מהרה ישמע

תקמדמהרה ישמע

בס"ד.

מהרה ישמע בערי יהודה כו' קול ששון כו' וקול כלה קול מצהלות חתנים כו' ונערים כו'. פי' עכשיו הכלה אין לה קול, כי נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת, וכמארז"ל הכלה הופכת פני', אבל לע"ל ישמע קול כלה, וקחשיב ה' קולות כמארז"ל כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות דמשמע הא אם משמחו זוכה לבחי' ה' קולות, כדאי' כל המשמח חו"כ זוכה לתו' שנתנה בה' קולות, וכמו"כ לעתיד אשר ישמע קול כלה חשיב ג"כ ה' קולות.

והנה גבי מ"ת כתיב ויהי קולות וברקים כו' וקול שופר חזק מאד, וצ"ל למה הי' צריך לקולות, וכי לכלי זמר היו צריכים, ועוד הלא קול השופר מטיל חרדה ומה שייכות זה למ"ת.

תקמהוהנה אי' במדרש ע"פ הוי' מתיר אסורים, עתיד הקב"ה להתיר איסור נדה, וצ"ל הענין דדוקא איסור נדה יתיר, והלא אי' ג"כ עתיד חזיר ליטהר, והלא באיסור נדה יש כעת הרבה חומרות, זבה ונדה וי"א יום שבין נדה לנדה ושומרת יום כנגד יום, וחומרא דר"ז על טיפת דם כחרדל. והענין הוא דהנה כתיב נאלמתי דומי' החשיתי, ר"ת נדה, וקאי על זמן הגלות כמ"ש כרחל לפני גוזזי' נאלמה בחי' אלם בלא קול, אבל לע"ל שיהי' לכלה בחי' קול כמ"ש ונגלה כבוד הוי' כי פי ה' דיבר ע"כ יותר איסור נדה. והענין הוא דאי' בירושלמי ג' מצות נצטוו הנשים חלה נדה והדלקת הנר (ר"ת חנ"ה) היא שפכה דמו של עולם כי מפני שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא וע"כ נקנסה מיתה לעולם על ידה, ע"כ נצטוותה על דם נדה, היא אבדה חלתו של עולם ע"כ נצטוותה על מצוות חלה, היא כבתה נרו של עולם כו', ואף שג' מצות אלו אף אם עשאן האיש יצא מ"מ על הרוב שייך זה לנשים, ואף דבכ"מ מ"ע שהזמ"ג נשים פטורות, מפני שמשועבדת לבעלה בזמן והבעל מוציאה, מ"מ חייבת בהדלקת הנר כמש"ל הטעם. אבל לע"ל כתיב בלע המות לנצח ע"כ לא תצטרך ליזהר בדם נדה.

והענין הוא דאי' מפני מה נק' הראשונים סופרים מפני שהיו סופרים אותיות שבתורה, וא"ו דגחון חצי התורה באותיות, עי"ן דיכרסמנה חזיר מיער כו' חצי תהלים, ואי' בח"א אשר וא"ו דגחון מחליש כח הנחש שנק' גחון כמ"ש על גחונך תלך, ועי"ן דמיער מחליש כח החזיר וקאי על גלות עשו כדאי' ואת החזיר זו מלכות הרביעית וכפרש"י בחומש ע"פ ויהי עשו בן ארבעים שנה כו' שרצה להראות שהוא דומה לאבא כמשל החזיר פורש טלפיו כו'. ולהבין זה צ"ל מה דאי' בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו בספר סופר וסיפור, ושואלין ממנו עסקת בספר וסופר וסיפור, ספר הוא ס"ת בחי' בינה, וסופר הוא שכותב את הספר בחי' חכ' וקאי בכלל על תורה, וסיפור הוא תהלים, כי ס' תהלים הוא סיפור שבחו של מקום, ופי' סיפור הוא לשון אמירה כי אף שאותיות התורה הם מסוגלים לנפש מ"מ לא מצינו בהם לשון סיפור ואמירה כ"א לימוד או עסק, אבל על תהלים נאמר לשון אמירת תהלים, כי דוד יסדו שהי' מרכבה למדת המל' עולם הדבור, אף שאברהם אמר ג"כ תהלים, וכן יעקב בכ' שנים אמר ט"ו שיר המעלות שבתהלים, אבל כ"ז הי' עדיין בהעלם אבל ע"י דוד נגלה ס' תהלים (וזה הי' לשונו: זיי האבין גיזאגט, אבער אויס זאגין האט נאר דוד אויס גיזאגט), ובכלל תורה ותהלים הו"ע מפתחות הפנימי' ומפתחות החצוני' כמארז"ל כל ת"ח שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה כו' בהי עייל, כי יראת שמים נק' מפתחות החצוניות כמ"ש בזאת יבא אהרן דא הוא תרעא לעלאה בי', וע"י תהלים יבא לבחי' היראה כמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, כי זהו מפתח החיצון.

תקמוולהבין כל הנ"ל צריך להקדים ההפרש בין ל' שפע שכינו הפלסופים, ובין לשון אור שכינו חכמי הקבלה אוא"ס, שלשון שפע מורה על שינוי בהמשפיע ובההשפעה, עד"מ כשמשפיע חסד לזולתו יגרע בהמשפיע ויתוסף בהמקבל, וכן כששואב מים מן המעין אף שיתוסף אחרים תחתיהן מ"מ מה ששאב משם לא נמצא שם, ואף בשפע שכל שמשפיע לחבירו צריך המשפיע לצמצם א"ע לפי שכל התלמיד וא"כ יש שינוי בהמשפיע. ואם משפיע לבר שכל, יתוסף בו שכל משא"כ כשמשפיע למי שאינו בר שכל כ"כ, ואינו דומה ג"כ השפע כשמקבל אותה בר שכל או מי שאינו בר שכל. משא"כ באור לא יפול שום שינוי שאין נפקותא בהנר אם מתפשט האור בבית גדול או בבית קטן, וכן אם יסתיר את התפשטות האור במסך לא יתוסף במאור וכן אם יסלק המסך כו', וכן באור השמש לא יפול שינוי אם עננים מסתירים או כאשר יסתלקו העננים, ובין אם יאיר בטרקלין או במקום אשפה לא יפול שינוי בהאור, ולכן כינו חכמי הקבלה בלשון אור, כי מההתהוות העולמות אין שום שינוי בהמאור ח"ו כמ"ש אני הוי' לא שניתי, ואתה הוא קודם שנברא העולם, מפני כי הוא הארה בעלמא ממנו ית' ואינו נוגע כלל להעצם, וע"ד כמו שם האדם דאינו נוגע לעצם האדם אם שמו אברהם או יצחק כו' כ"א שנפנה לזולתו כשקוראו בשמו, ואף שמצינו כי שם כל דבר הוא עיקר שרש חיותו כמ"ש וכל אשר יקרא האדם הוא שמו, והקב"ה אמר חכמתו מרובה משלכם, ואם נאמר שהשם הוא רק הסכם לבד מה הי' חכמת אדה"ר בזה, אבל מ"מ איך השם מחייהו אינו מרגיש בפנימיות, וזהו רק בהעלם ואינו נוגע לו כידוע. ועל בחי' אור ושם הנ"ל נאמר עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, וגם תיבת הוא ר"ת הוא ושמו אחד, שהי' כלול בעצמותו עדיין.

והנה כתיב כל הנקרא בשמי כו' וקאי על שם הנגלה שנתהווה ממנו ע"ס דאצי' ועולם האצי', ואח"כ כתיב ולכבודי פי' לבושים כמארז"ל ר"י קארי למאני' מכבדותא כו' וכתי' ה' מלך גיאות לבש, ומזה מתהווה עולמות בי"ע, בראתיו יצרתיו כו' שהם ג' לבושים מחדו"מ, מח' לבוש הפנימי והוא גילוי לעצמו מפני כי בריקת וסקירת השכל אינו מושג לו עד שיתלבש באותיות המח', משא"כ לבוש הדבור הוא גילוי ממנו לזולתו, ומ"מ הוא לבוש פנימי יותר מלבוש המעשה כי עד"מ העושה כלי ונותנה לאחרים שוב אין הכלי אצלו כ"א נפרד ממנו, אף שניכר כח האומן אם הוא אומן טוב או לא מ"מ אינו ניכר מי הוא האומן ונפרד ממנו לגמרי, משא"כ לבוש הדבור אינו דבר שאפשר למשש ביד שיוכל זולתו לקבלם בפו"מ, אף שנפרד ממנו, תקמזולכן כתיב אף עשיתיו הפסיק הענין, כי בראתיו יצרתיו בריאה יצי' העלם וגילוי, כמ"ש יוצר אור ובורא חושך, והגם שעולם הבריאה הוא יותר עליון מעולם היצי' וגם אי' בכהאריז"ל כשאומר יוצר אור ימשמש בתש"י ובורא חושך בתש"ר, ותש"ר גבוה יותר מתש"י מ"מ נק' חושך פי' העלם, ויוצר הוא אור היינו גילוי כמו מחשבה ודבור. משא"כ עולם העשי' מקור לעוה"ז הגשמי, ולכן כתיב אף הפסיק הענין, וזהו בהבראם בה' בראם, ואף מרבה בחי' רביעית היינו הרצון כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא, ונעוץ תחב"ס, ודוקא בסוף יש נעיצת התחילה יותר מבראש המתפשט.

ובד"כ הג' לבושים הם בחי' חיצוניות, ובכל בחי' ובחי' יש בחי' חיצוניות ופנימיות, כי במעשה יש כח הזריקה והוא כח חצוני שאין בזה שום שכל אף שנאמר כצרור אבן במרגמה וצריך לזה שכל אם לזרוק מקרוב או מרחוק ולכוין למקום הנזרק וצריך כלי לזה, וכמו שמצינו גבי דוד שהרג את גלית הפלישתי בוודאי הי' מלאכתו נעשית בכוונה, מ"מ ע"פ הרוב בדבר זה יוכל להיות שיעשה הענין על מכונו בלא כוונה מכשיכוון בעשייתו, ונמצא שענין הזריקה הוא דבר שיוכל להיות גם בלא כוונה כלל, והראי' שגם בבהמה יש כח הזריקה אף שאין לה כוונה ושכל כענין נזק צרורות, ואף שע"פ רוב אדם אינו מזיק בזריקה, אין זה מפני כוונתו בזה רק מפני הרגילות שהאדם הוא מורגל לא להזיק, ויש משלים בזה הענין פרטים ופרטי פרטים, רק בד"כ כח הזריקה הוא כח חיצוני, משא"כ בחי' כתיבה אף שהוא ג"כ מעשה מ"מ יש בזה שכל ויכול לכתוב דבר חכ', ואדרבה בכמה פרטים יש יתרון מעלה בכתב מבדיבור, כי אותיות הדבור הוא רק בעת הדבור משא"כ אח"כ יוכל ליפול בו ספיקות, משא"כ בכתב, ועוד כי בכתב יוכל לגלות ולבאר כוונתו יותר טוב מבדיבור, וכמ"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כי יש מוצא פי הוי' שמלובש במאכל או באדם כמ"ש כי לא על הלחם כו', ופי' מוצאיהם היינו מקור מוצא פי הוי', ודווקא ע"י הכתב נתגלה בחי' זו. ויש עוד כח פנימי בענין מעשה כמו די לחכימא ברמיזא שאינו יכול לבא לגילוי רק דוקא ברמז ביד בחי' מעשה, ומ"מ בד"כ הוא חיצוניות לגבי דבור.

ועד"ז בדבור יש ג"כ פנימי וחצוניות, עד"מ כשמדבר דברים בטלים אף שהם דהיתר (וכן הי' לשונו: וארום וואס מיא טאר ניט טאר מען דאך טאקע ניט), אבל הם נק' דברים בטלים שאין בהם שום שכל וחכמה רק דברי רוח, זהו תקמחחיצוניות הדבור, משא"כ כשמדבר דברי חכמה אזי מלובש בהדבור כח החכמה ונק' אז פנימית כו', וכ"ש כשמדבר דברי תורה אשר כל השבע חכמות הם כולם חצוניות לגבי חכמת התורה, וזהו ע"ד שיחת חולין של ת"ח צריכים לימוד, היינו מה שהת"ח מדבר שיחת חולין בעלמא, והדבור אינו מקבל אז בתוכו הארת חכמתו, אבל לשארי אנשים שאינם בני חכ' כמותו נעשה מזה לימוד, ונמצא בזה שכל וחכ' לפי ערך השגתם. ועד"ז הוא החילוק בין ימי החול לר"ח כי בימות החול הדבור עליון מקבל חיות מהמדות ובר"ח הוא מקבל מחכ' (עי' בלק"ת ד"ה והי' מדי חדש אות ג).

והנה כ"ז הוא חיצונית לגבי מח' כי מח' הוא יותר מתאחד עם עצם הנפש, וע"ד שמצינו הרהורי עבירה קשים מעבירה, אף שבאמת אינו דומה לעבירה בפו"מ ח"ו, אבל לענין זה הם קשים מעבירה שנדבק ומתאחד יותר עם עצם הנפש מחמת שהמח' הוא לבוש פנימי, עד"מ כתם דק הנעשה על בגד יקר קשה להפרישו ולנקותו יותר מאלו הי' מלוכלך בלכלוך עב וגס שאינו נכנס כ"כ בפנימיותו, כן לבוש המח' מחמת שהוא לבוש דק ופנימי כנ"ל. וזהו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כמארז"ל עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה, העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים, ולא נזכר בפסוק רק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם היינו הרהורי עבירה כנ"ל, ובלבוש המחשבה יש ג"כ פנימי' וחיצוני', עד"מ כשמחשב בדבר משא ומתן, אף אם כוונתו רצוי' בשביל לעבוד את ה' שאז הוא מעלה את עניני המו"מ, מ"מ עצם מחשבת המו"מ היא חיצונית לגבי מחשבת שכל וכ"ש כשמתבונן בגדולת ה', וכן למעלה נמצא ג"כ כמה בחי' מח', אית מח' לעילא מן מח', דא מוחא לדא ודא קלי' לדא, ומאד עמקו מחשבותיך, וכל הנ"ל נק' למעלה לבושין תקינת לון.

והנה יש גם יש בחי' גופין למעלה, עד"מ למטה אף שהגוף הוא ג"כ כמו לבוש שהרי בצאת הנפש כו' נשאר הגוף פגר מובס, מ"מ הוא יותר מתאחד עם הנפש, שהרי לבוש המח' אפשר לו להתפשט ממח' זו למח' אחרת, משא"כ הגוף כי בע"כ אתה חי, וכמו שאינו יכול ברצונו להמשיך חיות הנפש בהגוף (אף שע"י תפלה יכול לפעול מ"מ זהו בחי' אחרת, ועוד כי ע"י תפלה יהי רצון פועל רצון אחר למעלה), ומ"מ אין הגוף עצמיות כ"א בחי' לבוש, ומה שארז"ל ג' שותפים יש באדם ולכאורה איזהו ערך יש בין חלק האב ואם לערך הנשמה חלק אלוקה כו' לקראם תקמטשותפים כיון שהגוף הוא רק לבוש, ובהפרד הנפש (אמר בזה"ל: איז מען גערין אז מי נעמט דאס צו) נשאר הגוף כפגר מובס, ומה גם שגם חלק האב ואם עצמו הוא ע"י כח אלקי שניתן בהם כח להוליד, ואיזה שייכות להם לקראם שותפים, מ"מ ציוותה לנו התורה כבד את אביך כו', מלבד מה שזה מצות ה' הוא ג"כ ע"ד למדך תורה דרך ארץ שלא יהי' כפוי טובה אפי' טובה מועטת. ולמעלה נק' גופין עשר כלים דאצי', ויש בזה ג"כ פנימיות וחצוניות, כי מחצוניות הכלים התהוות המלאכים ומפנימי' הכלים התהוות הנשמות, ואינו דומה התאחדות האור עם פנימי' הכלים לההתאחדות עם חצוני' הכלים, אף שאור המקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ, מ"מ נאמר מצחצח ולא מתאחד, כי מתאחד יותר עם פנימי' הכלים נשמות, ולכן כתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים, שנשמות נק' מהלכים, כמ"ש אם בחקותי תלכו, ויש חקיקה מבפנים וחקיקה מבחוץ, עד"מ העושה כלי מצחצחה ומחליקה מבחוץ, אבל החקיקה שמבפנים הוא עיקר תיקון הכלי לעשותה כלי קבול, וזהו בחוקותי תלכו הילוך דנש"י.

והנה כל זה הוא בחי' חצונית נגד בחי' התורה, כי התורה הוא פנימי', ויש בזה ג"כ פנימיות וחצוניות, כי בחי' התורה שנק' ראשית, בראשית ברא כו', אסתכל באורייתא וברא עלמא, ויש בחי' תורת הוי' שיש בזה גם בחי' קוצש"י ע"ד מ"ש פב"פ דיבר הוי', אנכי הוי' אלקיך, שיש בכאו"א ש' הוי' אשר ע"ד העבודה הוא בחי' דיבור, ומדות, והתבוננות, וביטול שע"פ טו"ד, וביטול שלמעלה מהטו"ד הנרמז בקוש"י, וזהו ע"י התורה שנק' תורת הוי'.

והנה זהו מפתחות הפנימי', ויש מפתחות החיצוני' שהוא ס' תהלים שאמרו דוד שהי' מרכבה למדת המל' רגלא רביעאה, ואף שזהו בחי' חיצוני' מ"מ נתב"ס דוקא, כמ"ש שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, שדוקא בחי' רגל מעמיד את הראש, ובבחי' רגלי העם כו' מלובש בחי' אנוכי, וזהו ישמח משה במתנת חלקו שקאי על אלף אורות שמחזירים לו בכל שבת שניטלו ממנו ע"י חטא העגל שחטאו ישראל, וזהו ענין אבן מאסו הבונים, כי בונים קאי על האבות שהיו מרכבה לחג"ת ולא למדת המל', מ"מ הייתה לראש פנה דוקא נתב"ס.

ועפ"ז יובן ענין וא"ו דגחון שמחבר ב' חצאי התורה, כי וא"ו יש באמצע אל"ף, ותמונת אל"ף יו"ד בראש ויו"ד בסוף וא"ו באמצע, שהוא קו המחבר חו"ג ונמשך משמאל לימין, כי בשרש הגבורות הם למעלה מהחסדים והוא שרש התורה הארת הקו. וזהו כי תשמע בקול כמ"ש והאלקי' יעננו בקול, דהול"ל יעננו קול, רק קול הוא הוא"ו בכלל, ובקול פי' פנימיות הקול, היינו הקו שבאלף הארת הק"ו המחבר חו"ג.

תקנוענין עי"ן דמיער, שהוא חצי תהלים, הנה העי"ן היא תלוי', בחי' מקיפים שמשם מקבלים גם החיצונים, כי בקדושה יש עשר ולא אחד עשר משא"כ בלעו"ז י"א שלא נתלבש בהם האור בפנימי' כי הי' נבלע בהם או שהיו בטלים לגמרי, כ"א מקבלים ממקיף דלבונה, ועי"ן תלוי' הוא ע"ד עי"ן רברבא כמו ד' רברבא דאחד, והוא כל הז' מדות כמו שהם כלולים מעשר והם עדיין כלולים כאחד ע"ד מאמר אחד שכולל כל המאמרות, ועכשיו הוא שאינו מאיר כ"א בבחי' מקיף, אבל לע"ל כתיב כי עין בעין יראו שיתגלה למטה בד"ת כמו שהוא בד"ע, ולכן יתבטלו החיצונים קלי' החזיר שהוא קלי' גסה יותר מקלי' הנחש, נחש בריח נחש עקלתון, מפני שיתחברו ב' החצאין, כי בתהלים יש ב' חצאין חו"ג, כי פעם כתי' והוכן בחסד כסאו ופעם כתיב חסד ומשפט מכון כסאך, וכן דוד פעם אמר ע"ע כי חסיד אני שהוא נעלה יותר מחסד, חסד יו"ד, המתחסד עם קן דילי', ונק' ג"כ אדמוני איש הדמים, כי שלמה נק' איש מנוחה, משא"כ דוד בחי' גבורות, כי אף שנק' כן על אשר שהי' יושב ודן בסנהדרין מ"מ דנו דיני נפשות, ובתהלים כתיב ג"כ חצות לילה אקום כו', חצי הראשון גבורות, וחצי השני חסדים אור הבוקר, וחצות לילה הוא המחבר, וכשיתגלה העי"ן ע"ד עין בעין אזי יתחברו ב' החצאין חו"ג ונחלש כח החזיר. ועד"ז וא"ו דגחון מחבר ב' חצאין דתורה, כי בתו' יש מ"ע חסדים, ול"ת גבורות, ווא"ו דגחון מחברם שהוא בחי' בקול, וזהו מקול מחצצים, קול המחבר ב' חצאין דתו' ודתהלים, וזהו איהו שמתאחד עם חיוהי תורה, וגרמוהי תהילים.

והנה לע"ל יתעלה קול כלה כמ"ש והי' ביום ההוא, כי הוא הוא סתום, וההוא סתימא דכל סתימין, ולע"ל כשיתגלה בחי' זאת יצאו מ"ח מירושלים מל' יראה שלם, אל הים הקדמוני בחי' ים החכ' שמעלמת את אור הכתר וח"ע תקבל ממל' כמ"ש והי' שארית יעקב כו' אשר לא יקוה לאיש כי עכשיו דרכו של איש לחזר כו', ולע"ל אשה תהי' מחזרת בשווקים כו' כמו שפירש"י, מפני שיהי' נקבה תסובב גבר כו' אשת חיל עטרת בעלה, כי עכשיו כתי' צאינה וראינה בעטרה שעטרה לו אמו מת"ת דאימא נעשה כתר לז"א, ולע"ל יתעלה מדת המל' שיש בה ג' בחי' לא זז מחבבה כו' בתי אחותי אמי כו' ולע"ל יתעלה בחי' בת והיא תהי' עטרת בעלה, כי עטרה אף שהיא מאבנים טובות מ"מ אינה נתפסת בתוך הראש ולע"ל יתגלה בחי' זו. וזהו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש, כי פי' עכשיו קדוש המשכה מבחי' קודש, ולע"ל תהי' המשכה מבחי' כלה מ"ח מירושלים, וזהו קול כלה. וז"ש אני אל שדי, שדי הוא כח ההגבלה בחי' גרמוהי אשר הוא גבוה יותר מכח המגלה, וזהו אני אל שדי כי אני אף שקאי על מדת המל' ואנכי בחי' כתר, מ"מ אף בחי' מל' דא"ס נק' אני ומתאחד עם אל שדי דוקא שתתעלה קול כלה.

וז"ש כאן ה' קולות, והענין דכתיב ארבע הידות יהי' לכם והחמישית לפרעה, ד' הידות ד' פרצופים חכ' ובינה תפארת ומלכות, והחמישית לפרעה, וזהו ה' תקנאקולות קול ששון וקול שמחה חו"ב, קול חתן וקול כלה תפארת ומל', וקול מצהלות זהו החמישית לפרעה, כי אף שלפעמים אף מרבה בחי' רביעית, וכאן והחמישית לפרעה, היינו מפני כי נרנח"י לפעמים נחשב לה' בחי' ולפעמים בד', כי נשמה לנשמה לא קחשיב, ובבחי' החמישית לא כתיב יד כי אין לה שם מיוחד. וזהו מה שיתגלה לע"ל קול החמישי קול מצהלות חתנים מחופתם כמ"ש והוא כחתן יוצא מחופתו בחי' כי על כל כבוד חופה בחי' מקיף על ב' בחי' כבוד, כבוד נברא וכבוד נאצל, ונערים ממשתה נגינתם מלאכים, וכיון שכלה תהי' לה קול ולא תהי' נאלמתי דומי' כו' ר"ת נדה וע"כ יותר איסור נדה, וזהו ה' מתיר אסורים שאיסור נדה יטוהר.

בס"ד. ש"פ בהעלותך, תרל"ב.

תוכן הדברים מד"ה וידבר גו' בהעלותך.