בטחו בו בכל עת

רעאבטחו בו בכל עת

בס"ד, פ' תזריע, תרל"ב.

בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם, וקאי על תפלה דאיתא בפע"ח דהתפלה נק' שפיכת הנפש ע"ש שפכו לפניו לבבכם, וכמ"ש ואשפוך את שיחי לפני הוי', וכמ"ש שפכי כמים לבך, וצ"ל הלא ק"ש הוא מה"ת ותפלה הוא מדרבנן לפ"ד הרמב"ן, ולמה דוקא התפלה נק' בשם שפיכת הנפש. ואפי' לפי הרמב"ם דס"ל דתפלה הוא ג"כ מדאורייתא, מ"מ אין זמנו קבוע מה"ת, ונוסח התפלה לדברי הכל מדרבנן. והנה קודם התפלה מקדימין לק"ש וידוע הפי' במ"א שהק"ש הוא הכנה לתפלה, וגם זה אינו מובן האיך יתכן שק"ש שלדברי הכל מן התורה הוא יהי' הכנה לתפלה שהוא מדרבנן.

ערבאך בכדי להבין כ"ז צריך להבין כללות ענין הק"ש דהנה כוונת ענין הק"ש הוא בכדי לבוא לואהבת את כו', וכדי שיבוא לאהבה הוא על ידי ההתבוננות בפסוק שמע ישראל כו' הוי' אחד יחו"ע. וצריך להבין הלא ענין ההתבוננות הוא מענין אחדותו ית' שהוא מצות לייחדו וא"כ הי' צ"ל יחיד שמורה ענין אחדותו יתברך יותר מאחד, כי אחד יש גם אחד המנוי והיינו עד"מ שבטי ישראל הם י"ב ואעפ"כ נק' אחד מהם בשם אחד כמ"ש שלחו מכם אחד, או אחיכם אחד, הגם שיש שני ושלישי, או כמו בששת ימי בראשית שהם ששת ימים ואעפ"כ נק' הראשון אחד כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, וזה"ע אחד המנוי, מה שא"א לומר כן ח"ו באלקות, וא"כ אם הי' נאמר ה' יחיד הי' מורה יותר על אחדותו ית', ומאחר שנאמר דוקא ה' אחד מההכרח לומר שמתיבת אחד אנו יכולים להבין יותר ענין אחדותו ית', וצ"ל מהו. אך הענין הוא דהנה ארז"ל כד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות תו לא צריכת וזה מרומז בתיבת אחד, שהחי"ת רומז לז' רקיעים וארץ, והדלי"ת רומז לד' רוחות העולם, והיינו כי הגם שנתהוו ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם עכ"ז הם בטלים בתכלית לבחי' אל"ף הוא בחי' א"ס אלופו ש"ע המהווה כו', אבל מתיבת יחיד הגם שהוא מורה שהוא יחיד ומיוחד אבל לא היינו יודעים ביטול העולמות לגבי מקורן המהוה כו', והגם כי ממך הכל אבל לאחר שנתהוו הי' אפ"ל ח"ו שהם נפרדים כו', ע"ז מורה תיבת אחד שגם לאחר שנתהוו הם בטלים בתכלית.

וביאור הענין לקרב אל השכל איך העולם ומלואו בטל לגבי אוא"ס ב"ה, הנה ארז"ל בפדר"א הארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסה"כ, מעפר שבה נעשה ארץ ומצרורות שבה נעשו הרים, ועד"ז יש במד"ר האורה מהיכן נבראת מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו, ולכאורה צ"ל מהו החקירה מהיכן נבראת הלא הם נבראים מאין ליש ואפי' החוקרים מודים בזה וכמ"ש הרס"ג בענין הבריאה שנברא דבר מלא דבר ומהו ענין השאלה מהיכן נבראו. אך הענין הוא שלכל דבר ודבר שבפרטי גשמיות הנבראים יש שרש ומקור ברוחניות וכמארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, שענין המזל הוא שרש ומקור הדשא והעשב הצומח למטה, עד שגבוה מעל גבוה הם המלאכים שנקראים בשם דשא ועשב וכמ"ש אז ירננו כל עצי היער דקאי על רעגהמלאכים שנקראו בשם עצי היער וכמארז"ל למעלן שרפים עומדים למטה עצי שטים עומדים.

ובזה יובן מארז"ל בחולין נשאו דשאים קל וחומר בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הכתוב למיניהם אנו שדרכינו לצאת בערבוביא על אחת כו"כ, שלכאורה יפלא האיך ישאו דשאים ק"ו בעצמם הלא הם צומח והאיך יהי' בהם הדיבור והשכל לומר קל וחומר כו'. אך הענין הוא שאין הדשא והעשב גשמי אומר הקל וחומר כ"א שרשו ומקורו ברוחניות שהוא בחי' המזל שגבוה מעל גבוה, עד המלאכים עליונים שיש בהם הדיבור שאומרים שירה, והם יכולים ג"כ לשאת קל וחומר, ועכ"ז הם מקורים על בחי' הצומח להיות כי בהם הוא עיקר בחי' המדות שהם בבחי' צמיחה מקטנות לגדלות מקודם השליחות לשעת השליחות, או מקודם השירה לשעת השירה, שהצמיחה והתוספת הוא בהגדלה בתוספת וריבוי עד כי בשעת השליחות יכול המלאך לקרוא א"ע בשם ה' כמ"ש בי נשבעתי נאום הוי', והיינו לפי שבשעת השליחות הוא בטל לגמרי לגבי כח המשלח עד שקורא לעצמו ע"ש המשלח לפי שמתבטל כל מהותו לגמרי שאין בו רק כח השליחות כו', והרי זה כמשל הצומח שמשתנה מקטנות לגדלות כו', ולכן הם מקורים על בחי' הצומח הגם כי יש בהם הדיבור ג"כ כו' עכ"ז העיקר הוא המדה כו'.

וכמו"כ הוא בכל פרטי הנבראים דצח"מ שנתהוו במעש"ב וכמארז"ל כד קארי תרנגולתא מברך הנותן לשכוי בינה, שלכאורה אינו מובן מה שייכות ענין ברכת הנותן לשכוי בינה לקריאת התרנגול דוקא שכאשר קורא אז חיוב הברכה ולא קודם לכן, אך הענין הוא דמה שלמטה תרנגול למעלה בשרש שרשו ביצירה הוא מלאך גבריאל, ובשרשן באצי' הוא בחי' ה"ג דבינה שמעוררים בחי' המל' מירידתה בבי"ע בכל לילה כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, ובחצות לילה מעוררים ה"ג דבינה את המל' מירידתה בבי"ע להתעלות באצי' כו' כנודע. ועד"ז בנבראים דבי"ע הנה בחצות לילה קוב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגינתא דעדן, לכן מלאך גבריאל מעורר הנשמות שיתענגו ויהנו מזיו השכינה שבגעה"ת וגעה"ע כו', וכמ"כ בעוה"ז בחצות הלילה אז קורא התרנגול ששרשו מבחי' גבריאל לעורר את האדם שיקום בחצות הלילה וכמ"ש בזהר שהתרנגול קורא שלא בטובתו, להיות כי תרין שלהובין דנורא דמוקדין לי' תחות גדפייא שקורא מחמת זה בהכרח כמו האדם שצועק כשמכין אותו, והנה כמה רבבות מדריגות צ"ל דרך השתלשלות עד שיהי' יכול להיות ולהשתלשל מן מלאך גבריאל בחי' התרנגול הגשמי בהכרח עדרשיהי' רבבות מדריגות השתל'. וכמ"כ יובן בכל פרטי הנבראי' כמו עד"מ מציאת הארי' למטה שרשו הוא מבחי' הארי' שבמרכבה, ובאמת יש שורש הארי' גם הגבה למעלה יותר, שבאצי' בחי' החסד הוא ג"כ כמו הארי' שבמרכבה דבי"ע, ועוד גבוה יותר הנה בחי' החכמה נק' ארי', ועוד גבוה יותר גם הכתר נק' ארי' כמ"ש ארי' שאג מי לא יירא הוי' אלקי' דיבר מי לא ינבא ואי' בספרים דקאי על דיבור אנכי הוי' אלקיך שנק' ג"כ ארי'. ונמצא כי יש בחי' ארי' עד רום המעלות, שכל בחי' ארי' מתהווה זמ"ז בדרך השתל', ומהם אח"כ בדרך בריאה יש מאין. וכן עד"ז בכל דבר מדצח"מ, או ממה שלמטה הוא יום ולילה, ולמעלה כשהי' משה בהר מאין הי' יודע יום ולילה, הנה פעם ארז"ל כשהיו לומדין עמו תושב"כ ידע שהוא יום וכשלמדו עמו תושבע"פ ידע שהוא לילה, ומזה נמשך המנהג שלא ללמוד תושב"כ בלילה, ופעם ארז"ל כשהמלאכים אמרו קדוש ידע שהוא יום וכשאמרו ברוך ידע שהוא לילה, הנה אין ערוך כלל בחי' יום ולילה הגשמי לגבי תושב"כ ותושבע"פ או לגבי קדוש וברוך שצ"ל רבבות מדריגות השתל'.

והנה אם הי' השתל' לבד לא הי' יכול להיות מציאת דבר הגשמי כלל כי הי' הכל רק רוחני', כי אם הי' ריבוי רבבות מדריגות השתל' לא הי' מתהווה מרוחני' גשמיות כ"א הי' הכל רוחני', וכדי שיהי' יציאת הגשמי זהו בדרך בריאה יש מאין דוקא וכמאמר העקרים שהתהוות הגשמי' מהרוחני' אין לך בריאה יש מאין גדול מזה כו'. ונמצא כי הגם שלכל דבר ודבר מפרטי הנבראים דבי"ע יש שרש ומקור למעלה ברוחני' הרי צ"ל תחלה רבבות מדריגות השתל' ואח"כ מתהווה הדבר בדרך בריאה יש מאין. והנה ענין בריאה יש מאין הוא שהדבר המהווה מסתתר מבחי' דבר המתהווה, שזהו ההפרש בין השתל' לבחי' בריאה יש מאין, שענין ההשתל' הוא שהעלול משיג את העילה שלו והיינו שבחי' התחתונה שבעילה מושג לבחי' העלול המתהווה ממנה, כמו שכל ומדות, ולכן נק' השתל' כמו השלשלת שטבעת אחת דבוקה בחברתה כו', אבל ענין בריאת היש מאין הנה בחי' האין אינו מושג, ולפי ב' הפירושי' שנת' במ"א בפי' אין או אין הארה בעלמא או פי' אין שאינו מושג, הנה יש מאין הוא העלם הבורא מהנברא כי עיקר פי' מאין הוא שהדבר המתהווה הוא דבר ערהחדש לגמרי כאלו לא הי' כלל בהאין בתחלה, כי לפי הפי' שאינו מושג הרי שבתחלה לא הי' מושג וכשנתהווה ה"ה מושג ליש ודבר א"כ הוא התחדשות לגמרי, ואפי' לפי הפי' אין הארה בעלמא הרי א"א לומר שהגשמיות הי' כלול במקורו כמו שהוא עכשיו גשמי דא"כ ה"ז השתל' ולא יש מאין ובדרך השתלשלות לא הי' מתהווה הגשמי מן הרוחני, אלא ע"כ שהוא דבר חדש לגמרי וא"כ ה"ז העלם הבורא מהנברא, ונמצא כי בכל דבר הנברא בגשמי' משרשו שברוחני' תחלה משתלשל רבבות מדריגות השתל' שהוא כענין השגת עו"ע ואח"כ מתעלם מן הדבר המתהווה עד שמתהווה מציאת יש של הנברא מאין שאינו מושג והוא הארה כו'.

והנה בתו"א פ' תשא ע"פ זה יתנו אי' שמה שנראה העולם ליש הוא שקר גמור כו'. והאמת כן הוא, אך ע"פ השכל קשה ליישבו שהרי נראה מציאות העולם יש ונפרד והאיך יתיישב שהוא שקר גמור. ועוד אם נאמר שכוונתו שאין שום מציאות כלל א"כ מהו שכתב בראשית ברא הלא לא נברא כלל כ"א שנדמה לנו וה"ה כמיותר בתורה ח"ו. לכן בהכרח לומר שנמצא העולם ליש ודבר, וכדמות ראי' לזה ממארז"ל במשנה ספ"ז דסנהדרין שנים לוקטין קשואין אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב והאוחז עינים פטור, ואם נאמר שלא יש מציאות העולם כלל מפני מה העושה מעשה חייב הלא אינו עושה בהכישוף שלו כלום מאחר שלא יש קשואין כלל כ"א נדמה לנו שזהו קשואין כו', ואם נאמר שלא יש מציאות העולם כלל הרי גם הסקילה אינה כלום, נמצא שלא יש שכר ועונש ולא יש תומ"צ שזה א"א כלל. אלא הענין הוא דבאמת מציאות העולם הוא מציאות רק שלכל דבר ודבר מפרטי הנבראים דבי"ע יש שרש ומקור למעלה, ותחלה משתלשל ממקורו בדרך השתל' המדריגות ואח"כ בדרך יש מאין היינו שבחי' המהווה מסתתר מן הדבר המתהווה, אבל אם הי' מתגלה המהוה על הדבר המתהווה הי' נעשה מן הדבר הנתהווה אין ואפס, והמופת לזה שהרי גם המלאכי' שהם שכליים נבדלים והם נבראים הגדולים שעליהם נאמר מה גדלו מעשיך וכמ"ש במ"א שהמלאך בשליש העולם עומד הנה ארז"ל הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם ופי' שכאשר נתגלה עליהם יותר מהחוק הקצוב להם נתבטלו לגמרי, וכ"ש כשהי' מתגלה על שארי הנבראים הי' נעשה מהם אין ואפס לגמרי, וא"כ גם בעת אשר אינו מתגלה עליהם וה"ה נמצאים ליש ודבר מ"מ אינם מציאות אמיתי, והראי' לזה מנהרות המכזבים שמכזבים אחת לשבוע היינו אחת לשבע שנים ה"ה פסולים לקידוש מי חטאת, והגם שכעת הם הולכים בטוב רק מאחר שאחת לשבע שנים נפסק הילוכם הם פסולים גם בעת שהולכים, וא"כ הלא ארז"ל שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנמצא אחת בשבוע הם מכזבים ונפסקים, וברצות הבורא הרי יכול גם עכשיו לגלות המהווה על המתהווה ויהי' אין ואפס מהכל, לכן גם בעת אשר העולם נמצא הוא רעוג"כ אינו מציאות אמיתי, וכ"כ הרמב"ם ע"פ הוי' אלקים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו כו', א"כ מפרש שיש מציאות אלא שאינו נק' מציאות מפני שאינו אמת כי אמת היפוכו כזב וכזב הוא דבר הנפסק לפעמים ואמת הוא דבר שאינו נפסק לעולם לכן מפני שיהי' חד חרוב אינו נק' אמת כי גם עכשיו אינו קיום אמיתי.

ובזה יובן מאמר המד"ר האורה מהיכן נבראת הגם שנברא יש מאין מ"מ הרי נת' שלכל דבר ודבר יש שרש ומקור ברוחני' עד רום המעלות, והשאלה מהו השרש של אותו הדבר, ואמרו ששרש האורה הוא ממה שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה דוקא הוא בחי' לבושי' כתלג חיור שע"י לבוש המעלים יוכל להיות מציאות התהוות האורה ע"י רבבות מדריגות השתלשלות ואח"כ מתהווה בדרך בריאה יש מאין כו'. וכמ"כ יובן בענין המאמר שבפדר"א שארץ נבראת משלג שתחת כסה"כ, שענין השלג הוא בחי' יחידות עשירות מאות, שהגימ"ל הוא שלשה ביחידות, והלמ"ד שלשה בעשירות, והשי"ן הוא שלשה במאות, וזהו מ"ש ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' דכתיב ג"פ ארץ כנגד הארץ כמו שהיא בג' בחי' דיחידות עשירות מאות, ונמצא כי מבחי' הנק' למעלה יחידות עשירות מאות הוא שרש הארץ ע"י רבבות מדריגות השתל' ואח"כ מתהווה בדרך בריאה יש מאין.

ונמצא לפי זה הפי' שישנו מציאות העולם, ומ"ש בתו"א שהוא שקר גמור היינו מה שנראה העולם ליש, כי באמת אינו מציאות אמיתי. אבל באמת כד דייקת בי' שפיר בכל דברים הגשמי' כשנתבונן בהם היטב תמצא שגם כל דברים הגשמיי' אינם גשמי', והוא עד"מ מציאת העץ הנה הוא מורכב מד"י ארמ"ע, ועכ"ז הגם כי יש בו כל הד"י מ"מ מציאותו אינו אחד מן היסודות הנ"ל כ"א עיקרו הוא כח המרכיב את הד"י, ונמצא כי עיקר מציאותו הוא הדבר המהווה אותו ומקיימו הוא המאמר, וכששורפין העץ ונשאר רק האפר שהוא יסוד העפר הנמצא בהעץ והג' יסודות אמ"ר יוצאין בעשן, הנה בהאפר יש ג"כ ד' יסודות אשר העפר הוא ג"כ אינו א' מן הד"י כ"א דבר א' המהווה אותו ומקיימו, וכשתפריד כל היסודות אז לא נשאר מאומה, ונמצא כי כל דברים הגשמיי' כשישנו איזה מציאות הנה עיקר מציאותם הוא כח המרכיב ששרשו מן המאמר המחי' ומהווה אותו בכל עת ובכל רגע, וכשתפריד כל היסודות לא ישאר מאומה. ונמצא כי אין שום מציאות גשמי זולת אלקות, כי באמת כח המסתיר הוא ג"כ אלקות כמו כח הנגלה וכמ"ש וחכיתי לה' המסתיר פניו, שכמו שיש שם הוי' הנראה כמ"כ יש שם הוי' המסתיר פניו שכח המסתיר וכח המגביל הם אלקות כמו כח הבבע"ג, ויש דעות שכח המסתיר הוא נעלה יותר מכח רעזהבבע"ג, ובאמת הוא נעלה יותר, אך מה שאנו אומרים שזה נעלה ושזה נמוך היינו לגבינו שהגשמי' מסתיר וא"א להשיג שיהיו שניהם יחד כח הגבול ובבע"ג כי ה"ה ב' הפכים, אבל לגבי א"ס עצמו אין שייך לומר מעלה ומטה, וא"כ כח הגבול ובבע"ג הוא א' וכשם שהוא בל"ג כן יש לו כח בגבול ובאמת הוא א', ונמצא שלפ"ז לא יש שום דבר כלל זולתו ית' כי כל דברים הגשמי' אשר נתהוו הם הם אלקות ממש בחי' דבר ה' המהווהו ומקיימו.

וע"פ כל הנ"ל יובן מה שמרומז דוקא בתיבת אחד שאין שום מציאות זולתו ית', ובאם הי' נאמר יחיד הי' נשמע שאלקות הוא יחיד ומיוחד וממך הכל, אבל לאחר שנברא ה"ה מציאות בפ"ע, אבל תיבת אחד מרמז דהגם שנבראו ז"ר וארץ וד"ר העולם מ"מ מאחר שהם בטלים לגמרי, כנ"ל לפי ב' הפי', נמצא שאין שום מציאות זולתו ית'. ובזה יבוטל דעת אמונות הכוזבות אשר הם אומרים רם על כל גוים כו' עזב ה' את הארץ כו' שזהו כלל בלי דעת ושכל לגמרי, כי כאשר ישכיל באמת בשכל אמיתי הרי גם עכשיו אין שום מציאות כלל וכלל, אך שהגשמי' מסתיר ומעלים עד שנראה ליש ודבר, והעיקר הוא להפשיט כל דבר מגשמיותו ולהתבונן ולהשכיל בהדבר הרוחני שיש בהגשמי שהוא העיקר, וע"ז ניתן לאדם דעת להשכיל הרוחני, כי לראות הגשמי כמו שהוא א"צ ע"ז כלל שכל, וכמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת שנותן הדעת במתנה לכאו"א ולמה נותן אם לא להשכיל הרוחני, וכמשל מי שרואה איזה כלי אינו מתפעל מעצם הכלי כ"א מהדקות והרוחני' שיש בהכלי, וזהו מצות לייחדו המרומז בתיבת אחד.

אך כלל ענין הק"ש הוא הכנה לתפלה כי פעולת הק"ש הוא לבוא לאהבה, ואהבה הרי יש מי שאוהב, ואפי' אה' בכל מאדך שהוא בל"ג שרוצה לצאת מגדרי הגוף, ה"ה ג"כ איזה מציאות שהרי הבל"ג הוא לפ"ע הגבול שלו שזהו בכל מאדך מאד שלך שאין שייך לומר שיבוא ראובן לבלי גבול של שמעון אלא לבלי גבול שלו וא"כ הרי הוא לפי ערך הגבול, וממילא נמשך מלמעלה ג"כ בלי גבול המקור לגבול, אבל תפלה הוא ביטול במציאות שאין חפצו בקרבת אלקים כי אם בתכלית הביטול כי תפלה הוא שפיכות הנפש לבלי גבול האמיתי כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני ה', הוי' הוא סדר השתלשלות, ולפני הוי' הוא למעלה מסדר השתלשלות, ובדרך כלל נק' המל' בשם נפש כי כל ענין תפלה הוא במל'.

ויובן יותר מה שק"ש הוא הכנה לתפלה ממה שאומרים בשמו"ע סלח לנו אבינו כי חטאנו, ולכאורה הלא הי' צריך להתחיל בזה ולא לאחר האהבה דק"ש. אך הענין כי קודם התפלה דרך איש ישר בעיניו כשאינו עושה עבירה בפו"מ ועושה עוד איזו מצוה נדמה לו שהוא קרוב לאלקות, אבל לאחר אריכות ההתבוננות בפסוד"ז רעחשהוא מלשון זמיר עריצים להכרית המונעים ומעכבים הגילוי, ואח"כ ברכות ק"ש ואח"כ בק"ש ה"ה רוצה לבוא לאהבה ומדמה בנפשו שיש לו אהבה אמיתית, ואז רואה שעדיין הוא רחוק מאלקות ואז אומר סלח לנו כי חטאנו מלשון חסרון, והחסרון הוא שהביטול אינו כדבעי, כי התפלה הוא שפיכת הנפש לבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות ולגבי הבחי' גבוה כזה נדנוד קל מונע ומעכב, כמו למשל בכל דבר שהוא מגושם יותר שם אין הדקדוק כ"כ וכל מי שהוא יותר זך שם הדקדוק יותר, וזה"ע שהק"ש הוא הכנה לתפלה כי ע"י התבוננות דאחד שאין שום מציאות זולתו ית' א"כ למה יתאווה לדבר שאינו כלל, אלא חפצו ורצונו ליכלל בא"ס ואז יבין שעדיין יש מונע ומעכב ומבקש סליחה ומחילה. ובאמת בזה ההתבוננות יכול להפך גם כללות כח המתאווה לאלקות, כי כח המתאווה הוא פרט לגבי המקור הרוחני שהוא הכללות, ותענוגי עוה"ז ה"ז פסולת לגמרי כמ"ש בדרוש דונשב בגיא, ואפי' כללות כח המתאווה הוא פרט וא"כ יותר טוב לחפוץ בכללות מבפרטי'.

אך לפ"ז צ"ל מדוע הק"ש מדאורייתא ותפלה הוא מדרבנן, אך היא הנותנת דלפי ששרש התפלה היא הגבה מאד נעלה לכן א"א להיות חובה. והוא ע"ד תפלת ערבית שהיא רשות ואיתא בזהר דרשות הוא הגבה מחובה כמ"ש בבה"ז פ' חיי שרה, ולפי שהוא הגבה מאד שהיחוד הוא בפנימית א"א להיות למטה חובה. וע"ד ג' סעודות דשבת שהוא חיוב, וסעודה ג' יוצאין בפירות, דענין ג' סעודות למדו מג' פעמים היום הנאמר בפסוק ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום, היום לא תמצאהו, והיום לא קאי על סעודה ג' ופי' היום לא שאין צריך לסעודה שלימה מפני ששרשה ממדריגת לא, דסעודה ג' הוא סעודתא דע"ק. וכן יובן בתפלה לפי ששרשה נעלה מאד א"א לחייב במצוה כי שרש המצות הוא רצה"ע ב"ה ורצון הוא אותיות צנור שנתצמצם הרצון לכל מצוה ומצוה, אבל שרש התפלה היא במקור כללות הרצון, אך רבנן תיקנו התפלה כי ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה, כי הנה בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו בספר וסופר וסיפור, וסופר הוא הכותב את הספר שהוא הגבה מהספר, ושרש ד"ס הוא מהסופר לכן ביכולתם לתקן את התפלה.

רעטוהנה גם לדעת הרמב"ם דסובר דתפלה הוא ג"כ דאורייתא ולומד מפסוק ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זו תפלה מ"מ אין זמנו קבוע כי תפלה שרשו למעלה מעלה ממדריגת זמן, והגם כי תפלה הוא שפיכת הנפש, ונפש הוא מל' נפש דוד והמל' הוא שרש הזמן, וא"כ למה אין זמנו קבוע לפ"ד הרמב"ם, ועוד הרי הרמב"ם בעצמו ס"ל דנשים חייבות בתפלה וחשיב לי' מ"ע שאין הזמן גרמא, אך הענין הוא הן אמת שהתפלה הוא במל' אך הנה אי' בס"י נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, דכוונת נעיצת התחילה הוא בסוף דוקא, וא"כ במל' דוקא שהוא סוף המדריגות יש בה דוקא נעיצת התחילה, ולכן התפלה אע"פ שהיא במל' מ"מ אין זמנה קבוע מדאורייתא מפני כוונת נעיצת התחילה שהוא למעלה מהזמן כתר מל', וחכמים תיקנו זמן בתפלה דלדברי חכמים עד חצות ולר"י עד ד' שעות ביום היינו לחבר למעלה מהזמן שהוא בל"ג עם הזמן שהוא הגבול ולכן קבעו זמן לתפלה, וביכולת החכמים הי' לתקן מפני שערבים עלי ד"ס כו' לכן הם הם הי' ביכולתם לתקן זמן בתפלה.

ובזה יובן פי' הפסוק בטחו בו בכל עת, עת הוא בחי' מל' ויש בו כ"ח עתים, ובו הוא עצמותו ומהותו, וע"י הבטחון מכל וכל שלא יהי' לגרמי' כלל ועי"ז ממשיכים בו עצמוה"ו בכל עת, עם שפכו לפניו לבבכם עם הוא מל' עוממות נפרדים שמעם נפרדים יבוא לשפכו לפניו לבבכם לשפיכת הנפש דתפלה, עי"ז אלקים לנו מחסה שנעשה אלקים גופא לנו המחסה ומגן כמ"ש אנכי מגן לך (והמחסה דאלקים הוא ע"ד כוונת נעיצת ההתחלה בסוף).