על כן יאמרו המושלים

שנבעל כן יאמרו המושלים

בס"ד. (ש"פ חקת, רל"ג).

כל העונה איש"ר בכל כחו ג' פי' כו' אותיות שבעצם הנפש כו' כל המאריך באחד כו' ג' ידות - ז"פ

חקת

על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן, וארז"ל בב"ב דע"ח ע"ב המושלים אלו המושלים ביצרם (צדיקים, כדכתי' ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי י"ו ל"ב ופי' רש"י כובש את יצרו) צדיק מושל יראת אלקים (ש"ב כ"ג ג')), באו חשבון באו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה שנגושכר עבירה כנגד הפסדה (הפסד מצוה שמתבטל מריוח, או צדקה שמחסר ממונו, ושכר עבירה שלא להשתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שיפסיד יותר לעתיד, רשב"ם), תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. והקשה בחא"ג שינוי הלשון תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב.

אך הענין הוא דעיקר הבנין הוא בעוה"ז וכמ"ש היום לעשותם, ועי"ז תכונן מל' כן ובסיס (ובל"א גרונט פעסטיקין) לעוה"ב. וגם י"ל מל' והשיבך על כנך (ואם כי כן ל' בסיס ול' מכון בשני ראשים יחשב בקורק' ובש"י מ"מ בחד שורש הם, (וגדולה מזו מצינו בדרז"ל בענין שמות ושמות הגם שהם שני שרשים) וכדפי' בסדור בהקדמה בד"ה הקל בענין כן צדקה לחיים (משלי י"א י"ט) שהוא ל' בסיס ומכון כדפי' רש"י במלכים, ור"ל שהצדקה היא מכון לחיים עליונים הנמשכים מאור פני מלך חיים א"ס ב"ה לעוה"ז הגשמי, והיינו מפני כי צדקה בכלל גמ"ח יחשב שזהו מדברי' שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז כו'). וכל זה הוא ע"י באו חשבון לחשוב חשבונו של עולם הוא ירידת הנשמה בגוף שהוא ירידה עצומה להתלבש בגוף גשמי ונה"ב אך זהו לצורך עלי' שע"י היות הנשמה בגוף גשמי ונה"ב דוקא ועכ"ז תקיים תרי"ג מצות עי"ז מתעלית לאשתאבא בגופא דמלכא.

שנדוהענין הוא דהנה איתא בזהר דכל התורה והמצות הם לאתקנא רזא דשמי', כי הנה יש ז' שמות שאין נמחקים והיינו שם אל בחסד כו' כי כדי שיהי' המשכת אור א"ס ב"ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל במדת החסד כדי להיות עולם חסד יבנה הוא רק מבחי' שם והארה בעלמא מא"ס ב"ה והוא בחי' שם אל, וכידוע שאין ערוך השם של האדם עד"מ לגבי עצמותו וכלא חשיב, וכן שם אלקים בגבורה, ולכן כדי להמשיכו ית' להתלבש במדותיו להיות עולם חסד יבנה הוא ע"י התומ"צ, ע"י מצוה זו נמשך שם זה במדה זו כו'. אך עיקר הפי' לאתקנא רזא דשמי' היינו להמשיך מבחי' שמו הגדול שהוא בחי' א"ס, וכנודע שיש יחוד שם הוי' ואד' שהוא המשכה מבחי' שם הוי' סוכ"ע בשם אד' בחי' ממכ"ע, וע"י התומ"צ הוא המשכה מבחי' שמו הגדול כנזכר בענין משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, ועי"ז לאתקנא רזא דשמיה שיהי' נמשך גילוי בחי' זו בשאר כל השמות.

ב) והנה יחוד הוי' אד' הוא ע"י עניות אמן ולכן אמן גימ' ה' אד', והוא גמר הברכה, ולכן ארז"ל גדול העונה אמן יותר מהמברך וכן ארז"ל כל העונה אישר"מ בכל כחו קורעי' לו גזר דינו, שנא' בפרוע וגו' בהתנדב עם ברכו הוי'. ופי' רש"י שע"י שמתנדבים לברך את בוראן עי"ז בפרוע ביטול פורעניות, כי פרוע מתרגמין בטל. ואמרו זה על שמי' רבא שזהו פירוש שמיה הגדול.

ולהבין מהו פי' בכל כחו, הנה יש בזה ג' פי', א' פרש"י בכל כחו בכל כוונתו, ב' פי' תוס' בשם הפסיקתא בכל כחו בקול רם, ג' הוא כמ"ש ועתה יגדל נא כח אד' כו'. והענין הוא דהנה בפסוק בראשית ברא יש בו שנהז' תיבות וכ"ח אותיות, וזהו ענין כח מעשיו הגיד לעמו דהנה בראשית נמי מאמר הוא אך הוא מאמר הכללי שכולל כל המאמרות כו' וזהו כח מעשיו שהוא רק מקור ושרש של כל המעשים אשר נתהוו מעשרה מאמרות כו', והנה באישר"מ כו' יש בו ג"כ ז' תיבות וכ"ח אותיות כנגד זה הפסוק כו', וזהו בכל כחו היינו להמשיך תוס' כח בבחי' כח מעשיו וכמ"ש ועתה יגדל נא כח אד' כו' דהיינו הגדלה ותוס' כח בבחי' כח הנ"ל.

והנה להבין כ"ז צ"ל מקודם ענין מארז"ל כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, והנה ענין ימיו ושנותיו, שנותיו הוא שינוי דהיינו שאינו תמיד במדריגה א' רק תמיד הוא בבחי' עולה ויורד פעמים כך ופעמים כך, כי במלאכים כתי' כולם עומדים ברום עולם דהיינו שעומדים תמיד במדריגה א' ואינם נופלים ממנו כו', והנה הגם שלכאו' היא מעלה גדולה במה שאין יורדים מהשגתם, אך מ"מ חסרון הוא במה שאינן עולים ג"כ, אבל בנשמות כתי' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שהולכים תמיד בעילוי אחר עילוי, והנה מאחר שעולים תמיד ע"כ צ"ל מתחלה ירידה דהיינו כמ"ש כי נפלתי קמתי שע"י נפילה דוקא יכול להיות קימה, וע"כ אנו רואים שאדם תמיד הוא בבחי' עולה ויורד דהיינו שבעת התפלה הוא מקושר לאלקות כו', ואחר התפלה יכול להיות מקושר בהבלי עוה"ז וכן בעת התפלה גופא אינו שוה פעם מתפלל בכוונה עצומה ופעם אינו כך, והיינו לפי שצריך להיות עלי' ע"כ צריך להיות מתחלה ירידה, והנה תכלית השינוים האלה היינו כדי שיבא לבחי' לדוד בשנותו את טעמו דהיינו אתהפכא מחשוכא לנהורא, ועי"ז יגיע לבחי' לפני אבימלך, מלך הוא בחי' מקור העולמות מל' מכ"ע אבל אבי מלך היינו מקור המלוכה כו', וזהו ענין שניו. והנה ימיו הוא ג"כ כנ"ל, דהנה איתא בזהר דאין יום בלא לילה, והנה יום פי' רבינו שהוא כמ"ש ואורח צדיקים כאור נוגה שנוהולך ואור עד נכון היום, דיום נק' אור וכמ"ש ויקרא לאור יום, ואור היינו התגלות גילוי אוא"ס, אך אין יום בלא לילה דהיינו ברישא חשוכא והדר נהורא שמתחלה צריך להפך את החשך ואח"כ יוכל להיות התגלות בחי' יום גילוי אוא"ס. וזהו מאריכין לו ימיו ושנותיו דהיינו שע"י שמאריך באחד עי"ז יכול להפוך מחשוכא לנהורא.

ג) ועתה צ"ל מהו ענין אריכות דאחד, הנה כתי' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, וצ"ל אטו האידנא לאו אחד הוא, הנה מקודם צ"ל ענין ושמו אחד מהו ענין שם למעלה, אך ענין פי' שם הוא בחי' אותיות ששם הוא בחי' צירופי אותיות כמו שם אברהם, והנה אותיות הוא רק בחי' גילוי אור לבד מעצם הנפש הארה בעלמא כמו אותיות הדבור שאינו רק הארה בעלמא מעצם הנפש שאינו נוגע אל עצמו כלל כמו אור וזיו השמש שאינו נוגע אל עצמות השמש אם זיו זה מאיר או לא וע"כ נק' בס' הזה"ק בחי' גילוי אוא"ס בשם אור, ובלשון הגמרא נק' בשם שם, וכמ"ש בפדר"א עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד שאור ושם הוא דבר א' ממש כי שם ג"כ אינו שייך אל עצמו כלל כי אינו צריך לו רק לזולתו ואינו כמו מים שהוא המשכה שכאשר נמשך מכאן למקום אחר נחסר מכאן המים, אבל אור ואותיות אינם עושין שום חסרון בעצם הנפש אף אם ידבר או יחשוב [הרבה].

והנה באותיות יש כמה בחי' אותיות כמו שאנו רואים שיש בחי' אותיות הדבור וכן יש אותיות המח' שאינם נרגשי' במבטא לזולתו, אך מ"מ הוא בעצמו מרגיש את האותיות, והנה כמו"כ יש עוד בחי' אותיות הקבועי' בעצם הנפש ממש שאינו מרגיש אותם אפי' בעצמו ומ"מ עכצ"ל שיש בחי' גילוי אותיות בעצם הנפש דאל"כ הי' צריך להתיישב בעצמו איך לדבר, אם במבטא זה או זה כמו למשל שאנו רואים שע"י שמכים בכנור עי"ז יוצא קול ערב דהנה מקודם צריך לימלך אם יכה כך בכנור או כך, והיינו לפי שע"י ההכאה בכנור עי"ז יוצא הקול ע"כ צריך לחשוב מקודם איך יכה, אך באותיות שנזאנו רואים שאינו כך שאינו צריך לימלך איך לדבר רק שצריך שיחשוב מה לדבר, ואם האותיות היו מתהוים בה' מוצאות בודאי הי' צריך להתיישב איך לדבר, על כן צריך לומר שהאותיות הם קבועים בעצם הנפש ממש, והאותיות גופא הם מניעים את הה' מוצאות ע"כ מיד שרוצה לדבר מיד הוא מדבר ואינו צריך לימלך מקודם, וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא, ולכך נק' הנפש נפש המדברת ע"ש האותיות הקבועי' בה. וע"כ החרש אינו יכול לדבר אף שיש לו הה' מוצאות כמו בכל אדם, וא"כ מפני מה אינו יכול לדבר אלא ודאי שיש חסרון בעצם הנפש שלו ע"כ אין לו גילוי אותיות שבעצם הנפש, וע"כ הוא פטור מכל המצות לפי שיש חסרון בעצם הנפש שלו שנמצא אין לו דעת, וה"ה כשוטה וקטן.

[לסעי' ג' בענין האותיות הקבועים בעצם הנפש כמ"ש באגה"ק סי' ה' ד"ה ויעש. אמנם לענין מה שנת' בההפרש שבכינור צריך לחשוב איך להכות בנימין שבכינור אבל בדיבור אין צריך לחשוב כי אם מה לדבר לבד, אבל לא איך לנענע את המוצאות, ונמצא לפ"ז צ"ל שהאותיות קבועים כו' והם מניעים את המוצאות. וצ"ע לכאורה הרי הרגיל לנגן בכנור מחמת רוב הרגלו אין צריך כלל לחשוב איך להכות או לדחוק באצבע יד שמאלו על הנימא, כי אם כפי רצונו תיכף ידחוק האצבע, וכן ידו הימנית יכה תיכף ומיד בכינור כפי רצונו ע"י אמצעות הרצון ששורה בכל האיברים (שנת' מזה בת"א בד"ה מי שם פה ובכ"ד) ולמה לא נאמר כן גם באותיות הדבור שע"י אמצעות הרצון שיש בהמוצאות לכן תיכף כשעולה ברצונו מנענע המוצאות ומוציאים האותיות, ולמה נאמר שהאותיות הם מנענעים את המוצאות. אך הענין הוא דכד דייקת שפיר הנה הוא הוא שהאותיות שבעצמיות הנפש הם בבחי' קדמות השכל שאינו נרגש והוא בחי' יחידה שבנפש שהוא בחי' רצון או כמו רצון לרצון אם נוכל לצייר זה בנפש האדם, וא"כ סוף סוף הרצון לרצון הזה הוא הפועל תנועות המוצאות או קמיצת וסגירת השפתיים בקמץ ופתח כמ"ש באגה"ק הנ"ל, ואינו כמו הכאה בכינור ששם ההרגל פועל ג"כ ע"י אמצעות הרצון בזה שמ"מ צריך יותר לשהיית זמן ולכוין יותר ג"כ, משא"כ בדבור אין צריך שום שהיות זמן כלל ולא שום כוונה על האותיות בפרט כ"א על כל הענין כולו שנחהיינו מה לדבר ושידבר, אבל לא כן בהכאת הכינור שצריך שיהוי וכוונה יותר].

והנה כמו"כ יובן למעלה שיש ג"כ בחי' אותיות הדבור ואותיות המחשבה, הגם דכתי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו' ומסתמא גם דבורו אינו כדבור של אדם א"כ איך שייך לומר אותיות הדבור למעלה, אך הפי' הוא שההארה שמהוה עלמין דאתגליין נק' בשם אותיות הדבור וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, ומה שמהווה עלמין סתימין דלא אתגליין נק' בשם אותיות המח' שהם ג"כ הארה שאינו נוגע אל עצמו כלל ונק' בשם אותיות, וכן יש עוד אותיות למעלה יותר בבחי' מה שכלול בעצמותו, דהיינו מאמר הפדר"א הנ"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, דהיינו מה שעלה ברצונו הפשוט שיהי' מקור לעולמות נק' ג"כ בשם בחי' אותיות, אך שם זה נק' שמו הגדול דהיינו אותיות הקבועי' באור שנכלל בעצמותו מה שהוא הי' הוה ויהי' מקור למקור דמקור לעולמות.

והנה בזה יובן ג"כ מ"ש ולתבונתו אין מספר, דלכאו' הי' צריך לכתוב ולתבונתו אין חקר, אך הענין הוא דהנה ארז"ל ביו"ד נברא עוה"ב בה' נברא עוה"ז, ביו"ד נברא עוה"ב היינו מבחי' יו"ד דאותיות המח' ומבחי' ה' נברא עוה"ז הוא מבחי' ה' דאותיות הדבור, והנה כמו למטה באדם אינו נחשב לכלום שני אותיות לגבי עצם הנפש שלו כך למעלה מה שנתהווה עוה"ב ועוה"ז הוא רק מבחי' שני אותיות שאינו נוגע אל עצמו כלל, ומובן ענין ביטולם שאינם תופסים מקום כלל במכ"ש משני אותיות נגד נפש האדם כו'.

ד) והנה תבונה נק' עלמא דאתי דהיינו עוה"ב, דהנה פי' עוה"ב היינו מה שהנשמות יושבין ונהנין מזיו השכינה היינו שמשיגי' שם אלקות, והנה אנו רואים שעיקר גילוי התענוג היינו כשמבין השכל על בוריו בהתפשטות אורך ורוחב, אבל כשאינו מרגיש ומשיג אותו כ"כ הגם שמאיר לו נקודת השכל בבחי' ברק המבריק אינו מתענג כלל ממנו, וזהו ענין תבונה דהיינו התבוננו' שמשיג השכל בהתפשטו' אורך ורוחב. והנה מאחר ששרש ההשגה נמשך מבחי' אותיות וכמאמר ביו"ד נברא עוה"ב ע"כ יש כמה בחי' אותיות שמהם נמשכים ומתהוים כמה בחי' השגות, כי הגם שבספרים אינו נזכר רק געה"ע וגעה"ת, אבל באמת יש כמה השגות ועולמות עד אין קץ שנטכמובן מדברי רז"ל בכמה מקומות, והיינו כמו שמהדבור של הרב נעשה מקור השכל לתלמיד, שמבחי' אותיות שלמעלה נעשה ראש ושכל למטה וכמ"ש במ"א מענין מל' דאצי' נעשה כתר וע"י לבריאה, מל' דאצי' הוא בחי' אותיות הדבור ומ"מ מזה נעשה כתר דבריאה, וכמו אדם הראשון שהי' לו שכל והשגה אפי' יותר ממלאכים כמשארז"ל במד"ר, ועיקר התהוותו הוא רק מבחי' אותיות דמאמר נעשה אדם.

וזהו מ"ש אשר שם שמות בארץ וארז"ל א"ת שמות אלא שמות כי שמות היינו מ"ש שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שהוא בחי' ביטול ועליות העולמות ואעפ"כ גם עלייה זו היא ג"כ רק בבחי' אותיות ושם לבד, וזהו אמרם ז"ל א"ת שמות אלא שמות כו', והיינו לפי שמאותיות שבעליון דהיינו מבחי' תחתונה שבעליון נעשה ראש וכתר לתחתון, וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שיש ג' בחי' עדן נהר גן, ונודע מארז"ל עדן עין לא ראתה כו', רק שהגן הוא בחי' תחתונה של עדן העליון ומגן זה נעשה עדן למטה בג"ע התחתון, וזהו ענג ר"ת עדן נהר גן, והנה ענג יש בכל עולם והיינו לפי שמבחי' גן דהיינו בחי' תחתונה שבעליון נעשה בחי' עדן למטה. וזהו דכתי' הוי' הוי' שיש שני בחי' הוי', הא' מורה על בחי' סוכ"ע עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, והוי' הב' הוא בחי' ממכ"ע כי הכל הוא רק בחי' אותיות, שהוי' הא' הוא בחי' אותיות שנכללים בעצמותו, והוי' הב' הוא המח' והדבור השייכים לעולמות. והנה תבונה הוא אותיות בן ובת ונק' קול ודבור (ע' בבה"ז על מאה"ז פנחס דרנ"ג ע"ב בד"ה עוי"ל בא"א מאמר זה דרב המנונא דל"ח ע"ג), וזהו מ"ש ולתבונתו אין מספר, דהיינו שבחי' אותיות שהוא בחי' השגות אין מספר, ועד"ז ארז"ל ע"פ ועלמות אין מספר ועולמות אין מספר שנת' ענינם במ"א שאכמל"ב.

ובזה יובן ענין כל המאריך באחד כו', דהנה פי' אחד היינו אחר שנתהוו ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם מ"מ אחד הוא, וצ"ל איך הוא בחי' אחד, אך היינו כשמתבונן דמה שנתהוו ריבוי התחלקות עולמות הוא רק מבחי' אותיות הדבור, והנה אנו רואים למטה שאותיות הדבור נכללים באותיות המח' שסואותיות המחשבה נכללים בעצם הנפש ששם הוא בחי' אחדות גמור, וכך עד"מ עד"ז להבדיל הבדלות אין קץ יובן למעלה שכשיתבונן דמה שנתהוו עולמות הוא רק מבחי' אותיות הדבור ואותיות אלו נכללים באותיות המח' ואותיות המח' נכללים באותיות של שמו הגדול ששם הוא בחי' אחדות גמור ואינו שייך שם בחי' פירוד רק הפירוד נתהוה למטה וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים דהיינו ד' מחנות שכינה, ומה שנשתלשל למטה יותר נתהוה יותר פירוד, אבל למעלה שם הוא אחדות גמור. ואריכות ההתבוננות בזה ז"ע המאריך באחד שמתבונן איך שלגבי אותיות שבגילוי עצם הנפש הם כולם בטלים, ועד"ז יובן למעלה כו' ביתר שאת ויתר עז כו', וכמ"ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים דהיינו גם באמצעיתא שנתהוו עולמות גם עכשיו אין אלקים לפי שנכללים בבחי' ביטול לפי שהוי' הוא האלקי'.

וזהו יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, דהיינו כשיהי' שמי' רבא מברך דהיינו שמו הגדול לעלם ולעלמי עלמיא דהיינו ג' עולמות בי"ע, וזהו לעלם הוא לשון העלם, אבל כשנמשך בחי' שמו הגדול לא יהי' בחי' העלם כו' דהיינו בחי' אותיות המעלימים, והיינו מ"ש ולתבונתו אין מספר, ועי"ז מאריכין לו ימיו ושנותיו, דהיינו שעי"ז יכול להפוך מחשוכא לנהורא.

ה) והנה כדי שיהי' שמי' רבא מברך זהו ע"י העונה איש"ר בכל כחו לפי ג' הפי' הנ"ל. והנה מתחלה צ"ל הפי' האחרון בכל כחו היינו הגדלה בבחי' כח מעשיו בחי' ועתה יגדל נא כח אד', דהנה כ"ח אותיות דבראשית ברא כו' הוא ב"פ יד, דהיינו מ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וזהו מה שארז"ל נטה שמאלו וברא ארץ נטה ימינו וברא שמים, וזהו ב"פ יד והיינו יד הגדולה ויד החזקה שהוא בחי' חסד וגבורה, לך ה' הגדולה והגבורה, והנה יש עוד בחי' יד הנק' יד רמה, וזהו ענין שם מ"ב דק"ש שכולל ג' ידות, כי ג"פ יד עולה מ"ב, ועי"ז יוכל להיות התכללות המדות כי מצד שני ידות הנ"ל שסאנתהוה העולם העלם והסתר שמים וארץ גשמי' שמסתירים ומעלימים על גילוי אלקות, אבל יד השלישי ממשיך גילוי אלקות שהוא מחבר ע"ס לכן ע"י יכול להיות גילוי גבוה יותר משני הידות, וע"ד דכתי' עושה שלום במרומיו וארז"ל מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זא"ז, אך היינו לפי שמאיר עליהם מבחי' הגבוה משניהם ע"כ שניהם שם בשלום ובמישור ומתחברים יחד, ואין מנגדים זא"ז כלל, כך ע"י שמאיר בחי' יד רמה עי"ז נמשך הגדלת הכח בבחי' כח מעשיו הגיד דהיינו עשרה מאמרות, וזהו ועתה יגדל נא כח כו'.

והנה הג' ידות אלו זהו ענין תורה ועבודה וגמ"ח, גמ"ח הוא בחי' קו הימין, ועבודה קו השמאל, ותורה היא קו האמצעית היא בחי' יד רמה דאורייתא מח"ע נפקת, והנה חכ' הוא בחי' כח מ"ה ששם שורה אוא"ס (וכמ"ש בד"ה להבין ההפרש בין תורה למצות ע"פ הסש"ב פכ"ג) וכמ"ש והחכ' מאין תמצא אין הוא בחי' מ"ש עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, דהיינו שבחכ' שורה גילוי אוא"ס מבחי' שמו הגדול כמו שאנו רואים למטה שבחכ' שורה תענוג הגם שהתענוג גבוה הרבה מבחי' חכ' מ"מ שורה שם התענוג בגילוי וכמ"ש מזה בד"ה זאת חקת ס"ד (דפ"פ ג"ל), וז"ש בתורה ואהי' אצלו שעשועים יום יום דהיינו ששם שורה גילוי התענוג כו'.

והנה ע"י ג' ידות אלו ממשיכים תוס' גילוי בחי' אין בבחי' חכ', והעיקר זהו ע"י עמוד העבודה דהיינו בחי' ביטול היש לאין כמו שהיו מקריבין בהמה גשמי' ע"ג המזבח ונכללת באש שלמטה ובאש שלמעלה, שהי' נראה ונגלה לעין כל בחי' הביטול, ועכשיו תפלות במקום תמידין תקנו, וזהו ענין המאריך באחד דהיינו במה שמאריך מקודם בפסוד"ז ויוצר אור איך שהשרפים אומרים קדוש והאופנים וחיות הקדש הם ברעש גדול בבחי' ביטול, ואח"כ אומרים אהבת עולם אהבתנו וקרבתנו כו' לשמך הגדול, והיינו מ"ש בפ' עקב הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים רק באבותיך חשק ה', הן לה' אלקיך כו' הוא בחי' עבודה דמלאכים, רק באבותיך חשק ה' דהיינו בחי' אהבת עולם אהבתנו בבחי' חיבה וזהו חשק לשון תשוקה, ועי"ז נעשה כמים הפנים לפנים שסבשיהי' מלמטה ג"כ בחי' אהבה רק לה' לבדו דהינו בבחי' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, וזהו שמע ישראל כו' הוי' אחד היינו בחי' יחו"ע בחי' ועמך לא חפצתי, ואח"כ הוא בחי' בשכמל"ו הוא בחי' יחו"ת, ואהבת את הוי' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך כו' דהיינו בחי' ביטול היש לאין. והנה זה הביטול הוא ג"כ למעלה מבחי' ג"ע שהוא בחי' תבונה השגה, אבל בחי' ביטול הוא למעלה מבחי' השגה, וכמאמר מיכאל כה"ג עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקי' ע"ג המזבח שהוא בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא למעלה מבחי' השגה. והנה זהו העלאה ממטה למעלה, ועי"ז גורם המשכה מלמעלה למטה, והנה סדר ההמשכה תחלה נמשך מבחי' מקיף, וזהו ענין עמוד הגמ"ח שהוא בבחי' וימינו תחבקני שהוא רק בבחי' מקיף, ואח"כ יכול להיות נמשך בבחי' פנימי' וזהו ענין תורה לפי שאורייתא מח"ע נפקת ע"כ הוא עיקר בבחי' ההמשכה, והיינו שבכלל ע"י תורה ועבודה וגמ"ח שהוא ג' ידות עי"ז נעשה ועתה יגדל נא כח אד' שהוא בחי' כח מעשיו הגיד שהוא רק בשתי ידות יד הגדולה ויד החזקה, וזהו מה שפרש"י בכל כחו בכל כוונתו היינו ענין תפלה לפי שעיקר ההמשכה הוא ע"י תפלה שהוא בחי' העלאה, ובבחי' ההעלאה עבודה היא העיקר וזהו שפי' בכל כחו בכל כוונתו וכמו בקרבנות הי' העיקר מחשבת וכוונת הכהן שמחשבת חוץ הי' פוסל כמ"ש במ"א.

ו) ומעתה י"ל פי' התוספות בשם הפסיקתא מה שפי' בכל כחו היינו בקול רם מאי נפק"מ אם אומר בקול רם או בקול נמוך. אך הענין דהנה כתי' וכל קרבי את שם קדשו, וצ"ל מהו ענין וכל קרבי את שם קדשו איך הקרביים משבחי', ופי' בס' חסידים דהיינו ע"י שאומר בקול רם עי"ז מתנענעים כל האברים שלו גם הקרביים ועי"ז יש להם ג"כ חלק בברכה זו, וזהו מ"ש וכל קרבי את שם קדשו. והענין הוא דהנה אנו רואים שיש פרסא המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון הנק' חצר הכבד, ולמעלה הוא בחי' שסגהרקיע המבדיל בין מים למים דהיינו בין בחי' מים עליונים ומים תחתונים, דהנה מים עליונים היינו מקור כל התענוגי' הרוחני' כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, וזהו ענין כל תענוגי' רוחני' שבג"ע שהוא השגת אלקות, ומים תחתונים היינו מקור כל התענוגי' גשמי' נק' מים תחתונים, והיינו שע"י הרקיע המבדיל אינו מאיר הגילוי של אוא"ס למטה כמו למעלה, וע"כ יכול להיות מזה יש גמור מים תחתונים תענוגי' גשמי'. אך כתי' ויהי קול מעל לרקיע דהיינו שע"י הקול שמעל לרקיע עי"ז אינו מסתיר הרקיע עד שיהי' גם מים תחתונים בוכים כו', וההעלאה לבחי' קול זה שמעל לרקיע זהו ג"כ ע"י בכל כחו דהיינו קול רם שעי"ז ממשיך הגילוי למטה גם בקרביים שגם הקרביים ירצו ליכלל בקדושה וכמאמר מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא, וזהו שהקרביים מתנוענעי' דהיינו שגם הקרביים שהיו למטה מהפרסא גם הם רוצים ליכלל בקדושה כו', וזהו ע"י קול רם.

והנה כל הפירושי' צריכין להיות, דהמפרש בכל כחו היינו תפלה שע"י ההעלאה הוא עיקר ההמשכה, ואח"כ ההמשכה הוא בבחי' תורה שהוא בחי' יד רמה שעי"ז יגדל נא כח אד' שהיא יד הגדולה בבחי' כח מעשיו הגיד לעמו, אך זהו הגילוי רק למעלה אך ע"י קול רם נמשך הגילוי למטה ג"כ בקרביים.

ז) והנה ע"י ג' ידות אלו דק"ש ותורה ועבודה וגמ"ח וע"י עניית אמן שהוא גמר וסיום הברכה, וביחוד אישר"מ שהוא בחי' שמיה הגדול עי"ז ממשיכין להיות תכונן לעוה"ב, שכ"ז הוא ע"י הבנין בעוה"ז לאתקנא רזא שסדדשמיה קדישא, כי התקן עצמך בפרוזדור הוא העוה"ז כדי שתכנס לטרקלין הוא העוה"ב, וזהו ע"י היותו ממארי דחושבנא לחשוב חשבונו של עולם למה היתה כזאת מלפניו ית' להוריד הנשמה פלאים בגוף גשמי ונה"ב שאין זה כ"א צורך עלי', והעלי' הוא כי נודע ששורש הנשמות הוא מבחי' לבושי' כמאמר אלי' וכמה גופין תקינת לון, או מבחי' גופין כמ"ש במ"א, ועכ"ז הגם כי הנשמות הם מפנימיות הכלים מ"מ ה"ה מבחי' הכלי' הנק' גרמוהי, וע"י קיום התומ"צ בבחי' ג' ידות הנ"ל עי"ז מתעלי' לאשתאבא בגופא דמלכא, וזהו שאה"כ בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' פי' באור המאיר בשם הוי' בחי' חיוהי, כדפי' בת"א ד"ה ואלה דפ"ג ע"ג מזח"ג באד"ר דנשא דק"ל ע"א. ועיקר גילוי בחי' זו יהי' לע"ל וזהו תבנה ותכונן שע"י שתבנה בעוה"ז בחי' היום לעשותם בג' ידות הנ"ל עי"ז תכונן ל' מכון ויסוד, שהיסוד הוא עיקר הבנין, ונודע כי למעלה היסוד הוא למעלה, ולא כמו שעושי' למטה היסוד תחת הבנין כמ"ש מזה במ"א, וע"י בנין זה תכונן לע"ל בבחי' יסוד מוסד ע"ד שאה"כ וחסדי מאתך לא ימוש שנת' פי' במ"א בחי' חסד דקשוט. עיר סיחון היא תפלה כי תפילה נק' שיחה בפסוק ובגמ' בשין שמאלית, כמ"ש ויצא יצחק לשוח, וארז"ל אין שיחה אלא תפלה, עמוד העבודה הנ"ל, ולהיות כי ע"י העבודה שבלב זו תפלה שזהו בכל כחו בכל כוונתו כמו שפי' רש"י שע"י העלאה זו ממשיכי' כל הנ"ל לכן נא' בפירוש עיר סיחון תפילה, משא"כ פי' התוס' קול רם ופי' הג' להוסיף ההגדלה בכח מעשיו זהו הכל בבחי' ההמשכה שתלוי' בההעלאה כו', אך כ"ז הוא ע"י באו חשבון לחשוב חשבונו של עולם להיות בבחי' אתכפיא ואתהפכא בקיום הג' ידות הנ"ל ועי"ז תבנה ותכונן כו'.

בס"ד.

לד"ה כל העונה אישר"מ, לספר וכל שיח.