קנז

שבטי ישראל שהיו י"ב ואעפ"כ נק' אחד מהם בשם אחד כמ"ש שלחו מכם אחד או אחיכם אחד הגם שיש שני ושלישי, או כמו בשי"ב שהם ששת ימים ואעפ"כ נק' הראשון אחד כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, וז"ע אחד המנוי מה שא"א ח"ו לומר כן באלקות, וא"כ אם הי' נאמר ה' יחיד הי' מורה יותר על אחדותו ית', וע' בת"א בד"ה וארא, ומאחר שבפסוק אשר למדים ממנו מצות לייחדו נאמר דוקא אחד מההכרח לאמר שמתיבת אחד אנו יכולים להבין יותר ענין אחדותו ית' וצ"ל מהו. אך הענין הוא דהנה ארז"ל כד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות תו לא צריכת, וזה מרומז בתיבת אחד שהחי"ת רומז לז' רקיעים וארץ והדלי"ת רומז לד' רוחות העולם, והיינו כי הגם שנתהוו ז"ר וארץ וד"ר העולם עכ"ז הם בטלים בתכלית לבחי' אל"ף הוא בחי' א"ס אלופו של עולם המהוום כו'.

וביאור הענין לקרב אל השכל איך העולם ומלואה בטל לגבי אוא"ס ב"ה, הנה ארז"ל בפדר"א הארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסה"כ, מעפר שבה נעשה ארץ, ומצרורים שבה נעשה הרים שנאמר כי לשלג אמר הוי ארץ (באיוב). ולכאו' צ"ל מה החקירה ארץ מהיכן נבראת, הלא היא נבראת מאין ליש, ואפי' החוקרים מודים בזה וכמ"ש הרס"ג בענין הבריאה שנברא דבר מלא דבר, ומה"ע השאלה מהיכן נבראת. ועד"ז יש במד"ר ג"כ שארז"ל האורה מהיכן נבראת מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו, שגם בזה צ"ל כנ"ל מה השאלה מהיכן נברא, שנברא יש מאין ממאמר יהי אור שבע"מ.

אך הענין הוא שלכל דבר ודבר שבפרטי גשמיות הנבראים יש שורש ומקור ברוחניות, וכמארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל שענין המזל הוא שורש ומקור הדשא והעשב הצומח למטה עד שגבוה מעל גבוה הם המלאכים שנקראים בשם דשא ועשב או חציר ועשב