תמים תהי'

תנאתמים תהי'

בס"ד. דברים י"ח י"ג.

תמים תהי' עם ה' אלקיך, וארז"ל פסחי' דקי"ג סע"ב מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהי' עם ה' אלקיך ופי' רש"י כלדיים אוב, והשיגו עליו התוס' בשבת ס"פ מי שהחשיך דקנ"ו ע"ב, וכן הרשב"ם בע"פ דקי"ג הנ"ל ופי' כלדיי' חוזה כוכבים, וכ' שכן עיקר, וכן רש"י בעצמו בשבת דקנ"ו פי' כלדיי' חוזה כוכבים, וכ"פ הערוך בערך כלדאי. ופי' תמים תהי' פי' הרשב"ם להיות בוטח בו בכל קורות ונולדות הבאות לך עכ"ל. והכוונה שלא יחשוב הסיבה לעיקר כ"א הכל צריכים לבטוח בו ית', כי הוא המסבב כל הסיבות בהשגחה פרטית על כל נברא בפרט, שזהו בחי' היותר גבוה מבחי' עילת העילות כו' וכמשי"ת אי"ה.

ובזח"ג פ' שלח לך דקס"ג ע"ב פי' בענין תמים תהי' וביאר ההפרש בין תמים לבחי' תם, שתמים כתי' באברהם וביעקב נא' תם, ופי' שלבוא לבחי' תמים תהי' זהו ע"י בחי' מדבר, ואם היו זוכי' היו באים לבחי' זו ע"י אח"פ דכתי' בה אשר ה' אלקיך דורש אותה, אך מאשר לא זכו לכן אם כי באים לבחי' תמים תהי' עם ה' אלקיך אך זהו ע"י המדבר אתר רחוק מתמן דלא יסתכל אנפין באנפין בהדי' למהוי עם ה' כדקא יאות. ועפ"ז יתפרש פסוק שקללן במדבר הזה יתמו, שאינה קללה גמורה כ"א שיתמו הוא מל' תמים תהי', אך מחמת החטא לא יבואו דור המדבר תנבלבחי' זו ע"י אח"פ ששם הוא בחי' עם ה' אלקיך באופן היותר נעלה להיות כי תמיד עיני ה' אלקיך בה, כ"א ע"י המדבר שהוא ארץ צי' ושממה. ונמצא שזהו כענין שמצינו באדה"ר שמתחלה הניחו בג"ע כמ"ש וינחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, וע"י חטא עה"ד דן אותו בשילוחין ובגירושין כדכתי' וישלחהו כו' מג"ע לעבוד את האדמה וגו' וכתי' ויגרש, ומצינו כה"ג שלשון הקללה הוא ג"כ ברכה כמ"ש בספר כד הקמח אות א' בערך אהבה וז"ל ומרוב אהבתו אלינו כו' ואף במקום התוכחה עצמה מצינו שהלשון יכלול נחמה והוא דבר הושע (סי' א' פסוק וא"ו) קרא שמה כו' כי נשא אשא להם, ולשון נשא אשא לפי קשר הענין יהי' מל' עקירה והכרתה כל' ישא פרעה את ראשך ס"פ וישב, אמנם יש בו זכרון נחמה לפי שהוא כולל לשון סליחה כן תירגם יונתן ברם אם יתובון משבק אשבוק להון כו' עכ"ל. וכ"מ בגמ' פסחים פ"ח דף פ"ז ע"ב שא' ר"א שאפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הרחמים, ור"י בר"ח אמר מהכא כי נשא אשא להם, ופי' רש"י נשא אשא להם לשון סליחה ואתמוי מתמה ומיהו ל' סליחה קא מידכר.

ועד"ז יש לפרש מ"ש במדבר הזה יתמו עם היותו ל' קללה ע"ד ותם לריק כוחכם (בחוקתי ך"ו ך') עכ"ז יש בו ג"כ ל' ברכה והוא ע"ד תם עוונך בת ציון (איכה ד' ך"ב). וי"ל שקאי על העוון עצמו ע"ד שארז"ל בפ"ק דברכות ד"י ע"א ע"פ יתמו חטאים מן הארץ (תילים ק"ד ל"ה) חוטאים לא כתי' אלא חטאים, ופי' רש"י יצר הרע, והיינו דליהדרו בתשובה שעי"ז יתמו החטאים עצמם ויזדככו החוטאים בהם. וכמו"כ י"ל בענין במדבר הזה יתמו, שע"י שיתמו החטאים היינו היצה"ר שזה"ע תם עוונך כו', אז תבוא ע"י בירור זה לבחי' תמתי, כמארז"ל ברבות במג"א דקי"ז ע"א אחותי זו בבל והיינו ששם נתאחו ישראל אליו ית' ונדבקו בו, רעייתי יונתי תמתי כו', וע' במ"כ בשם שוחר טוב, והיינו לפי שאז תם עוונך הוא בחי' החטא עוון עצמו יצה"ר, וכענין שאמרו ברבות במקומו ע"פ תם עוונך שבו נטלו ישראל איפוכי שלימה ועי"ז הם באים לבחי' תמתי, אך אם לא הי' חטא עה"ד ומרגלים והיו עומדים בעשר נסיונות הי' באופן אחר לגמרי, וע"י שלא עמדו בנסיון, לכן נגזר שיהי' הבירור ע"י המדבר הגדול שבו נחש שרף ועקרב וצמאון, שארז"ל במד"ר בפ' לך לך פמ"ד נחש זו בבל כו', ובו וע"י נעשה המוליכך הוא בחי' מהלכי', שלזה הוא ענין ירידת הנשמה בגוף כדי שתבוא מבחי' עמידה לבחי' הילוך כו'. והענין הוא דהנה כתי' כולך יפה רעייתי ומום אין בך, והיינו מום דערלה, שזה שנא' באברהם התהלך תנגלפני והי' תמים ע"י המילה, ובערלה יש ד' קליפין, ואברהם בחר כו' תחת גיהנם, ולכן ע"י ד' בחי' אלו שבחר בהם מתבררי' הד' בחי' שיש בערלה.

ולהבין כ"ז צ"ל תחלה מ"ש בזח"א ויחי דרל"ח ע"ב ע"פ לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, א"ת שנים אלא שנים כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה, והנה נת' לעיל כי מילה ופריעה הם נגד ד' בחי' שבערלה, שג' שנים ערלים יהיו לכם לא יאכל כלל, ובשנה הרביעי' מהני פדיון להיותה ק"נ, שהיא בחי' להט החרב המתהפכת, ולכן אין קורעין עור הפריעה לגמרי מכל וכל כ"א פורעי' אותו ומניחי' אותו דבוק בראשית מקום גידולו מן העטרה ולמטה, רק שפורעי' וקורעי' אותו לקרעי' עד שיתגלה עטרת היסוד, משא"כ עור הערלה חותכין אותו לגמרי, להיותו רומז על ג"ק הוא ג' שני ערלה שא"א להתברר כלל כ"א ע"ד כל ל"ת שמקיימין המצוה ע"י הלא, וכענין כלי חרס שארז"ל שבירתן זהו תקנתן, אבל לא כן בק"נ שיכולי' להפכו לקדושה ע"י הבירורי' כו'.

והענין הוא דכתי' את זה לעומת זה עשה האלקי', וכמו שיש בקדושה בחי' לבושי' כתלג חיוור ושער רישי' כעמר נקי שע"ז רומזים הטלית והציצית כמו שהן בשרשן, כן יש דוגמתן בלעו"ז הוא בחי' לבן הארמי שהוא בחי' לבן בקלי' שהוא נגד לובן העליון כמ"ש בסידור שער ל"ג בעומר בד"ה עד הגל, וע' בת"א ס"פ ויצא בד"ה וישכם לבן משמע שלבן הוא בחי' כתר, ולכן הגם שבמאו"א אות ל' ס"ו כ' לבן אבא עילאה ולו ב' בנות לאה ורחל, תחתון (ר"ל לבן הארמי התחתון) חכמה דקלי', מ"מ לפי' רבינו ז"ל שהוא כתר וכן בלק"ת ס"פ אחרי פי' גון לבן שהוא גוון עצמי מורה על האורות כמו שהן קודם שנתלבשו בכלים, וז"ע דכתיב אור בהיר הוא בשחקים (איוב סי' ל"ז ך"א) וע' בלק"ת שה"ש בד"ה שחורה אני, א"כ כמו"כ לבן דקלי' הוא בחי' כתר או אפי' עת"י. ובפרדס בעה"כ ערך זקן פי' זקן הוא בכתר, תנדובשער התמורות פ"ד ענין זקן אשמאי לובן טומאה כו' ולבן ביקש לעקור את הכל כי כן כתר דקלי' אותיות כרת ע"ש בפרדס. ולפ"ז י"ל ענין ד' מראות נגעי' שהם שתים שהן ארבע, שהם כולם לבנים היינו שנמשכי' מבחי' לבן הנ"ל והיותם שתים שהן ארבע כי הם נגד ד' נהרות שהם או"א וזו"נ דקלי' הרי הם שתי מערכות שהם ארבע וע' במאו"א אות ד' סעי' ך"ה ך"ו. ובמאו"א אות ד' סעי' ט' ד' מראות נגעי' ב' גבירות וב' שפחות דקלי', שאת לאה (ר"ל מה שכנגד לאה, והיינו מח' רעה של היצה"ר, לשון לאות שנלאה ומתשת כח), בהרת רחל (ר"ל מה שכנגד רחל והוא הדבור הרע כמו מוציא שם רע רכילות ולה"ר, וע' מד"ר ר"פ מצורע), ספחת הם הב' שפחות הנספחות לכל אחת עכ"ל.

ולהבין זה צ"ל מ"ה דאיתא בע"ח שמ"ח ושמ"ט מ"ט פ"ג שקלי' נוגה דאצי' היא טו"ר חצי' טוב וחצי' כלפי חוץ רע, דלכאורה אין זה מובן כלל איך שייך כלל לומר קליפת נוגה דאצי' הלא נודע פי' אצי' שהוא בחי' אלקות כמבואר במ"א שהוא מלשון ויאצל מן הרוח דגבי משה, וא"כ איך שייך לומר קליפות דאצי', ומכ"ש ענין חצי' רע. ונקדים מ"ש בע"ח דשם אל בחסד ושם אלקים בגבורה ושם הוי' בתפארת, והרי שם הוי' הוא ראשון וגדול מכל השמות, ולמה תפארת שהוא שלישי בסדר המשכת המדות עליונות שסדרן חג"ת הנה הוא נק' בשם עליון וגבוה מספירת חסד שהוא ראשון בהמדות. ותירץ ע"ז המגיד זצוק"ל כי הלא ידוע שענין שבה"כ שהי' בעולם התהו הוא מחמת שהי' כל מדה בפני עצמה ולא הי' התכללות המדות זה עם זה, וענין עולם התיקון הוא שנעשה התכללות המדות שזה צריך לזה, חסד כלול עם גבורה וגבורה עם חסד, וע"י מה נעשה ההתכללות, שהרי התכללות זו הוא ענין חבור ב' הפכים חו"ג אש ומים, הנה זהו ע"י הארת אור א"ס המאיר בהן שעי"ז הם בבחי' ביטול לאור א"ס ב"ה המאיר בהן ועי"ז יוכלו להתחבר יחדיו. וזהו ענין עושה שלום במרומיו, והיינו שלא תהי' כל מדה בתגבורת עד שלא תוכל להתחבר עם מדה שכנגדה כמו שהי' בעולם התהו, כ"א שתתכלל ג"כ עם הפכה מחמת הביטול כו'.

והנה עם היות כי מדות חו"ג דאצי' מאיר בהן אור א"ס ב"ה כי איהו וגרמוהי חד, אעפ"כ נק' כל מדה בשם בפ"ע, היינו זה בחי' חסד ולכן הוא שם אל כדכתיב חסד אל כל היום, וזה הוא בחי' גבורה ונק' שם אלקים, הרי מ"מ הם ב' בחי' הפכיים, והיינו משום דכאשר מאיר אור א"ס ב"ה בהמדות עליונות בבחי' גילוי רב אזי דוקא נעשה ההתכללות ויחוד המדות להיות לאחדים ממש. וזהו פי' הוי' אחד תנהשהוא ענין להיות יחוד המדות ממש שלא יהיו ענפין מתפרדין, והיינו ע"י המשכת אור א"ס ב"ה בהם דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כי החי"ת מורה על ז' רקיעים והארץ שהוא בחי' מעלה ומטה, והד' הוא ד' רוחות העולם מזרח מערב צפון ודרום, והיינו בחי' ששה קצוות ששרשן מששה מדות עליונות, וע"י גילוי אור א"ס ב"ה בהן שזהו ענין אל"ף אלופו של עולם מתייחדים באחד ממש. אמנם כאשר אין מאיר בהן אור א"ס ב"ה בגילוי רב רק כפי בחי' האור השייך להמדה ההיא בפרט, אזי הן המדות חסד בחי' בפ"ע וגבורה בפ"ע, רק כאשר נצרך שיהי' התכללות אז מאיר בהן אור א"ס בגילוי רב יותר מכפי מדתם, ועי"ז תוכלל המדה בהפכה להיות לאחדים ממש נמצא אור א"ס ב"ה אין מאיר בהם בתמידות [ר"ל בגילוי רב] רק לפרקים בעת רצון כאשר נצרך שיתכללו זה בזה ביחוד גמור. והנה יחוד והתכללות זו בין המדות חו"ג הוא ע"י התפארת שמדתו הוא שהוא ממוצע בין חו"ג והוא בחי' התכללות, ובו הוא שנמשך ומאיר ההארה מא"ס ב"ה בגילוי רב וכמשנ"ת למעלה דת"ת נק' קדוש ע"ש שנמשך בו מבחי' כתר שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות (וע' באג"ה בד"ה והי' מעשה הצדקה שלום ובזח"ב תרומה קע"ה ב' ע"פ והבריח התיכון), וע"י גילוי זה נעשה התכללות ההפכיים דהיינו שהוא המחבר חו"ג וממשיך בהם גילוי זה. ונמצא א"כ מאחר שכל בחי' ומהות מדת התפארת הוא ענין התכללות המדות ביחוד גמור ממש מוכרח שיהי' בו הארת אור א"ס בתמידות מאחר שזהו מדת ת"ת היינו ההתכללות [וע' בהרמ"ז פ' יתרו בדף ע"ח והנה בכל תפארת יש כללות חו"ג כאחד כו'], וההתכללות אין יכול להיות בלתי הארת אור א"ס ולכן נק' תפארת בשם עליון וגבוה מכל המדות היינו שם הוי', מאחר שמוכרח שיהי' בו גילוי אור א"ס בתמידות, ועמ"ש בלקו"ת בד"ה החלצו, משא"כ בחו"ג שאין בהם הארת אור א"ס עד"ז שבת"ת, רק בעת שנמשך היחוד שזהו ענין אמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות שאז נעשה התכללות המדות שיתכללו זב"ז ביחוד גמור ולא בתמידות כנ"ל.

והנה עפ"ז יובן ענין ק"נ דאצי' שנק' בשם קליפה, הגם שהוא בבחי' אצי' ומאחר שהוא בבחי' אצי' הרי עכצ"ל שהיא מקבלת הארת אלקות, ואעפ"כ נק' בשם ק"נ. והענין כי בחי' התכללות שיש בע"ס דאצי' שמאיר הארת אור א"ס ועי"ז הם מתכללים זע"ז כנ"ל זה הבחינה אינו כלל בנוגה דאצי', אלא שהמדות שבק"נ דאצי' הם ענפין מתפרדין שהחסד אינו מתכלל עם הגבורה ואינן מתייחדין כלל זה עם זה, וכנודע שהפסולת משבה"כ דעולם התהו נפל בק"נ וראשיתם ק"נ דאצי', והרי בעולם התהו לא הי' בחי' התכללות וכ"ש אחר שבה"כ כו', ולכן אין אור א"ס נמשך ומתלבש בהן כלל ע"ד התלבשותו באצי' דקדושה מחמת שאינן כלי לגילוי אור א"ס שאינו שורה אלא במקום הביטול ובמקום ההתכללות כו', רק שהוא מאיר עליהם בבחי' מקיף לבד וכמ"ש במ"א ע"פ ראה ריח בני כו', וע"כ נקראו קליפות שהקליפה היא תנושאין לה טעם ולחלוחית כו' כמו בהפרי [וי"ל כי שם מ"ה נק' שקיו דאילנא בחי' לחלוחית והמשכת אור א"ס שעי"ז נעשה התכללות אמיתי' להיות לאחדים, עד"מ טבע המים לדבק, שחלקי הקמח נעשים גוש אחד ע"י המים, וגילוי זה היינו ע"י שמתחלה הם בבחי' תיקון ע"ד רך כקנה כו' שעי"ז אח"כ קוב"ה שרי באתר שלים, והוא גילוי שם מ"ה מלגיו דאיהו אורח אצילות ואיהו שקיו דאילנא כו', משא"כ בק"נ באצי' שהוא מבחי' עולם התוהו מבחי' שבה"כ שאין בהם ההתכללות כלל וגם הביטול הוא בבחי' יש כנודע מענין ראו מ"ה שעושה יש ודבר מהביטול שלו כו', ע"כ אין נמשך בהם כלל בחי' שם מ"ה מלגיו ולכן נק' קליפות שאין בהם לחלוחית מבחי' שקיו דאילנא כו'], ומק"נ דאצי' נמשך אח"כ בבי"ע בחי' יש ממש וצבא השמים כו'. ובזה יובן ג"כ מה דאיתא שק"נ חצי' טוב וחצי' רע, והענין כנודע שהתהוות הרע הוא מחמת שבה"כ שהי' בעולם התהו והשבירה הי' מחמת שהיו ענפין מתפרדין ומזה נתהווה אח"כ בהשתלשלות בחי' הרע, והנה משבה"כ דעולם התהו נפלו בנוגה דאצי', ולכן אף שמקבלת מאצי' וע"כ חצי' דכלפי פנים הוא טוב, אך מחמת שגם בחצי' זו אין בה בחי' ההתכללות כלל וממילא אין מאיר בה גילוי אור א"ס בבחי' פנימי כנ"ל לכן יכול להיות שחציה כלפי חוץ רע [וכמו שמעולם התהו נתהוו הקליפות, ובזה יובן מארז"ל ברבות ס"פ נשא ס"פ י"ד ע"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באו"ה קם כו' זה בלעם בן בעור כו', והנה נבואת משה הי' מאצילות, וא"כ איך באו"ה קם נביא כמשה, אלא הענין שנבואת בלעם הי' מק"נ דאצילות כו']. ולהעיר מענין מדין ל' ריב ומדון, ואינו מז' עממין (בד"ה החלצו), כ"א ריב ומדון היפך ההתכללות, כ"א ענפין מתפרדין, וזהו עולם התהו.

ועוי"ל כי הנה באצי' דקדושה יש ג"כ אורות וכלים, ולדעת הר"מ מראקאנטי עיקר אצי' הם האורות, ולא כן הכלים, והאריז"ל פי' שגם הכלים הם אצי' ממש, ועכ"ז אין ערוך לאצי' האורות, ושורש האורות מש' הוי', והכלים מש' אלקים וש' שדי שאמר לעולמו די, אשר זהו כח המגביל שיהי' נמשך בבחי' גבול, כי משלימות הא"ס שיהי' בו ג"כ כח הגבול. א"כ לפ"ז נא' דפי' ק"נ דאצי' אינו רק בחי' הכלים לבד שהם מבחי' ש' אלקים, ונק' אצי' מבחי' כח הגבול, אך הכלים דע"ס דקדושה הם בבחי' הביטול כי באצי' מאיר חכ' כח מ"ה, משא"כ בק"נ נא' ראו מ"ה תנזשמרגיש הביטול, ולכן נק' קליפה, ותדע דאפי' בע"ס דקדושה נק' דא מוחא לדא ודא קליפה לדא בזח"א פ' בראשית דף ך' ע"א, וכמו אותיות מח' ודיבור הם כמו קליפה ולבוש לגבי עצם החכמה, א"כ גם הק"נ דאצי' אף שהיא אצי' מכח המגביל נק' קליפה, אלא שי"ל שהוא ע"ד הקליפה הנק' שומר לפרי, כמ"ש בשל"ה בהקדמה די"ט ע"א בפירוש השומר אחי אנכי, וע' בהוספות לת"א בד"ה ויקח המן את הלבוש, אלא שבהשתלשלות מהן בבי"ע נעשו קליפות ממש, דוגמת נהר דינור יוצא מזיעתן של חיות. וגם בלא"ה יש הפרש גדול בין ק"נ דאצי' לק"נ דבי"ע, שהרי בקדושה אצי' ל' ויאצל גילוי ההעלם, משא"כ הבריאה יש מאין, מעתה ג"כ יש הפרש גדול בין ק"נ דאצי' לק"נ דבי"ע, לכן אע"פ שבק"נ דבי"ע יש רע ממש רק שמעורב בטוב כו' לא נאמר כן בק"נ דאצי' ששם אין רע כלל כ"א אין הביטול כדבעי ע"ד ראו מ"ה, וזהו שורש בחי' לגרמי' כו' רק למטה נמשך מזה כו' כנ"ל.

והנה בהרת ארז"ל רפ"ק דנגעי' שבהרת עזה כשלג, שני' לה כסיד ההיכל, והשאת ס"ל לחכמי' דר"מ שהשאת הוא כצמר לבן, שני' לה כקרום ביצה, שהשניות הם ספחת, אמנם שאת שכנגד לאה מחשבה היא קלי' המנגדת לבחי' צמר לבן, והבהרת קלי' שכנגד רחל כמ"ש בכתבי האריז"ל בשער הפסוקי' והליקוטי' בפ' תזריע סי' י"ג בד"ה אדם כי יהי' דפ"ח ע"ג וז"ל וספחת ובהרת כנגד שני אורות של רחל, וזהו מ"ש בזהר פ' תזריע (זח"ג מ"ז א') כי נגע צרעת תרגומו מכתש סגירו, וכוונת דבריו כי נגע הזה הוא קדושה ודוחה את רוח הטומאה אשר בבית או באדם והוא כח דין של הקדושה יעו"ש, וי"ל שמ"ש כאן שספחת הוא נגד רחל אין זה סותר למ"ש המאו"א אות ד' ס"ט הנ"ל שספחת הוא נגד השפחות הנספחות לכל אחת, כי יעקב דימה תחלה על לאה שהיא רחל, ולכן נתן לה זלפה לשפחה כמש"פ רש"י בחומש, ובלהה הי' שפחת רחל, א"כ ב' השפחות היו בשביל רחל, ומ"מ לאחר שהכיר יעקב שהיא לאה וזלפה נשארה שפחת לאה יתכן ענין שכ' במאו"א השפחות לכל אחת, ולפי סברת לבן שרצה בזה לרמאות את יעקב הנה ב' השפחות שייכים לרחל.

והנה כתי' (איוב ל"ז ך"א) ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ופי' המ"צ בהיר מאיר ומזהיר, וכ"מ במד"ר ס"פ אחרי פכ"ג שסמכו לענין הרואה חמה תנחבתקופתה, ובלשון הה"מ נ"ע מורגל ענין בהירות, ואפ"ל מעין ענין כצאת השמש בגבורתו מוציא חמה מנרתקה. ויובן זה מהבחינה דלעומת זה בחי' בהרת וארז"ל במד"ר שהיתה מבהרת, ופי' המ"כ חריפה, והיינו להיותה עזה כשלג, וא"כ בקדושה זהו ענין לבושי' כתלג חיוור כו', שהאור נמשך מעת"י זהו ענין אור בהיר. ומזה יובן ענין וספרתם לכם ממחרת השבת דכ' בלק"ת פ' אמור שהוא לשון בהירות, וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות, י"ל המכוון להמשיך אור בהיר מבחי' ע"ק שבו ועל ידו יזכך את נה"ב וכמש"ש שהן המשכות המקיפי' ממחרת השבת שהן למעלה מבחינת השבת, והשבת הוא מחכמה מוחין דאבא, וא"כ מבחי' שלמעלה מהשבת זהו מע"ק, וע"י מקיפים אלו יזכך ע"ד שהמקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ, וכמ"ש בד"ה טוב לחסות בה' מבטוח באדם, והיינו כי כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם כו' כי בבחי' אדם יש זה לעומת זה משא"כ בבחי' המקיף כו', ועיין מזה ג"כ בביאור ע"פ וקבל היהודים וז"ל וכמו ספירת העומר שהוא בירור ז' מדות דנה"ב הוא דוקא ע"י שממשיכים מקיפים דאימא שעז"נ וספרתם לכם ממחרת השבת כו', וכן יוהכ"פ מחילת עוונות ע"י תבוא אם ותקנח כו', ונודע דהבינה נק' עתיקא וכמ"ש הטעם מזה בת"א ר"פ לך לך גבי ה' דאברהם שהוא למעלה מבחי' אב רם חכמה עילאה. וזהו וספרתם לכם להמשיך להם אור בהיר כו'. ועיין בזח"א פ' ויחי דרל"ח ע"ב ע"פ לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, א"ת שנים אלא שנים כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה, ואפ"ל דכמו מראות נגעים שנים שהן ארבע, כמו"כ וכ"ש בקדושה יש עד"ז, וזהו ענין כי כל ביתה לבוש שנים מילה ופריעה הם ביסוד ומל', ועד"ז ציצית ותפילין הטלית הוא במל' והתפילין בז"א, א"כ עי"ז נמשך יחוד העליון בקדושה מה שבא שורש ההמשכה מעת"י בחי' לבושי' כתלג חיוור ושער רישי' כעמר נקא, וע"י יחוד זה יתבטלו ד' מראות נגעים הנ"ל, שהרי יחוד זה ענינו שיהי' הגילוי גם למטה בבי"ע כמו שהוא למעלה באצי' כו', וע"י האור נדחה החושך כו'. עיין מד"ר קנ"א ד' ובזהר פ' לך דע"ח ע"ב ע"פ ועתה לא ראו אור אימתי בשעתא דאמר קודב"ה לאברהם לך לך כו' בהיר הוא בשחקים דבעא קודב"ה לאדבקא ליה לאברהם בההוא אור דלעילא כו', ועו"ש ע"פ וימנע מרשעים אורם דא אברהם, ועיין מזה בת"א בד"ה בשלח פרעה דבחי' אורם זהו ורב חסד כו', וע' מענין אור במאו"א א' נ"א, ובפרדס סוף ערך אור מופלא שהכתר נק' אור מבהיק מטעם כי תנטהוא מבהיק ומאיר לכל הספירות עכ"ל, וזהו עצמו ענין אור בהיר. וע' מענין אור צח אור מצוחצח בפרדס שער הצחצחות וג"ז קרוב לענין אור בהיר, וע"ד אספקלריא המאירה. וזהו והשביע בצחצחות נפשך כו'.