הוספה ד

שמוהוספה ד

והמשכילים יזהירו - ביאור מהרה"ח הרד"צ חן ע"ה

ביאור לד"ה והמשכילים יזהירו¹ תרל"ט

— מהרה"ג הרה"ח הרד"צ ע"ה חן —

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים ואמרז"ל זה הדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה, וצ"ל מה שייך הדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה להמשכילים, ומהו יזהירו.

והנה להבין ענין הרקיע צ"ל ענין מתיבתא דרקיע דמצינו בגמ' קא מפלגי במתיבתא דרקיע בהרת כו', ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, מאן נוכח רבה בר נחמני כו' טהור טהור ובמ"א אי' שמצא זה בתורה² לטהרו כו', והנה צ"ל מאחר דהקב"ה אומר טהור איך שייך דמתיבתא דרקיע יאמרו טמא, וגם מהו"ע מאן נוכח רבה בר נחמני, הגם דמצינו שארז"ל דאין משגיחין בבת קול היינו כשאומרים למעלה על למטה אין משגיחין, דתורה שלמטה הוא לברר ברורים ואם רצון ה' כך הי' מוצא זה בתורה הנגלית, אבל שישאלו למעלה איך פוסקין למטה זה לא מצינו כלל, דלמעלה אינו שייך ברורים דתורה שלמעלה נק' עה"ח ושלמטה עה"ד, וכ"ז במקום בת קול אבל כשהקב"ה אומר טהור אינו שייך כ"ז ואיך אומרים טמא. והנה צ"ל מה שמצינו שתנאים ואמוראים עשו מופתים שיוצאים מדרכי הטבע לגמרי וכמו רפב"י א' גנאי כו' שזה הי' נס גבי משה וס' ריבוא ישראל קודם מ"ת, ועוד אמרו זוטרי דבכו כו', שזה לא מצינו אפי' אחר מ"ת רק גבי ג' נביאים גדולים אליהו אלישע יחזקאל ואצלם לא הי' זה בדרך נס, וצ"ל דאחר מ"ת לא הי' נס כלל ענין קרי"ס ונסים של הנביאים הנ"ל זה הי' ע"י תושב"כ לכן הי' זה נס, אבל בתושבע"פ גם זה אינו נס.

שמזוהנה צ"ל תחילה ענין הקב"ה, ובזה נבין ענין מתיבתא ומה שהראו מופתים כו', ומזה נבין ענין והמשכילים יזהירו כו'. הנה קדוש הוא קדוש ומובדל דאני הוי' לא שניתי ולא כדמיון הנשמה שמתלבשת בגוף, הגם שעצם הנשמה אינה מתלבשת כ"א הארה מכל הכחות, מ"מ כשאין שם עצם אין הזיו מאיר ומאיזה מקרה ומאורע לגוף מתפעל עצם הנפש, אבל למעלה אינו כן דאינו שייך לומר כלל וכלל שאיזה דבר מלביש אותו, דאפי' מה שמהווה מאין ואפס המוחלט ליש אינו שייך לומר שהוא מלביש אותו, שהרי כל העולם הוא אין ואפס ואם נחלק אותו לכמה חלקים אינו שייך לומר שמלביש אותו.

וביאור הענין דהנה אי' בגמ' מה הנשמה ממלא את הגוף אף הקב"ה ממלא את העולם כו' עד מה הנפש יחידה בגוף אף הקב"ה יחיד בעולם וכ"ה בתיקונים, ומהו חידוש הבעש"ט במשל חיות הנפש שמחי' את הגוף, ומשל זה הוא עיקר החסידות³ איך שהנפש מחי' את הגוף ומ"מ לא כדמיון הנשמה המתלבשת בגוף. והענין דהנה צ"ל מה שאנו רואין שהאדם חי, מי הוא החי אם הנשמה או הגוף, דהנה הנשמה קודם שמתלבשת בגוף היא בודאי חי והגוף לאחר הפרד הנפש ממנו ודאי אינו חי, אך בעת התלבשות הנפש בגוף מי הוא החי. והנה צ"ל שהנפש הוא חי אלא שקודם התלבשותו בגוף הי' חי בלא גוף ואח"כ הוא חי בהתלבשות בגוף, ולאחר הפרד הנפש מהגוף הוא מת, וצ"ל שמסתלק ברגע א' ואינו שייך לומר שמסתלק מעט מעט שהרי ע"פ דין הגוסס הוא כחי לכל דבר אלא שמסתלק ברגע א'. וכמו"כ למעלה מ"ש בתניא שאם הי' מסתלק ממנו הי' הכל אין ואפס⁴, צ"ל שהי' נסתלק ברגע אחד, ואם ביום א' מברה"ע הי' מסתלק הי' חוזר הכל לאין ואפס, וכמו"כ אם לא הי' מהווה הי' הכל אין ואפס וכתי' המחדש בטובו בכל יום כו' שתמיד מחי' ומהווה נבראים בע"ג ואם לא הי' מחי' ומהווה הי' הכל אין ואפס, וא"כ כל מציאות העולם הוא אין ואפס ואינו שייך כלל לומר שהוא יש, וכל מה שעין רואה אינו שייך לומר שהוא יש שבאמת הוא אין ואפס, ואם הי' נתנה רשות להעין לראות הי' רואה שהוא אין, אלא שהעין הוא גשמי לכן אינו רואה, ומאחר שכל מציאות העולם הוא אין ואפס אינו שייך לומר שהוא מלביש אותו, אלא שאפי' כח המהווה את העולמות הוא אינו מלובש בתוך העולמות שאינו שייך לומר הלבשה שמחכלל. ובחי' קדוש ומובדל היינו שהוא קדוש ומובדל אפי' מהכח המהווה העולמות, דאמיתית עצמותו הוא קדוש ומובדל אפי' מבחי' זו ג"כ, ומ"מ הוא העיקר המחי' נבראים אלא שהוא בדרך מקיף וסובב, דענין סובב למטה הוא כמו אופן שהוא עגול, ובנפש בשכל הוא מה שא"א להתלבש בכלי מוחו נשאר במקיף, וכמו"כ בלב הנה אי' בתניא צדיקים גמורים האהבה נתמלאה בחלל הימני עד שנשפך בחלל השמאלי⁵, ומה שייך לומר על אהבה שנשפך והרי א"ז מים שאפשר להשפך, והפי' הוא שנשאר בדרך מקיף, אבל למעלה אינו כמו כל הנ"ל שהסובב הוא עיקר המחי' אלא שהוא בהעלם, וזהו שאמר אני מלא והול"ל אני ממלא או יאמר שהעולם מלא ממני, וכמו שאינו שייך לומר שהמים מלא בהכלי אלא שהכלי מלא ממים ומהו אומרו אני מלא. אלא הפי' שאני מלא בהעולם, אבל אצל העולם הוא בהעלם שאינם מקבלים בחי' זו שהוא קדוש ומובדל.

ועל ל' קבלה יש ג' מדריגות שנק' קדוש דעת ת"ת יסוד, שהוא קו האמצעי ובזה יש מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, דעת הוא מלמטלמ"ע והוא ההתקשרות לבחי' קדוש ומובדל דאני הוי' לא שניתי ומ"מ יתקשר בבחי' זו, דהמשכה אינו שייך בבחי' זו כ"א העלאה דכשהנשמה עולה למעלה מכל העולמות אז מתגלה אליו בחי' זו, דבדרך המשכה א"א להיות בחי' זו אבל בדרך גילוי אפשר להיות, והחילוק בין גילוי להמשכה הוא עד"מ כשא' מעמיק דעת באיזה השכלה ונופל לו ההשכלה זה המשכה, אבל כשהמוחין זכים וממילא נופל לו ההשכלה זהו גילוי, אבל בחי' ברוך אינו שייך להנשמה כלל שאינו גילוי רק כח ויכולת שיהי' גילוי, ות"ת יסוד הוא המשכת הקדוש למטה. וברוך הוא בחי' ראש ומקור כל ברכה אין הפי' שממנו נמשך גילוי הברכה אלא שהוא כח ויכולת שיהי' ממנו ברכה, הגם דכתי' ברוך, ה"ה כמו תיבת רחום או חנון אין פי' שמקבל רחמים אלא שמשפיע רחמים והול"ל מרחם וכן מצינו שנק' מרחם מ"מ אומר רחום, ובאמת מרחם מורה שאין עצמותו רחמים אלא שהוא מתרחם עליו לפי שעה, אבל רחום מורה שעצמותו רחם, וזהו שא' ברוך ופי' שהוא הכח והיכולת שיהי' ברכה. וברוך הב' הוא מ"ש והמלך שלמה ברוך פי' שחכ' תתאה נתברך מח"ע. והענין דהנה אמרז"ל מלך שהשלום שלו, מלך הוא התחברות שמחבר ב' דברים⁶, דהנה אנו רואין דמדות המל' אינו דומה לשום מדה כמו אהבה שמחבר האוהב עם הנאהב, וזה שייך כשמכירו שאם האוהב מכיר את הנאהב ויודע שיש לו מוחין ומדות אוהב אותו, ואם אינו מכירו אינו אוהב אותו, וכמו"כ יראה מחבר הנורא עם הירא ודוקא כשמכירו, אבל מלוכה אף שאינו מכירו ה"ה מלך עליו, ודוקא כשהוא מרחוק, דעל בנים אינו שייך מלוכה מפני שהוא עצמיות, ואפי' על שרים ג"כ אינו שייך מלוכה כ"א דוקא על מי שהוא מרוחק. וגם בכל הדברים אינו שייך הסכם שמטדאינו שייך להסכים על א' שהוא חכם ובאמת הוא שוטה, אבל על מלוכה שייך הסכם. וגם באב אינו שייך לבחור שרוצה שזה יהי' אביו, ולא האב אינו יכול לפטור א"ע מהיות אב, וגם הבן אינו יכול לפטור א"ע מהיות בן, אבל במלוכה שייך בחירה שכח זה יש בכל אדם, והוא מפני שאנו רואין שהנפש שמתלבש בגוף הוא פנימיות שמתלבש בדרך הלבשה, ושכל הוא שולט על הגוף, דהרי אפשר שעושה המצאה כמו חכם (איני זוכר אם הוא כן) והוא שהמוח הוא מושל ושולט על הגוף, ויש מקיף ששורה על לבושים דוקא, ויש מקיף שא"א לשרות אפי' על לבושים ג"כ כ"א על זולתו דוקא ולכן מלוכה הוא דוקא על זולתו. והנה אנו רואין שמלוכה נוגע בעצמיות יותר מכל דבר דאמרז"ל אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכן על אב אינו מחויב למסור נפשו כ"א בפרט א' כברא דרחים לי' לאבוהי ואימי' יתיר מגרמי' ונפשו ורוחו ונשמתו, ועל המלך מחויב למסור נפשו, וכן כשא' יאמר איזה שכל ובא חבירו וסותרו לא יהרגנו בשביל זה, אבל מלך אם יבוא א' ויפגע במלכות ה"ה מורד במלכות ומחויב מיתה, וא"כ אנו רואין שהוא עצמיות יותר מכולם. וכמו"כ יובן למעלה במלכות דהבריאה הוא מצד כל יכול וזהו המקיף שמחבר עם נבראים נפרדים (איני זוכר בבירור) וא"כ צ"ל מהו"ע שלום. הענין דהנה שלום הוא שיומשך הביטול דיחו"ע, אך צ"ל לזה הביטול היש דאל"כ אין אני והוא יכולים לדור, דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה⁷ בתחתונים, דהנה במדריגה שהוא אין ואפס אינו שייך שם דירה כמו שאינו שייך לומר שהזיו דר בעולם דמאחר שהוא אין ואפס א"כ אינו שייך דירה.

ועתה יובן ענין מתיבתא דרקיע דהנה כתי' ועל ראשי החי' רקיע כעין הקרח הנורא, ידוע דיש מרכבתא תתאה ומרכבתא עילאה, מרכבתא תתאה הוא פני ארי' פני שור כו' ומרכבתא עילאה הוא האבות הם המרכבה, דהנה פני ארי' ופני שור הם מדות דבריאה, וראשי החיות היינו חב"ד של המדות, ורקיע שעליהם הוא מ"ש מבטן מי יצא הקרח שהרקיע שהוא הקרח הנורא יצא מבטן מי, מי הוא בינה שלצורך עצמו כביכול ולא של המדות, והוא עצמיות הבינה, והקרח שהוא הרקיע הוא הגילוי מבחי' בינה, וכמו"כ יובן באצי'. אך הנה כאן יש עוד דבר חדש שלא כתי' חיות אלא חיה וצ"ל שקאי על בחי' מל' שמחי' ומהווה נבראים דעולמות בי"ע וכמ"ש ואתה מחי' את כולם, דחיות הוא מה שהוא חי אבל מחי' היינו שמחי' זולתו וא"כ ראשי החיה הוא בחי' ז"א שהוא מקור למקור לחיות הנבראים, והרקיע הוא הגילוי דבינה העצמיות, [וכ"ז במרכבתא תתאה דבי"ע, אבל מרכ"ע דאצי' יהי' חי' כתר כו']⁸.

שנ)הבנת המאמר מר' דוד צבי הירש בר' פרץ מטשעארניגאוו).

הנה יש בחי' קדוש⁹ שהוא קדוש ומובדל לגמרי, ויש בחי' קדוש שהוא קדוש ומובדל אך אינו לגמרי (אפ"ל שר"ל שבחי' הא' אינו מאיר אפי' בדרך מקיף, ובחי' הב' הוא שמאיר בדרך מקיף וכמ"ש בפנים). והנה בברוך יש ג"כ ב' מדריגות, א' ריש ומקור כל ברכה והיינו הכח והיכולת שיהי' ברכה, לא שהוא ברכה בגילוי רק כח ויכולת שיהי' ברכה. והב' והמלך שלמה ברוך שמקבל הברכה. הנה הקדוש הא' שהוא בחי' קדוש ומובדל לגמרי הברוך הוא כפי' הא' ריש ומקור כל ברכה, והקדוש שהוא קדוש ומובדל אך אינו לגמרי הברוך הוא והמלך שלמה ברוך [צ"ע דבלקו"ת מפרש שלום הוא ת"ת וכאן מפרש שהוא מל']¹⁰. ועל ב' בחי' קדוש א'¹¹ שהוא דת"י, דעת הוא התקשרות מלמטלמ"ע שהוא בחי' קדוש ומובדל לגמרי וא"א להיות בדרך המשכה רק בדרך העלאה, ות"ת יסוד הוא המשכה מלמעלה למטה שהוא קדוש ומובדל אך אינו לגמרי ואפשר לימשך למטה בדרך מקיף.

וזהו הפי' הא' דקב"ה שבחי' קדוש ומובדל (הב') יומשך בדרך מקיף. הפי' הב' דקדוש ומובדל (הא') יומשך בפנימיות והוא ע"י תורה. והפי' הג' הוא שיש בחי' קדוש ומובדל שמשם נמשך שיהי' דוקא למקום הראוי והוא מ"ש ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, וזהו שקדוש יומשך ע"י ברוך שיומשך למקום הראוי דוקא.

ובענין והמשכילים יזהירו כו' י"ל כך, הנה אור הוא גילוי, והרקיע הוא מעלים על האור, וצ"ל יזהירו כזהר הרקיע שהאור יאיר ברקיע. עוד י"ל והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע היינו שלא יהיו עננים המסתירים על הרקיע. עוי"ל לברר ולזכך הרקיע גופא. וזהו שא' בפי' הא' שדן דין אמת לאמיתו, הוא אמיתי' של תורה [הגם דא' תפלה מ"מ צ"ל תורה ג"כ] ממשיכים שהאור יאיר ברקיע. והפי' הב' שע"י השכלה דתורה ממשיכים מאור שלמעלה מרקיע היינו שלא יהיו עננים המסתירים על הרקיע, הפי' הג' שלא יהי' דין מרומה היינו לברר ולזכך הרקיע גופא, וכמ"ש [בזהר ע"י] שמחבבן עי"ז מזכך את הרקיע גופא, ע"כ.