ויאמר גו' החדש הזה

רסגויאמר גו' החדש הזה

בס"ד, פ' שמיני, פ' החודש, תרל"ב.

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן באמ"צ לאמר החדש הזה לכם, ואיתא במד"ר ע"פ טובים השנים מן האחד, טובה פרשה שנאמרה לשנים מפרשה שנאמרה ליחיד, שכל התורה נאמרה למשה בלבד ופרשה החדש למשה ואהרן ביחד, ד"א טובים השנים זה משה ואהרן כשהם ביחד משזה בפ"ע וזה בפ"ע, ותדע לך שהרי משה הקים את המשכן וברך אותם ולא שרתה שכינה ע"י ואח"כ כתיב ויצאו משה ואהרן ויברכו את העם וירא כבוד ה'.

ולהבין זה צריך להקדים מה שארז"ל בקדושין למה נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה שהיו אומרים וא"ו דכל הולך על גחון הוא חצי אותיות התורה, עיי"ן תלוי' דיכרסמנה חזיר מיער חצי אותיות בתהלים, רסדופי' מהרש"א בחדא"ג גחון הוא הנחש כמ"ש ועל גחונך תלך והוא"ו מפסיק כח הנחש, וע' תלוי' מפסיק כח החזיר שהוא מלכות הרביעית כמ"ש ואת החזיר כי מפריס פרסה וכמו שפרש"י ז"ל משל לחזיר כו'. וצ"ל הלא נחש ומל' הרביעית הוא א', וא"כ תילים שמתיש כח מל' הרביעית הוא א' עם תושב"כ, והלא אין ערוך תילים לגבי תושב"כ. אך מצינו בפרטים ששוה תילים לתורה דכמו שבתורה ישנן חמשה חומשי תורה כן בתילים חמשה ספרים, וכמו שהתורה לפי דעה א' מתחלקת לז' ספרים כמארז"ל ע"פ חצבה עמודיה שבעה דספר במדבר נחלק לג' ספרים ויהי בנסוע הארון נחשב לספר בפ"ע, ועד ויהי בנסוע ספר א', ואחר ויהי בנסוע ספר א', כן תילים מתחלק לז' ימי השבוע.

והענין דהנה ארז"ל משל לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימים ומפתחות en.en.en.en.en.en.en.en.en. החיצונים לא מסרו, ובדרך כלל תורה נק' מפתחות הפנימי' ותילים מפתחות חיצוני', כי תילים הוא סיפור שבחו של מקום שהו"ע בריאת העולמות שנק' בשם חיצוני' ולכן רוב התפלה הוא מתהילים. והענין דהנה איתא בס"י בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו בסופר וספר וסיפור, וסיפור הוא סיפור של תהילים, ותילים הי' ג"כ קודם דוד, אך לא גילה זה שום אדם עד שבא דוד שהי' מלך ישראל מקור עולם הדיבור וגילה התהילים, אך כללו של תילים הוא שבחו של מקום ונק' מפתחות חיצונים.

והענין דהנה כללות השתלשלות העולמות נתהווה מזיו והארה בעלמא שאינו נוגע לעצמותו שזהו ענין אור, כי יש שני בחי' אור ושפע, ושפע הוא פנימית יותר דהרי יש שינוי אצל המשפיע בין קודם ההשפעה לאחר ההשפעה, דהשכל כמו שהוא בפ"ע א"א לגלות אותו, וא"כ צריך לצמצם כלי שכלו לפי ערך הדיבור שמגלה, ועוד הרי יש חכ' שבדיבור והאם שוה להחכ' כמו שהוא בהשכל, ואפי' בהשפעה עצמה יש שינוי בין קודם ההשפעה לאחר ההשפעה כי מה שיכולים להשפיע בדבור הוא רק חלק עשירי או חלק ד', ואינו שוה לעצם ההשפעה קודם שנשפע, וא"כ זה מורה שהוא פנימית יותר שגורמת שינוי במשפיע ובהשפעה, אבל אור הוא מאיר מאיליו וממילא כמו למשל אור הנר המאיר אין נפק"מ להנר אם מאיר בחדר גדול או בחדר קטן, וא"צ הכנה האיך להאיר אלא כאשר מדליקין הנר נדחה ממילא החשך, או השמש המאיר לארץ ולדרים אין צריכה הכנה להאיר, או כמו למשל אש המחמם את הברזל שממילא נתחמם הברזל, וכ"ז הוא מפני שאור הוא רסההארה בעלמא שאינו נוגע להעצם והיא הנותנת דמפני שהוא הארה בעלמא לכן א"צ הכנה איך להאיר. וכך יובן למעלה דהנה אמרו אור שנברא ביום א' הי' אדם צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ונת' הפי' במ"א שהוא סוף עלמא דאתכסייא מלמטה למעלה וסוף עלמא דאתגלייא מלמעלה למטה, א"כ הוא כללות הב' עולמות ונק' אור שהוא הארה בעלמא כי כללות המקור הוא רק בחי' אור שזהו ענין אור א"ס. ולכן כינו המקובלים להקב"ה בשם אוא"ס ולא בשם שפע להורות שגילוי הכח הנמשך ממנו ית' על התהוות כללות העולמות הוא רק הארה חיצונית. ולכן תהילים שהוא שבחו של מקום מבריאת עולמות נק' מפתחות חיצוני', כי המקור הראשון הוא בחי' אור שהוא הארה בלבד, אבל בתו' כתיב והיו הדברים האלה בד"ת הכתוב מדבר, אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי עצמותו ומהותו, לכן נק' מפתחות פנימי'.

וביאור הענין הנה מבשרי אחזה אלקה, כמו באדם כח המעשה הוא כח היותר אחרון, דהרי יכול לעשות מעשה ובשעת המעשה לדבר אפי' איזהו ענינים הנוגעים לנקודת הלב, כי בדיבור יוכל לגלות גילוי הלב וגילוי המוח, וא"כ אין ערוך מעשה לגבי דיבור, ועוד דאותיות הדבור מלביש השכל והשכל מלובש באותיות. והנה במעשה גופא יש פנימית וחיצוני', חיצונית הוא כמו כח הזריקה שהוא חיצוני' דחיצוני', שהרי אפי' הבהמה יכולה לזרוק, אלא שהיא מזקת ע"י זריקתה, כמו שיש הרבה דינים מרגל ותולדה דרגל והאדם אינו מזיק ע"י זריקתו, ואין זה מפני שיש שכל בכח הזריקה אלא מפני רגילותו שכלל מין האדם הורגל שלא יהי' מזיק, ומ"מ לפעמים גם האדם מזיק ע"י זריקתו וא"כ אין זה מצד השכל, ולפעמים יש גם איזה שכל בזריקה, אבל דרך כלל הוא כח האחרון שהוא בלי שכל, וכשעושה איזה כלי ה"ז יותר פנימי' ומכ"ש מלאכת הכתיבה שהרי יכול לכתוב דבר חכמה, וא"כ מלובש בהכתיבה איזה חכמה, וכן בעשיית הכלי יש ג"כ איזה הלבשה מהשכל. אך מ"מ כלל כח המעשה לגבי דבור נקרא חיצוני', כי בדבור מדבר דבר חכמה וא"כ מלובש ממש בהדבור החכ' שהרי ע"י מגלה החכ' והחכ' מלובש בהדיבור, ועוד דהמעשה הוא גשמי והדבור הוא רוחני. ובדבור יש ג"כ ב' בחי' פנימית וחיצונית, חיצונית הוא כשמדבר מילי דעלמא ושיחת חולין, אבל כשמדבר דברי חכמה שמלובש חכמה בדבור ה"ז נק' פנימית, וכלל כח הדבור לגבי מחשבה נקרא חיצוני' כי כללות ענין הדבור הוא בכדי לגלות גילוי ההעלם לזולתו, אבל לעצמו א"צ לשום דיבור כ"א לזולתו הרי לכן נק' חיצוני', אבל המח' הוא לגלות גילוי ההעלם העצמי לגבי עצמו שבכדי לגלות כחות נפשו הוא ע"י המח' וא"כ ה"ז יותר פנימית מהדבור. ויש במח' ג"כ ב' בחי' חיצוני' ופנימית, והוא ע"ד שאמרנו בדבור דכשמחשב מילי דעלמא ה"ז חיצוני', וכשמחשב דבר חכמה ה"ז פנימית, אבל רסובאמת יש במחשבה ב' בחי' עצם המחשבה ועומק המחשבה, כי עומק המחשבה אינו כמו המחשבה שהוא לבוש להשכל, אלא עומק המחשבה השכל כולו מלובש בהמחשבה עד שאינו יכול לחשוב כלל איזה דבר, ועומק המחשבה הוא לבוש לתעלומות הלב, וכמו שאנו רואים דכאשר יהי' אצל אדם איזה ענין הנוגע לתעלומות הלב ה"ה מלובש כולו בהמח' עד שהמח' מחשבת בזה הענין בלי רצונו כלל והוא מפני שהוא לבוש לתעלומות הלב.

והנה בד"כ מחדו"מ נק' לבושים אבל שכל ומדות הן עצמיות הנפש כמשנ"ת בסש"ב. אך באמת גם שכל ומדות אינם עצמי' הנפש ממש כ"א שהם לבושים המתאחדים עם הנפש, כמו הגוף שמתאחד עם הנפש ממש שהגוף ג"כ אינו אלא לבוש להנפש כי הגוף הוא גשמי והנפש רוחני, אך מתאחד מאד עם הנפש לא כמו היחוד דלבושים שהלבוש פושטו ולובשו כמו בגדי שבת ובגדי חול, אבל מהגוף אין שום אדם יכול לפשוט א"ע כי בע"כ אתה חי ואין האדם בעל בחירה בזה וע"ש זה נק' אדם על התחברות הנשמה בגוף אבל הנשמה לבדה לא יקרא אדם, ומ"מ אין הגוף אלא לבוש דהרי הגוף הוא גשמי והנפש רוחני וע"כ שאינו אלא לבוש. ועוד דהרי כשמת נפשט הנפש מהגוף, ובזה יש פלוגתא האיך הוא ההפשטה איזה חלק מהנפש נשאר בגוף, אבל מ"מ לד"ה נשאר איזה רשימה בגוף מפני שנתאחד כ"כ בחיים חיותו ונתפעל ממקרי הגוף לכן גם במותו נשאר איזה רשימה מהנפש בגוף.

וככל המשל הזה ישנו למעלה כי ג' עולמות בי"ע נק' בשם לבושין, והגם שאמרנו שהם ג' עולמות זהו בכלל אבל בפרט יש בהם ריבוי רבבות עולמות, ומהם יש עלמין סתימין שהתהוותם הוא ממחשבה ועלמין דאתגליין שהתהוותן מדבור עליון, ודרך כלל נק' הג' עולמות בשם מחדו"מ, ויש בהם חיצונית ופנימית שהמעשה נק' חיצונית לגבי דיבור והדיבור לגבי המח' ככל המשל הנ"ל. אבל אצי' הוא מלשון אצל וסמוך, שבאצי' מתאחד א"ס ביחוד גמור כמו הנפש עם הגוף, ולכן נק' ע"ס בשם גופין כמ"ש בת"ז וכמה גופין תקינת לון חסד דרועא ימינא גבו' דרועא שמאלא, והגופין הם כלים לע"ס ובהם מאיר האור ומתייחד עמהם ביחוד גמור. ובזה יתורץ מה שאמר וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כגופא בלא נשמתא, רסזדלכאורה אינו מובן דהלא הי' צ"ל אין ואפס בהסתלקות א"ס. אך לפ"ז א"ש דשרש הכלים הם מהרשימו ובהסתלקות האור הם חיים מהרשימו וכהמשל דהסתלקות הנפש מהגוף. והנה ראשית האצי' הוא חכמה כי חכמה הוא ראשית הגילוי, ויש בחכמה ג"כ ג' מדריגות, חכמה הגלויה, וחכמה הנעלמה, ועומק המושכל שבחכמה דאצי' כי חו"ב הם תרדל"מ ובינה ה"ה מחשבת השכל, וכל הג' בחי' הנ"ל יכולים להשיג בהשגה כי דרך כלל נק' אצי' השגה, ואפשר שעל ידי יגיעה יכולים לבוא גם לידיעה. אבל מקור השכל שהוא אצי' שבאצי' עתי' דחכמה, כמשנ"ת בדרוש דצלוחית שיש בחכ' כל המדריגות, עז"נ לית מחשבה תפיסא בי', כי ע"ק הוא למעלה מעלה אפי' מהשגת ח"ע. ויש בחכמה ג"כ בחי' רישי' דלא ידע ולא אתיידע. והנה זהו כלל דהחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות אצל התחתון כי התחתון א"א לקבל כ"א החיצוניות מהעליון, וא"כ לפ"ז הרי החכמה הוא ראשית ההשתלשלות והוא שרש כל מדריגות כולם פנימי' וחיצוני', דג' עולמות בי"ע וע"ס דאצילות שרש כולם הוא רק מחיצוני' החכמה אבל פנימי' החכמה לא נתגלה עדיין.

והנה על התורה אמרו אורייתא מחכמה נפקת שע"י התורה מתגלה פנימית החכמה, ולכן נק' מפתחות הפנימי' שהוא הפתח ומבוא שיתגלה פנימית החכמה. אבל תילים הוא מפתחות חיצוני' שהרי הוא סיפור שבחו של מקום מבריאת העולמות שראשיתם אינו כ"א חיצוניות החכמה, אך תילים הוא הפתח שע"י יתגלה החיצוניות, כי ע"י ההתבוננות והתלהבות בשבחיו של מקום עי"ז מתגלה החיצוני'. והנה התורה נתלבשה דוקא בעוה"ז הגשמי שהוא בחי' היותר שפל, כי דרך כלל כל העולמות הם שפלים לגבי' כמ"ש על כל שבח מעשה ידיך שאינו אלא כמו כח המעשה ודבורו של הקב"ה חשיב מעשה, ועוה"ז הוא היותר שפל ובה דוקא נתלבשה התורה כמשנ"ת בדרוש דצלוחית דכל הגבוה גבוה יותר יכול להשפיל א"ע למטה יותר.

וזהו מ"ש ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים ולמה דוקא באמ"צ, דמה שאמר למשה ואהרן ביחד הוא כמשי"ת דטובים השנים ביחד דוקא, אבל מדוע הי' באמ"צ דוקא, אלא דהגילוי באמ"צ שהוא ערות הארץ הוא ע"י הוי' דוקא שהוא המקור לכולם כמ"ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. ויובן זה יותר ממשל גשמי דכאשר חוקקים אותיות על אבן טוב א"א לקרותן מחמת תוקף בהירותו, והגם שבמקום החקיקה משחירים את הלבנונית והבהירות מ"מ לעוצם רסחהבהירות א"א לקרות את האותיות, אלא כאשר חותמים על השעוה שהוא דבר פשוט לגמרי אז ניכרין האותיות. וככה יובן לפי ששרש התורה הוא הגבה מאד נעלה, והגם שאמרו שאורייתא מחכ' נפקת, לשון נפקת הוא מלשון גילוי שהגילוי הוא ע"י חכמה, אבל באמת שרש התורה הוא יותר נעלה ואפי' רישא דלא ידע ולא אתיידע יש ג"כ בתורה אלא לפי שכלינו הדל אין אנו יכולים להשיגו ובאמת הרי הוא למעלה מהשגה, אבל עכ"פ ישנו בהעלם בתורה לכן דוקא נתלבשה למטה יותר, ועוד כי נעוץ תחילתן בסופן שכח נעיצת התחלה יש בסוף יותר מבראש המתפשט, וא"כ בארץ דוקא יש כח נעיצת התחלה ולכן דוקא בארץ הוא גילוי התורה.

ועוד יובן שיש בתורה מדריגות עוד היותר נעלה כי הנה כתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, והענין כי הנה קול הוא מחבר רוחני' עם גשמיי', כי הקול יוצא מאברי הנשימה שהם רוחנים ועוד שהוא מהבל הלב שהוא רוחני, והאותיות כמו שהם יוצאים לידי גילוי נק' בשם דומם שהוא גשמי, והמחבר הוא הקול. וכמו"כ תורה נק' בשם קול, שכל מקום שנוכל לומר שם גשמי המחבר הוא התורה, כי בתורה יש בחי' השייך לעולמות הנק' בשם גשמי כמ"ש ואהי' אצלו אמון אסתכל באורייתא וברא עלמא, ויש בחי' הרוחניות בתורה כמ"ש ואהי' אצלו שעשועים, ואפי' בבחי' שא"א לומר כ"א כחות ישנו ג"כ בתורה. אך מ"ש בקול הוא בפנימי' הקול דלא כתיב יעננו קול כ"א בקול היינו בפנימי' הקול שהוא הארת הקו מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין והוא הוא פנימי' הקול שיש בתורה ג"כ.

ובזה יובן ענין הוא"ו דגחון כי הוא"ו מורה על הארת הקו שיש בתורה, ובוא"ו יש מילוי וא"ו ובאמצע אל"ף, וב' הואוי"ן רומז על תושב"כ ותושבע"פ, כי תושבע"פ הוא וא"ו שיתא סדרי משנה, ותושב"כ נק' וא"ו ע"ש הארת הקו, ואל"ף רומז על אנכי מי שאנכי עד רום המעלות, ותמונת אל"ף הוא ב' יודי"ן חכמה בראש וחכמה בסוף והמחבר הוא הקו שהולך משמאל לימין שרומז על הגבו' הקודמין בשרשן, והגם כי אינו שייך שם לומר שם גבורות כי הוא מאמר קו המדה המודד כל מדידות או"כ דד' עולמות אבי"ע מ"מ אנו אין לנו שם לכנות מקור הראשון המודד כ"א בשם גבורה, והנה הארת הוא"ו הוא בחציו דוקא. והענין כי הנה ביצי"מ כתיב ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור שהי' נגוף למצרים ורפוא לישראל, וזהו דוקא בחצי הלילה שהמחבר הוא כח א"ס העצמי, כמו הקרן זוית הוא בעצמו אינו מהות והוא המחבר ב' הכתלים, ובקרן יש רוממות הקרן כמ"ש וירם קרן כו', וזהו הכח דוקא להיות נגוף למצרים ורפוא לישראל. והענין כי הנה כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זא"ז, הגם רסטשהם ב' הפכים כשמתגלה עליהם גילוי א"ס הגבוה משניהם הם בטלים בתכלית, כמו למשל ב' שרים שהם שונאים זה את זה בתכלית השנאה, כשבאים לפני המלך מתבטלים ממציאותם עד שנעשים אוהבים נאמנים זה לזה. וכן יובן במדת החסד וגבורה שהם ב' הפכים וכאשר מאיר בהם קו האמצעי שיש בו הארת הקו אז נעשה התכללות החסדים בגבורות לאכללא שמאלא בימינא. והנה עי"ז נתבטל כח הנחש כי שרש יניקות החיצונים הוא מגבורות דקו השמאל דוקא שבשרשו הוא עדיין גבורות קדושות אך בריבוי השתלשלות נתהווה מזה רע גמור. ויובן ממאמרם ז"ל שפעם אמרו שטן ופנינה לש"ש נתכוונו, ופעם אמרו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו כו', אלא דבשרשו אינו רע עדיין ולכן לשם שמים נתכוונו, ובריבוי השתלשלות שנתצמצם מדת החסד בריבוי הצמצומים דגבו' מתהווה רע גמור ונתן עיניו במקדש ראשון והחריבו, וכמו מרשפי אש האהבה מתהווה כעס על ההיפוך, והגם דהכעס הוא על ההיפוך מ"מ ה"ז רע גמור וכמו נהר דינור דנגיד ונפיק מזיעתן של חיות שמזיעים מרשפי אש האהבה, והגם שגם מאברהם יצא ממנו ישמעאל זהו קודם שנימול אבל לאחר שנימול לא יצא ממנו רע כזה דקלי' ישמעאל, והגם שהוליד מקטורה עוד, אך זה הי' באופן אחר מכמה טעמים כי עיקר הרע הוא קלי' ישמעאל כמבו' בזהר. אבל יצחק אפי' לאחר שנימול יצא ממנו עשו כי שרש יניקתם הוא מגבורות דקו השמאל. אך זהו דוקא כמו שחסד הוא מדה בפ"ע וגבו' מדה בפ"ע, אבל כאשר מאיר עליהם גילוי א"ס ב"ה הגבוה מהם הרי אז נתבטל מדת הגבו' ממהותו וא"כ אין להם ממה לקבל יניקה. וזהו שוא"ו דגחון מפסיק כח הנחש, ועיקר הגילוי הוא בחצי' דוקא כי בתורה יש עונשין על העובר וכן שכר טוב למקיימים, וזהו ממדת חו"ג וזה"ע מ"ע ומל"ת, כי התורה כלולה מה"ח וה"ג, ובחצי' מאיר הארה רבה מא"ס היינו הארת הקו המחבר חו"ג. ועוי"ל כי הוא"ו דגחון הוא וא"ו רברבא רומז על אא"ס דלאו מכאמ"כ וממילא מתבטלים המדות ממהותן ואז נתבטל יניקת החיצוני'.

והנה העי"ן תלוי' דיכרסמנה כו' מפסיק כח החזיר, וצ"ל למה העי"ן תלוי', אך הענין כי שרש יניקת עשו הוא מהעי"ן שהוא ז"מ קדמאין דתהו שהשבירה הי' בז"ת דבינה והוא ז"ת דשם ס"ג, אך אופן יניקתם הוא דרך מקיף דלבונה כי אין מאיר בהם א"ס בפנימית, ובכדי לבטל גם זאת היניקה שלהם הוא ע"י בירור רפ"ח ניצוצין, וזה"ע הק"ש שמע שם עי"ן ושם הוא מספר רפ"ח וב"ן, ועי"ן תלוי' דתילים הוא ג"כ מבטל כחו של עשו היונק מהעי"ן, כי בחי' עשו הוא ע' שו כמאמר במד"ר ערהא שוא שבראתי בעולמי, וזהו עשו הוא שוא עי"ן, והעי"ן דתילים מבטל כחו, לכן א"א לבוא לק"ש בלתי שיוקדם פסוד"ז שהוא מתהלים.

והענין דהנה כתי' כי עין בעין כו', שלע"ל יהי' הגילוי מעין דלעילא בעין דלתתא, דד"ע הוא שלמעלה היש האמיתי וכל מה שלמטה מטה הוא אין ואפס, וד"ת הוא שלמטה היש, כי לעינינו נראה יש ודבר ולמעלה הוא אין שאינו מושג, ולע"ל יהי' גילוי עין דלעילא דד"ע בעין דלתתא דד"ת, דהיינו שיהי' מושג בד"ת דלמעלה הוא היש ולמטה האין. והנה התילים הוא ד"ת כי הוא סיפור שבחו של מקום מבריאת העולמות ובחי' היותר עליונה מבריאת העולמות הוא חיצוני' החכ' כמשנת"ל, ופנימי' החכ' הוא ד"ע, וא"כ התילים הוא בירור רפ"ח ניצוצי' ועי"ז יהי' הגילוי לע"ל עין בעין, ועי"ז יופסק כחו של חזיר דכמו שע"י בירור דרפ"ח דק"ש יהי' לע"ל ואת רוה"ט אעביר מן הארץ, כמ"כ ע"י בירור דתילים יופסק כחו של עשו, ועיקר הגילוי הוא ג"כ בחציו של תהילים כי דוד הי' מלך ישראל, ובמל' יש ב' בחי' חו"ג כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ וכתי' והוכן בחסד כסא, ובכדי לחבר הב' בחי' דחו"ג הוא ע"י גילוי א"ס הנעלה מזה ולכן הוא דוקא בחציו. וזהו מ"ש מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות כו' מחצצים הוא ל' רבים וקול הוא ג"כ ל' רבים היינו ב' קולות דתורה ותפלה, תפלה מלמטלמ"ע ותורה הוא המשכה מלמעלמ"ט.

ובזה יובן מאמר המד"ר טובים השנים משה ואהרן ביחד כי משה הוא שושבינא דמלכא המשכת אלקות מלמעלה למטה, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא המעלה נש"י מלמטה למעלה כמ"ש בהעלותך את הנרות, נרות דנש"י כמ"ש נר הוי' נשמת אדם, וטובים כשהם שנים ביחד דהיינו שיהי' ההעלאה לפי ערך ההמשכה דהיינו שירצה ברצון אמיתי מלמטה למעלה גילוי א"ס עצמותו ומהותו, והן הב' בחי' דתורה ותפלה כמ"ש בק"ש ואהבת כו' דהיינו שירצה שיהי' הוי' עצמותו ומהותו בבחי' אלקיך בואהבת בכל מאדך, ואיה ימצא זאת ע"ז אומר אח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך אנכי מי שאנכי, ולכן הגם שמשה ואהרן הם בנפש בחי' גבוהות מאד, מ"מ טובים כשיהיו שניהם ביחד, ולכן כתי' ויצאו משה ואהרן ויברכו את העם וירא כבוד ה' היינו שנתגלה הכבוד בנפש כאו"א מישראל שכאו"א ראה בראי' חושית גילוי כבוד, והיינו דוקא ע"י התחברות שניהם.

ובזה יובן ג"כ הפי' מ"ש טובה פרשה שנאמרה לשנים ביחד היינו פ' החדש, כי פ' זו נאמרה על יצי"מ שהי' הגילוי בחצי הלילה נגוף למצרים ורפוא לישראל וע"ז הקריבו קרבן פסח ע"ש ופסח ה' על הפתח ולכן מצות קרבן פסח דוקא עד חצי הלילה שעיקר הגילוי הוא בחצי' דוקא. והענין כי הנה כתי' והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, ב' המזוזות הוא חו"ג והמשקוף הוא קו האמצעי, ובכדי לחבר הב' רעאבחי' דחו"ג, צ"ל התחברות בתחלה בשרשם שהם משה ואהרן כי משה הוא חכ' ואהרן בינה וע"י יתחבר גם החו"ג כי חח"ן מימין ובג"ה משמאל. וזהו שא' טובה פ' שנאמרה לשנים היינו חיבור חו"ג, והאיך יתחבר החו"ג עז"א טובים השנים ביחד שיתחבר בחי' משה ואהרן המקורים לחו"ג שהם חו"ב, והמחבר החו"ב מחמת גילוי הא"ס העצמי. וזהו ויאמר ה' הוא עצמותו ומהותו מקור האו"כ אל משה ואהרן שיתחברו יחד וע"י יתחברו גם החו"ג ומחמת זה הי' נגוף למצרים ורפוא לישראל.