מושיב יחידים ביתה

רעטמושיב יחידים ביתה

בס"ד, פ' מצורע, שבת הגדול, תרל"ב.

מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, הנה הפסוק הזה נדרש על יציאת מצרים, ופי' בכושרות לפי פי' הפשוט שהוציאם בזמן מוכשר לא חמה ולא צינה, והדרש הוא מלשון בכיה ושירות, וצ"ל מהו ענין הבכי' דבשלמא השירה הי' בקרי"ס כמ"ש אז ישיר כו' על הנסים שנעשה להם, אבל מהו ענין הבכיה. והנה תיבת ביתה הוא כמ"ש ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, שהוא ענין א' עם רפמושיב יחידים ביתה, וצ"ל מהו השייכות זל"ז. והנה רז"ל דרשו ע"פ זה כשהי' לו דבר לא תבע אלא ממני כמ"ש ויקחו לי תרומה ויקחו להם איש כו', וכשהי' לי דבר לא תבעתי אלא ממנו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת כו' ויאנחו בני ישראל מן העבודה כו', וצ"ל מהו ענין כשהי' לו דבר, דבשלמא גבי ישראל יתכן כשהי' לי דבר היינו כשיש איזה חסרון בכנס"י מבקשים מהקב"ה שיתמלא החסרון, אבל האיך שייך לומר כשהי' לו דבר לא תבע אלא ממני דאיזה דבר חסר לו ית' ח"ו, הלא אנת הוא שלימותא דכולא, ועוד מהו ענינו שמבקש מנש"י שיושלם הדבר. וגם צ"ל מה שמצינו שנק' הקב"ה בשם איש כמ"ש ה' איש מלחמה, ולע"ל נמי כתיב והי' ביום ההוא תקראו לי אישי, והלא כתיב כי אל אנכי ולא איש.

אך בכדי להבין כ"ז צריך להקדים להבין ענין ההפרש בין גלות לגאולה, דהנה הגלות נק' בשם עיבור כמ"ש בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו', וחבלי משיח נק' חבלי לידה כמ"ש הרינו חלינו מפניך ה', וגאולת ימי המשיח שיהי' במהרה בימינו נמשל ללידה כמ"ש כי חלה גם ילדה ציון את בניה, וכשישראל נתונים בצרה ח"ו כתיב כי באו בנים עד משבר. והנה בעת הגלות כתיב הוי' ממרום ישאג פי' כמ"ש בזהר דסליק קוב"ה לעילא וכתיב רחל מבכה על בניה כי איננו ופי' בזהר דקאי על הקב"ה כי איננו בגו בנהא דסליק כו', ופי' קוב"ה היינו סוכ"ע וממכ"ע פי' שסילק שכינתו וגילוי אלקותו מהתחתונים ודומה לעיני בשר כאלו העולם דבר בפ"ע.

והענין דהנה אנו אומרים בק"ש הוי' אחד וצ"ל מלת אחד שאינו מורה לכאורה על אמיתית יחודו ית' שהוא לבדו הוא ואפס זולתו ואין מלת אחד מורה ע"ז שהרי יש אחד המנוי וא"כ היה צ"ל הוי' יחיד. אלא ע"כ שמלת אחד מורה יותר על ענין אחדותו ממלת יחיד, שענין יחיד הוא שמצד עצמותו ומהותו הוא יחיד ומיוחד והוא ברא ויצר כו' אבל לאחר שנתהווה העולם הי' אפ"ל ח"ו שהעולם הוא נפרד בפ"ע ולכן אמרו אחד שפירושו כמארז"ל שהוא אחד בז"ר ובארץ וד' רוחות העולם, שהוא בחי' ו"ק העולם בחי' התחלקות ופירוד ואעפ"כ שורה ומתגלה יחודו ואחדותו ית' ואינון מתייחדין באחד שכולם בטלים לגבי אור ה' השורה ומתגלה בהם והם ו"ק גשמיים ווא"ו קצוות רוחניים וכמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה כו' פי' שבחי' גדולה וגבורה כו' בטלים לו ית' שאינם נקראים בשם גדולה וגבורה כלל כו', שהכל בטלים אליו ית' ולפניו כחשיכה כאורה.

והנה בעת העיבור דהיינו בימי הגלות סליק בחי' אחד לבחי' יחיד היינו שאינו שורה ומתגלה יחודו ואחדותו ית' בתחתונים וכדכתי' ביום ההוא דהיינו רפאלעתיד יהי' הוי' אחד ושמו אחד כדאמרינן בגמרא אטו האידנא לאו אחד כו', כי לע"ל כתיב ונגלה כבוד הוי' היינו שיהי' גילוי דעת עליון, וד"ע הוא דקמי' כלא חשיב וכאשר יתגלה גילוי ד"ע אז גם למטה יראה ויושג דקמי' כל"ח, אבל בזמה"ג אינו מאיר כ"א דעת תחתון ובד"ת א"א לראות ולהשיג דקמי' כל"ח אלא שבק"ש אנו אומרים הוי' אחד דהיינו שע"י יגיעה והתבוננות יהי' כאלו רואה, וע"י שבזמה"ג יהי' כאלו רואה עי"ז יאיר ויתגלה לע"ל גילוי ד"ע. וזה"ע מה דסליק לעילא ולעילא היינו לכתר ולחכ', שבחי' סוכ"ע וממכ"ע שהוא ז"א ומל' סליק לעילא ולעילא היינו שאין יחוד זו"נ בשלימות ולכן אינו מאיר אחדותו למטה, דהנה כתיב אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד, דהיינו כשיהי' אתה אחד שיתחבר יחיד באחד אז יהי' גם שמו אחד, וכמאמרם ז"ל אטו האידנא לאו אחד כו' ואז יהי' גם ישראל גוי אחד שיתגלה בנש"י ג"כ גילוי בחי' אחד, אך ע"י שישראל הם גוי אחד דהיינו שממשיכים אחד אפי' בארץ שהוא טורי דפרודא ע"י שמאספים ומקבצים כל דברי' הגשמי' לאלקות עי"ז יהי' לע"ל שמו אחד, וזה"ע מה שארז"ל תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, כי תפילין הוא המשכת מוחין לז"א, ועי"ז שישראל ממשיכים גילוי אחד בארץ עי"ז נמשך למעלה ג"כ המשכת מוחין לז"א, וזה"ע ההפרש בין גלות לגאולה.

ובזהר איתא שגאולה הוא גילוי שם הוי', ושם אהי"ה רומז לגלות, כי שם אהי"ה הוא מלשון אנא זמין לאתגלאה, ולפי ב' הפי' בשם אהיה או בינה או כתר הוא לשון עתיד, אלא כאשר מפרשים על כתר הוא מלשון אנא זמין לאתגלאה, ובבינה הוא מלשון אנא זמין לאולדה, אבל הגאולה הוא שיתגלה גילוי שם הוי', ולכן אמר פרעה לא ידעתי את ה', מי ה' אשר אשמע בקולו, כי שם הוי' מורה על הגאולה ולכן לא רצה פרעה לידע מזה כי רצה הגלות ולא הגאולה, ושם הוי' הוא הגאולה כי הוא הפנימי' ובפנימי' שם הוא דוקא הכוונה בנש"י, ופרעה הוא אותיות עורף אחוריים חיצוניות.

ובזה יובן דמ"ש כי אל אנכי ולא איש היינו הסתלקות לבחי' יחיד, ובזמן הגאולה נק' בשם איש היינו המשכת האל"ף כתר לקוין, ולכן כתיב לע"ל ביום ההוא תקראי לי אישי, וגם בגאולת מצרים כתיב ויקחו להם איש היינו שימשיכו גילוי הוי' עד שיהי' נק' בשם איש, ולכן כתיב ה' איש מלחמה שכדי שיהי' בחי' איש הוא ע"י מלחמה שיש מונעים ומנגדים לגילוי בחי' זו כמו פרעה כו'. והמשכת גילוי בחי' זו הוא ע"י נש"י, כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו שנש"י הם צלם ודמות רפבמשם הוי', ובכאו"א מישראל יש שם הוי', כי שם הוי' הוא ד' אותיות י"ה ו"ה וקוצו של יו"ד. והנה קוצו של יו"ד הוא ביטול הרצון שלמעלה מהטעם ודעת, והיו"ד הוא הביטול שע"פ טעם ודעת ע"פ בריקת וסקירת השכל, והה' הוא ההתבוננות לאורך ורוחב, והוא"ו הוא ו' מדות, והה' אחרונה הוא דבור, ולכן בכחם להמשיך גילוי הוי'. וזהו מאמר המד"ר כשהי' לו דבר היינו שרוצה הקב"ה שיהי' גילוי בחי' איש, כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, אינו מבקש אלא מישראל כי בם וע"י תלוי המשכת בחי' איש כמ"ש ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

אך ע"י מה ימשיכו בחי' איש, לזה אמר הכתוב שה לבית אבות, היינו אברהם ויצחק דכתיב בהם שה, אלקים יראה לו השה לעולה, ובעבודה הו"ע הקדמת שמע לוהי' אם שמוע, כי הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ, כי שרש המצות הוא אדם העליון שעל הכסא כי רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, כמו האבר שהוא כלי להשראת חיות הנפש כן כל מצוה ומצוה הוא כלי להשראת אלקות ושס"ה ל"ת שס"ה גידין, ושרש שרשם הוא מרצה"ע ב"ה שרצון הוא אותיות צנור צמצום הרצון לכל מצוה בפרט. וקבלת עומ"ש הוא קבלה כללית לבעהר"צ, וצריך להקדים הקבלת עומ"ש לעומ"צ, כי מס"נ לא כתיב בתורה כמ"ש לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך, ובמצות ג"כ כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובתחלה צ"ל מס"נ ביטול הרצון לבעהר"צ ואח"כ קבלת עומ"צ פרטי רצונות. וזהו שה לבית אבות, כי ענין עקידה הי' מס"נ בפו"מ כי כל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאברהם הי' הכל על יצחק כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ הלך לשחוט את בנו ברצון גמור העוקד והנעקד ונק' בשם שה, כמאמרם ז"ל ע"פ אדם ובהמה תושיע ה', בני אדם שהם ערומי' בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה, היינו ביטול הרצון שלמעלה מטו"ד. אך בתחלה צ"ל ערום כאדם, דא"א לבוא לביטול שלמעלה מטו"ד אם לא שבתחלה יבין וישיג כל מה שיכול להשיג, ולהיות ביטול רצונו ע"פ טו"ד, ומה שא"א להשיג הוא מבטל רצונו למעלה מטו"ד, ולכן נק' זה הבחי' שה. וזהו שמבקש הקב"ה ויקחו להם איש, שימשיכו גילוי הוי' שיהי' בבחי' איש, שלהם ניתן הכח להמשיך כמ"ש ועשיתם אותם אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, וע"י מה לזה אמר אח"כ שה לבית אבות ביטול האבות שלמעלה מטו"ד.

וענין שה לבית קאי על יעקב כי יש בחי' שה שהוא כמו זה. והענין דהנה כנס"י נק' בשם זאת, כמ"ש לזאת יקרא אשה דקאי על ישראל כמ"ש בזאת יבוא אהרן, ונק' ג"כ בשם זו כמארז"ל יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, וצ"ל יחוד בחי' זו רפגשהוא כנס"י עם זה שהוא הקב"ה, ע"ד מזוזה שהוא מורה על יחוד זה וזו. והענין דהנה כתיב וקרא זה אל זה ופי' שזה א' קורא וממשיך לזה השני וקאי על נש"י כמ"ש זה ספר תולדות אדם, זה הוא מספר י"ב שהוא י"ב שבטי' מרכבתא תתאה י"ב בקר והים עומד עליהם והם ספר תולדות אדם, והגם כי הם בנוהי דיעקב מ"מ נק' תולדות אדם כי שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם, והם קוראים וממשיכים לבחי' זה אלי, היינו מה שבזמה"ג הוא בשם אל יהי' בבחי' זה שהוא הגילוי. וכן השרפים שהם ג"כ מרכבתא תתאה ע"י ביטולם והשגתם ממשיכים ג"כ גילוי זה אך הוא ע"י נש"י דוקא. והענין דהנה כתי' ונשא שה מהעדר, הקרי הוא שה והכתיב הוא זה, וידוע שענין הקרי הוא גילוי ובזמה"ג אינו מתגלה אלקותו ית' בבחי' גילוי לכן הקרי הוא שה והכתיב הוא זה, שהזה הוא בבחי' העלם בזמה"ג כי כתיב מורה על העלם, ולכן ביצי"מ כתיב הוא הלילה הזה שיצי"מ הוא הגאולה גם הלילה הי' בבחי' זה, וכן עבודתינו כל ימי משך הגלות להמשיך גילוי זה. וזה"ע שה לבית, כי בית הוא יעקב כמארז"ל לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית, כי יעקב הוא מחבר השה לבית אבות חו"ג, כי יעקב הוא בריח התיכון המחבר מקצה העליון עד קצה התחתון ולכן מחבר גם חו"ג, וזהו שה לבית כו', כי בתיבת שה השי"ן מורה על חג"ת, והה"א הוא בהבראם בה' בראם מקור נש"י, ובזמה"ג הם רחוקים זמ"ז ויעקב הוא המחבר אותם, ובעבודה הוא התעוררות רח"ר על זמה"ג שרחוקים זמ"ז עי"ז יתחברו לע"ל כמשנת"ל.

וזהו מושיב יחידים ביתה, כי הקב"ה נק' יחיד, והגם שאנו אומרים אחד הלא גם על זה האחד כתי' יש אחד ואין שני לו, ועוד דהרי זה בחי' האחד כמו יחיד שהרי ממנו מובן יותר ענין אחדותו ית', וכנס"י נק' ג"כ בשם יחיד כמ"ש אחת היא יונתי שהוא כמו יחיד אלא שנק' אחת ע"ש שמקבלת מיחיד, ובזמה"ג רחוקים זמ"ז בתכלית הריחוק כי קוב"ה בגלותא סליק לעילא ומל' כנס"י מקור נש"י מתלבשת בע' שרים, וצריך לחבר אותם, והיחוד והחיבור הוא ע"י ביתה שהוא מדריגת יעקב רח"ר, ועי"ז מוציא אסירים מה שהי' אסור וקשור בגלות בידי הע' שרים.

וענין הבכי' זהו מה שאמרו כשהי' לי דבר לא בקשתי אלא ממנו כמ"ש ויהי בימים הרבים כו' ויצעקו כו', כי א"א להיות גילוי אלקות ושירה אם לא שיוקדם בתחלה הבכי' והמרירו' כמ"ש על לע"ל שיהי' אז גילוי עצום בבכי יבואו ובתחנונים אובילם שצ"ל תחלה בכי'. ויובן זה ממה שמים תחתונים בוכים, דהנה כתי' יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים, שבתחלת הבריאה היו מעורבים מים תחתונים במים עליונים, ומים עליונים לא היו בתכלית העילוי, ומים תחתונים לא היו בתכלית השפלות, וע"י רקיע המבדיל נתעלו מים עליונים ונשפלו מים תחתונים. והגורם להבכי' הוא הרקיע דאם לא הרקיע לא הי' שייך בכי' במים תחתונים כמו במים עליונים, וע"י רקיע המבדיל שנשפלו למטה הם בוכים אנן בעינן למהוי קדם רפדמלכא, ועי"ז יתעלו לע"ל למעלה ממים עליונים כמ"ש והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני, ים הוא חכ' וים הקדמוני הוא חכ' שבכתר, וא"כ ה"ה עלי' עצומה. וצ"ל תחלה הבכי' על אריכות הגלות, כי אריכות הגלות הזה הוא כמו הרקיע המבדיל והוא הגורם הבכי', ועי"ז יהי' הגילוי לע"ל כמ"ש כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות היינו נו"ן פלאות הפלא של הנו"ן שע"ב, וכן בגאולת מצרים הי' בתחלה הבכי' כמ"ש ויצעקו ואח"כ הי' הגאולה ואז אמרו שירה, וזהו בכושרות בכי' ושירות. וזה"ע מה שמסדרים בקערה מרור מצד ב' טעמים, הא' להורות על התעוררות רח"ר על ירידת הנשמה בגוף שהוא ירידה עצומה כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו שעמדה לפניו ית' באהוי"ר וביטול וירדה להתלבש בגוף ונה"ב המסתיר ומעלים ובפרט בזמה"ג שההסתר הוא עוד יותר וצריך לעורר רח"ר, ועוד להורות על הגילוי דלע"ל שצ"ל בתחלה הבכי' ואח"כ יהי' הגילוי העצום. ופי' הפשוט יתפרש ג"כ על לע"ל, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל מפני שאז הוא זמן המוכשר לא חמה ולא צינה, וגם בכושרות בכי' מאריכות הגלות ואח"כ יהי' שירה. וזהו מושיב יחידים שבכדי שיתחברו לע"ל הב' בחי' יחידים הוא ע"י בחי' ביתה, התעוררות רח"ר ואז יהי' גאולת השכינה מוציא אסירים מה שהי' אסור וקשור בע' שרים, אך צריך להקדים תחלה הבכי' ואח"כ יהי' גילוי השירה, וזהו בכושרות.