ע"ד שהיש שלמטה אינו משיג האין המהוה אותו, רק שזיווגייהו תדיר שז"ע זיווג חיצוני דחו"ב, שהיש דבינה בטל תמיד לבחי' האין דחכמה, ע"ד בחי' ד"ת דיחו"ת, שהוא בחי' ביטול היש דבינה לאין דחכ', והאין דחכמה מהוה תמיד בחי' היש דבינה. אבל בחכמה עצמה הוא בהיפוך לפי שהחכמה הוא בחי' יחו"ע בחי' ד"ע שלמעלה היש האמיתי, ולמטה הוא אין, והיינו כי יש ב' פירושים בפי' אין, הא' אין שאינו מושג, הב' אין הארה בעלמא³⁰, ובבינה שהיא שרש היש שם מושג ע"ד ד"ת, שהיש הוא בחי' השגה דבינה הוא מאין דחכ' פי' אין שאינו מושג, וזיווגייהו תדיר בבחי' זו, שהיש בטל תמיד לבחי' אין דחכמה והאין דחכמה מהוה היש דבינה. אבל בחכמה עצמה כאשר עדיין אין החכמה שופע בבינה היא בהיפך ממש, שחכמה הוא דעת עליון, שהחכמה שנמצא מאין דכתר שניהם הם בחי' יש האמיתי, ובחי' הארת החכמה שנמשך לבוא לידי השגה בבינה הוא אין, היינו שהוא בחי' הארה בעלמא לבד מבחי' עצם החכמה, ולכן נק' אין, והארה זו היא כלא ממש חשיב נגד בחי' היש האמיתי דחכמה, וכ"ש בחי' ההשגה שבבינה שנמשך מהארה זו, וזהו בחי' דעת עליון בחי' יחו"ע כו', ובחי' זו א"א לבוא בנבראים בהשגה גמורה, מאחר שזהו למעלה מבחי' ההשגה דבינה ג"כ כו'). וענין הנס הוא שיהי' יחוד אבא ואימא דהיינו שגם בבחי' בינה שהוא בחי' יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש, יאיר בחי' החכ' שהוא בחי' אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא כו' (וזהו ע"ד מ"ש בס"י הבן בחכמה שבחי' בינה נכללת ומתייחדת בחכמה, וע"ד שילוב ש' אד' בש' הוי' שנת' במ"א³¹ כו', והיינו ששרש בחי' הטבע נכללת בלמעלה מן הטבע, ומשם נמשך הנס כו', וזהו נס לשון הרמה שבחי' שרש הטבע מתרומם להתנהג בבחי' שלמעלה מהטבע.

ומפני כי ענין הנס הוא מבחי' חכ' שהוא בחי' דעת עליון כו', בחי' ש' הוי' בחי' אמת כמ"ש ואמת הוי' לעולם שיאיר גם בעולם בחי' אמת הוי'³² שהוא בחי' חכ' כמ"ש הוי' בחכ' (וגם בת"ת מאיר ש' הוי' כו', מפני שכמו שהחכ' נק' אחד האמת כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, כן גם הת"ת נק' אמת כמ"ש ונתתם לי אות אמת ופי' בזח"ג ר"פ ויקרא דא אות וא"ו שהוא ת"ת³³, מדתו של יעקב, וכנ"ל בפי' תתן אמת ליעקב), לכן נא' ע"ז מזמור לתודה שהגם שא"א להשיג בחי' ד"ע איך דכולא קמי' כלא חשיב, עכ"פ צ"ל בבחי' הודאה שמודה כו', וזהו ענין מזמור לתודה כו'.