שוש תשיש

תקמשוש תשיש

שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ כו'. לשון תשיש הוא פועל יוצא כמ"ש ישיש עליך אלקיך וקאי על לעתיד, כי ג' ברכות הראשונות קאי על תחלת כללות היצירה, וברכות אלו קאי על לעתיד, ואיתא באבודרהם שזהו עדמ"ש אם לא אזכרכי כו' על ראש שמחתי, ומרמז כאן שוש תשיש על לעתיד ועכשיו עדיין אינו בבחי' שמחה וזהו הזכרה לחורבן. וצ"ל שבתחלה אומרים משמח חו"כ שמשמע עיקר השמחה הוא בחתן, וכלה הוא בוא"ו הטפל והיינו שמקבלת השמחה ע"י הוא"ו המשכה, ואח"כ נאמר משמח חתן עם הכלה דמשמע עיקר שמחת החתן תהי' מהכלה. ועוד צ"ל מ"ש שוש תשיש כו' בקיבוץ בני' דייקא, וכתיב רני עקרה לא ילדה, ורני הוא ענין השמחה, ועוד איך שייך רני על לא ילדה. והנה אי' במדרש על פסוק יום נקם כו' משל לארוס וארוסה שהגבילו זמן החתונה ושניהם רוצים להקדים הזמן, מי מעכב, יום פרוזטוגמא מעכב, פי' יום המוגבל.

ולהבין זה צלהק"ת החילוק שבין ארוסין ונשואין, כי עכשיו מה שאנו קורין אירוסין אינו כלום כ"א דברים בעלמא הגבלת זמן החתונה, אבל בימי תקמאחכמי התלמוד הי' באירוסין קדושין ממש, שנתן לה טבעת אף שאינו כ"א שוה פרוטה מ"מ היא מקודשת בזה, וזה רק בדרך מקיף כי הטבעת הוא דבר עגול, ואף שיש בזה ג"כ אמירה ודבור מה שאומר לה הרי את וכו', מ"מ העיקר הוא הנתינה דוקא, וזהו חצוניות המעשה. ואח"כ הי' נשואין יחוד פנימי שהנוק' מקבל טיפת דכר שפע פנימי' ועצמי', שאין דוגמא לזה בכל שארי השפעות, כי אפי' השפעת שכל מ"מ עיקר גילוי השכל מעצם השכל אינו כ"א בחי' עשירית, ואח"כ בדבור להשפיע להמקבל אינו מקבל רק בחי' אחרונה בחי' עשירית, ונמצא שהוא מקבל רק הארה בעלמא מעצם השכל, משא"כ השפעת היחוד היא פנימית ועצמי'. וכן ביום חתונתו זו מ"ת הי' רק בחי' קדושין ואירוסין, כי מה שנק' חתונתו זה על ההגבלה, ואינו רק אירוסין כמ"ש וארשתיך, וקדשתם כו' והגבלת כו', כי אף שהי' עשה"ד אנכי כו' מ"מ אינו כ"א ע"ד השפעת השכל ע"י הדבור כמ"ש וידבר אלקי' כו', וכן כל המצות הם רק בחי' מקיף כמו מצות תפילין המשכת ד' מוחין לז"א, קדש והי' כו' חו"ב, שמע והא"ש דעת הנחלק לחו"ג, מ"מ אינו מתגלה בפנימי' כי טעמי מצות לא נתגלו וכן כוונת המצות, ואף שיש כוונה בתפילין לשעבד הלב והמוח, ובכוונה פשוטה זאת נכללים כל הכוונות, מ"מ אינו מרגיש בפנימי' איך הוא משעבד המוח והלב עי"ז, וגם אינו מתגלה בפנימי' למה בתש"ר ד' בתים ובתש"י בית א', וכן בתפילין דמארי עלמא אשריך ישראל בחד ביתא כו', ומכש"כ במצות ציצית איך נמשכים ע"י צמר גשמי ל"ב נתיבות חכ', ויקחני בציצית ראשי, בחי' שער רישי' כעמר נקי, ויש מצות ל"ת ג"כ שהם נגד השכל כמו לא תאכלו כל נבלה, נקובת הוושט נבילה, והלא בשחיטה ע"י הולכה והובאה ג"כ נעשה מקודם נקב כי א"א לשחוט בבת א' רוב הסימנים, ומ"מ כשרה, ומכ"ש פרה אדומה שנק' חוקה, וע"ז אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ושאול שהלך אחר כוונת המצות וחשב שבא לתכלית הכוונה נענש ע"ז כמ"ש החפץ להוי' בעולות להקשיב מחלב אילים כו', כי כל הכוונות של המצות הוא רק ע"ד תכלית הידיעה שלא נודע, ואין הפירוש שלא נודע כלל, כי איך יהי' זה תכלית הידיעה, רק הפירוש הוא כל מה שאפשר להשיג ולהבין מחויבים לידע, רק זהו תכלית הידיעה אשר כל ידיעתו הוא עדיין לא נודע, כי טעמי מצות לא נתגלו, אבל מ"מ צריך ג"כ לכוונת המצות כמשארז"ל תפלה בלי כוונה כגוף בלא נשמה, כמו עד"מ בשינה שנשאר קיסטא דחיותא ופנימית החיות מסתלק, וכן בכל המצות צריכים כוונה, ושלא יהי' לגרמי, ומכ"ש מצות אנשים מלומדה בקרירות שאין זה כלום. ועל ענין זה הוא זיכוך דגיהנם לברר הרע מהטוב ושתשאר תקמבהמצוה נקי', כי מהטוב שיש במעשה המצוה אין מגרעין מזה כלום רק שהוא מעורב עם רע, וע"ז הוא זיכוך הגיהנם כמ"ש מצרף לכסף וכור לזהב, להפריד הסיגים המעורבים במצרף כי אף שהי' הכסף גם קודם מ"מ הי' מעורב בסיגים, ולפעמים הסיגים מרובים עד שאינו ניכר הכסף, כמו ע"ד רבות מח"ז אשר בלב איש ובתוך המחשבות נגמר גם תפלתו, וע"ז הוא הזיכוך דגיהנם, כי אש הגיהנם אינו אש גשמי אלא כנ"ל, ואברהם בחר לו שעבוד מלכיות תחת גיהנם שהוא ג"כ זיכוך כנ"ל, ואח"כ יהי' הגילוי דלע"ל בחי' יחוד פנימי בחי' נשואין. וההפרש בין ארוסין מקיפים, ונשואין יחוד פנימי, הוא ע"ד גלגלתא שורש המצות בחי' מקיפים כמו שנעשה עתה, וח"ס שיתגלו לעתיד טעמי מצוות בבחי' פנימי' ע"ד פנימי' אבא הוא פנימי' עתיק, שיתגלה לעתיד בחי' ראש שמחתי.

ובזה יובן ענין שמחת חו"כ, ומהו ענין השמחה בזה יותר מכל המ"ע אף שהיא מצוה רמה ונשגבה שמרבה את הצלם, מ"מ הלא מצינו במצוה זו על בן עזאי כשחשקה נפשו בתורה לא נשא אשה, ובכל המצות צריך לקיים דוקא בפועל ממש, כמו מצה וכמרז"ל בענין בלע מרור לא יצא, וכ"ש בכוונה לבד וודאי לא יצא, וגם מי שתורתו אומנתו הוא רק פטור מתפלה, אבל חייב בק"ש ובכל המצות, ואף רשב"י כשהי' במערה אי' בספרים איך שקיים כל המצוות, ומהו ענין השמחה במצוה זו דווקא מיחוד חו"כ. אך הענין שזהו בחי' יחוד ע"ד גילוי הפנימיות שיהי' לעתיד, ואז תהי' שלימות השמחה כדאי' במד"ר פ' אחרי ישמח ישראל כו' שמח לא נאמר אלא ישמח עתידים כו' ישמח ה' כו' שמח לא נאמר כו' עתיד הקב"ה כו', מפני שיתגלה בחי' פנימית עונג עליון שמלובש בהמצוה, והשמחה הוא גילוי העונג, ועד"ז הוא שמחת חו"כ. וכמו שלעתיד שיתגלה בחי' ראש שמחתי פי' פנימי' המלובש בשמחה צריך להיות קודם שעבוד מל', וע"ד וחד חרוב כמו העלאת מ"נ, כמו"כ על ראש שמחתי דהשתא צ"ל אם לא אזכרכי. וזהו"ע שוש תשיש כמ"ש האבודרהם כנ"ל.

ובזה יובן הפלוגתא אם מעשה גדול או תלמוד גדול נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ולכאורה הלא מטעם זה גופא מעשה גדול. אך הענין הוא דהנה הפלוגתא שלהם הוא, דמ"ד מעשה גדול היינו חצונית שבעליון אף שהוא בבחי' מקיף, ומ"ד תלמוד גדול פי' פנימית שבתחתון מפני שהוא בחי' גילוי, ופי' תלמוד גדול שמביא לידי מעשה היינו הגילוי שיהי' לעתיד, כי פי' גדול היינו שנעשה הגדלה במעשה המצות, או ע"ד שממשיך חיות בהמעשה, או שההגדלה תקמגשבמעשה היא שיתגלה בחי' פנימי' שבעליון שיהי' לעתיד. וזהו פי' החכ' תחי' בעלי', בעלי' הוא כתר בחי' גלגלתא, שנמשך בה בחי' פנימי' עתיק שזהו פנימי' אבא ג"כ. וזהו שאי' ע"פ ה' חפץ כו' יגדיל תורה, לא זרע הקב"ה תומ"צ אלא כדי להנחילם לע"ל, כי עכשיו הוא בחי' זריעה ויש ארץ שאינה מצמחת, אבל ישראל נק' ארץ חפץ כמ"ש כי תהיו לי אתם ארץ חפץ, שיש בהם כח הצמיחה שתצמיח חפץ הוי' לעתיד, כי חפץ הוא בחי' פנימי' הרצון כמ"ש בג' לשונות של חיבה דביקה חשיקה חפיצה כו', וחפץ פנימי', וזהו שיתגלה לעתיד הגדלה בתורה.

וזהו שוש תשיש ותגל העקרה, בחי' בינה עקרת הבית, בחכ' יבנה בי"ת בינה, עד עקרה ילדה שבעה, מדות הנמשכים מבינה אם הבנים, ולע"ל יהי' קיבוץ בני' לתוכה בשמחה שיתגלה ז"ת דעתיק הנולדים מבינה דעתיק ותהי' בשמחה.

והנה יש עוד גילוי היותר עליון מ"ש רני עקרה לא ילדה, כי הנה כתיב בכל צרתם לא צר, לא כתיב, לו קרי, ע"ד מ"ש כי אל דעות ה' ולא נתכנו כו', לא כתיב, לו קרי בחי' ד"ת משם שכר ועונש, ולא באל"ף ד"ע כי שם אם צדקת כו' אשר לא נתכנו עלילות בנ"א ושם ג"כ לא צר, משא"כ בד"ת כבי' לו צר. אבל המשך הפסוקים לו בוא"ו כדאי' בזהר עקתא ישראל מטיא להתם, כי דוקא בבחי' פנימי' שם דוקא ישראל כמ"ש ע"פ עם המלך במלאכתו ישבו במי נמלך כו', אף שאלפים שנה קדמה תורה מ"מ נמלך בנש"י ואשר ע"כ עקתא כו' מטי' כו'. ובחי' ד"ע שהוא בחי' לא יתגלה לע"ל בחי' ג"ר דעתיק, כי לא ואין כוונה א', דאיתא כל מקום שנאמר אין לה הוי לה, ציון דורש אין לה והוי לה ובא לציון גואל, כי אף שעכשיו הוא בחי' לא, מ"מ לעתיד יתגלה בחי' זאת, וזהו מ"ש ואוהב את יעקב כו' בחי' ד"ת, והלא אח עשו ליעקב בחי' ד"ע, ורש"י פי' כי יעקב נכנס ראשון, יעקב שרשו משם מ"ה ועשו משם ס"ג, ושם מ"ה שרשו בע"ב שלמעלה מס"ג (ומ"מ רצה ליקח ממנו הבכורה שיהי' גם יצא אחרון כידוע).

וז"ש ישיש עליך ב"פ ש"י, כי כתיב להנחיל אוהבי יש קנה חכ' קנה בינה, חצי התחתון מכתר, אבל לע"ל יתגלה ג"ר דכתר ב"פ יש. ופי' אלקיך היינו בחי' אלקי' שיהי' לעתיד דקאי על הוי' כמ"ש והייתי לכם לאלקים. וזהו מ"ש במד"ר מאני של פרעה אתה למד אני של הקב"ה, פרעה אמר אני פרעה אף שהי' ע"י הסרת הטבעת בחי' מקיף, מ"מ אמר כל אשר יאמר לכם יוסף עשו אפי' אמר לכם המולו תקמדפירות והרקיבן מפני שע"י הסרת הטבעת נמסר עצמו ליוסף, וכמו"כ ע"י המצות שנאמר בהם אני הוי' שהם עכשיו בבחי' מקיף, מ"מ לעתיד יתגלה בחי' אני והוי' כו"ח כי אני מל', אנכי כתר, ואף מל' דא"ס בחי' אני והוי' כו"ח בחי' איהו וחיוהי.

והנה עכשיו משמח חתן וכלה, כי הכלה מקבלת מחתן חות דרגא כלה כנ"י, אבל לע"ל יהי' עם הכלה ששמחת חתן תהי' מקבל מכלה כמ"ש והי' ביום ההוא סתימא דכל סתימין יצאו מ"ח מירושלים מל' יראה שלם כנ"י בחי' כלה, אל הים הקדמוני חכמה המעלמת אור הכתר בחי' קדמונו ש"ע, ועיקר ההשפעה תהי' ע"י כלה מל'. וזהו מ"ש כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולכאורה הלא בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו ובמילה נתגלה בחי' סוד הוי', אני אל שדי, ונתנסה בי' נסיונות, מ"מ איתא שהי' טפל לשרה בנביאות, כי פי' כל היינו עוה"ב כידוע, וג' הטעימן כו' מעין עוה"ב, ג' אבות, וכל הוא עיקר התיבה, ובכל מכל הם שמושים, ועיקר הגילוי דכל הוא בשרה בחי' מל'.