ולקחתם אגודת אזוב (א)

רפדולקחתם אגודת אזוב (א)

בס"ד, יו"ט של פסח, תרל"ב.

ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, שהדם הי' לאות ולסימן שהבית הוא של ישראל. וצריך להבין הלא יצי"מ הי' ע"י גילוי עליון מאד ולמה הי' נצרך לאותות וסימנים. והגם דכתיב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, מ"מ הרי הגאולה הי' ע"י הקב"ה בעצמו כמ"ש ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך אני כו', מפני שאין המלאך יכול להשפיל א"ע רפהולהתלבש במצרים מקום הטומאה כמשית"ל, כ"א הקב"ה אשר קמי' כחשיכה כאורה, וא"כ למה הי' נצרך להסימנים. אלא הענין שבני ישראל ע"י סדר עבודתם הי' נצרך להם לבוא לבחי' אגודת אזוב ומשקוף והמזוזות בהתחלת העבודה שעי"ז הי' יכול להיות אח"כ יצי"מ. אך גם זה אינו מובן לכאורה הלא ביצי"מ הי' גילוי ממה"מ הקב"ה כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה ושם אין נוגע מעשה התחתונים כלל דקמי' כחשיכה כאורה וא"כ אין שייך העלאת מ"ן לבחי' זו.

אך בכדי להבין זה צריך להבין מ"ש ועברתי בארץ מצרים מהו הל' העברה, מהיכן עבר, והאיך שייך לומר לגבי' עבר כי לשון עבר הוא ממקום למקום והלא מלא כל הארץ כבודו. והנה במד"ר אמר ר"ל מהו ועבר ה' אמר להם הקב"ה עובר אני על הדבר אשר אמרתי, משל למלך שהלך בנו לברבריאה עמדו הברבריים וקבלו אותו ועשו אותו מלך עליהם, שמע המלך ואמר מה כבוד אני עושה לאלו שגידלו בני והמליכוהו עליהם, אלא אני קורא שם אותה המדינה ע"ש, חזרו אחרי ימים וקללו בנו של מלך ושעבדו אותו, אמר המלך אני עובר על מה שכבדתי אותם יוצא אני ועושה עמהם מלחמה ומציל את בני. כך ירד יוסף למצרים וקבלו אותו ועשו אותו מלך עליהם שנאמר ויוסף הוא השליט כבדו את יעקב כו', אמר הקב"ה ומה כבוד אני עושה למצרים הריני קורא אותה בשמה של ג"ע שנאמר כגן הוי' כארץ מצרים, כשחזרו ושעבדו בהם אמר הקב"ה ועברתי באמ"צ חוזר אני מאותו כבוד ואעשה אותה שממה שנאמר מצרים לשממה תהי', נמצא מפרש המד"ר שעבר ממדה למדה ממדה"ר למדה"ד.

והענין כי הנה דרשו רז"ל ע"פ ה' ארך אפים שמאריך אף אף לרשעים וכמ"ש הטוב כי לא כלו רחמיך, והנהגת העולמות הוא ג"כ ע"פ מדה"ר כמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, וכמו שאנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם עלינו וא"כ מדתו מדה"ר, וביצי"מ כתיב כי ביד חזקה הוציאך וארז"ל כל מקום שנאמר יד אינו אלא ימין, שימין הוא מדה"ר והעביר על מדתו ועשה דינים במצרים, כמ"ש ימינך ה' תרעץ אויב אע"פ שמדתו לרחם ולהטיב לברואיו, והכל מחמת אהבתו לישראל, כמשל האב שיש לו בן יחיד ובעבור אהבתו שרוצה לעשות חסד עם בנו יחידו כובש חסדו וכועס על אחרים המצערים את בנו יחידו ומתנקם מהם שלא כמדתו, וככה ממש נש"י נקראו בנים למקום כמ"ש בני בכורי ישראל וכמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם והם נקראים בנו יחידו של הקב"ה, כי נפשות אוה"ע לפי דברי התוס' יש להם גוף בפ"ע ששם הנפשות שלהם, ולפי פי' רבינו שרשם מפני אדם רפושבפני שור, אבל עכ"פ השרש שלהם מפני אדם, ובכללות הנק' אדם יש בו ג"כ חכ' הנק' בשם אב, מ"מ לא נקראו בנו יחידו, כי פנימית אבא הוא פנימית עתיק ולא ידעתי הטעם, וידוע הפי' שלא ידעתי הטעם היינו שהוא למעלה מעלה מטעם ודעת ושם הוא שרש נש"י, ובכאו"א מישראל ישנו לזה הבחי', ולכן יש בכחם למסור נפשם על קדוה"ש לכן הם דוקא נק' בן יחידו והם מובדלים להבדיל כו' מנפשות אוה"ע, והגם שיש דיעות בגמ' אם יש אב לעכו"ם, והשיטה המהלכת הוא לפי הדיעה שאין להם אב, מ"מ הרי עשו הוא בנו של יצחק, ואעפ"כ נש"י דוקא נק' בנו יחידו של הקב"ה בן של יחיד והם בנו יחידו, ומחמת אהבתם מתנקם מהקמים עליהם וכמ"ש יצרנהו כאישון עינו כל הנוגע בהם כאלו נוגע בבבת עינו, וזהו ביד חזקה שהיא הימין היתה כבושה בכדי להוציאם ממצרים ועשה בהם שפטים והי' שינוי שלא ע"פ הטבע.

אך עדיין צ"ל הלא כתיב ועברתי דמשמע דקאי על א"ס עצמותו ומהותו והאיך שייך שמבחי' זו הי' העברה ממדה"ר למדה"ד, אך בכדי להבין זה צ"ל מה שסידרו בעלי הגדה אני הוי' אני הוא ולא אחר, דמהיכא תיתי לומר שיצי"מ הי' ע"י אחר הלא האותות והמופתים גלוי ומפורסם לכל והאיך יאמרו שהגאולה הי' ע"י אחר ח"ו, ועוד מי הוא האחר, דהרי קחשיב מלאך ושרף ושליח שהם כנגד ג' עולמות בי"ע ועל ידם לא הי' הגאולה, ואצי' הרי הוא אלקות ממש וא"כ מי הוא האחר.

אך הענין הוא דהנה איתא בפדר"א עד שלא נבה"ע היה הוא ושמו בלבד, וידוע הקושי' דאם לא הי' עולם מי קראו בשמו שהשם אינו שייך אלא לזולתו. והענין דהנה כתיב ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו שיש ב' שמות, שם הוי' דלתתא שפי' הוי' מלשון מהווה שהוא כללות ע"ס יו"ד חכמה, ה' בינה, וא"ו ו' מדות, ה' אחרונה מל', והוא השם של סדר השתלשלות. ושם הוי' הב' שלמעלה מסדר השתלשלות ופסיק טעמא בגווייהו, ועד שלא נבה"ע הי' השם כלול בעצמותו כו' והשם הוא הכח ויכולת לבריאת עולמות, וקודם שנבה"ע הי' כלול בעצמותו, והגם שהי' בטל שם בתכלית הביטול עד שלא הי' עולה בשם כלל מ"מ הרי הי' שם בתוקף גדול וכמו זיו השמש המתפשט ומאיר לארץ ולדרים עליה ויש צמחים הגדילים מהשמש, ואותו הזיו בעצמו כמו שהי' כלול בהשמש הגם שהי' בטל שם בתכלית הביטול מ"מ ה"ה באופן היותר נעלה, שהרי שם הי' הזיו במדריגת מאור ואח"כ הוא בבחי' זיו, וכן יובן בקריאת השם שקורא לזולתו כי בפ"ע א"צ להשם, מ"מ הרי אינו דומה כמו שהוא בפ"ע לקריאת השם לזולת, והגם שעצמות מהות האדם נפנה ע"י קריאת השם מ"מ אין זה כ"א חיצונית כי אינו דומה למהות השם כמו שהוא בפ"ע.

רפזוהענין דהנה ארז"ל בשעה שאמר הקב"ה נעשה אדם אמר להמלאכים חכמתו גדולה משלכם, וענין חכמתו הוא מה שנת' במד"ר שקרא שמות לכל, לזה נאה לקרות שור ולזה נאה לקרות חמור, ואם נאמר שהשם הוא הסכם בלבד מהו החכמה של אדה"ר, אלא הפי' שלכל נברא ונברא אותיות שמו מחיים אותו, כמו שור אותיות שי"ן וא"ו רי"ש מחיים אותו, ולחמור אותיות שמו מחיים אותו, ובשל"ה איתא שאדה"ר ידע בשכל אנושי סוד הכסא, והיינו שידע והכיר מכל נברא שלמטה חיותו וכוונתו במרכבה עליונה, ואיתא שם במד"ר ששאל לו ואתה מה שמך א"ל לי נאה לקרות אדם שנבראתי מן האדמה, וא"כ שם אדם מחי' כללות המין של אדם, אך זהו חיות כללי וכן לכל נברא בפרט אותיות שמו מחי' אותו כמו למשל שם ראובן אותיות ראובן מחי' אותו שבאלו האותיות כלול חיותו מנפשו. אך זהו דוקא כמו שהוא בפ"ע אותיות שמו מחי' אותו, אבל בקריאת הזולת שקורא אותו בשמו הרי אין בזה חיות, וא"כ הגם שעצמיות מהות האדם נפנה ע"י קריאה זו מ"מ אין זה כ"א חיצוני' דחיצוני', שהרי בהשם עצמו החיות מצומצם מאד, אך מ"מ הרי מחי' אותו, אבל לגבי הזולת אין זה חיות כלל. וכמ"כ יובן למעלה שאמר אדה"ר לך נאה לקרות אדנ"י שאתה אדון על כל בריותיך ושם אדון מורה על מקור התהוות ויש בו ג"כ ב' הבחי', קריאת שם שלגבי עצמו שאינו יכול לבוא לקריאת השם לזולתו, וקריאת השם לזולתו, ועד שלא נבה"ע הי' השם כלול ובטל בעצמותו כמו זיו השמש בהשמש, והגם שלכאורה אינו דומה שם לזיו שהשם הוא חיות ולא זיו, אך באמת הרי כללות החיות הוא ג"כ רק זיו שהרי כתיב נעשה אדם בצלמינו והוא הזיו מאדה"ע והזיו הוא ג"כ חיות.

והנה יצי"מ לא הי' אפשר להיות משם הוי' דלתתא שהוא סדר השתלשלות כי ע"פ סדר ההשתל' הי' קשה לדחות המדה"ד, כמ"ש במד"ר אר"ח בר"ח בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן, ור"ח בר"ח פירשה משום אביו משל לרועה שהי' מעביר צאנו בנהר, בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהי' בקי מה עשה, נטל תיש גדול ומסרו לו אמר יהא מתגושש בזה עד שאעביר את הנהר, מה עשה הקב"ה מסר לו איוב שהי' מיועצי פרעה כו', אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואח"כ אציל את איוב, וה"ז דחי' בלא טענה אלא שהגילוי הי' מלמעלה מסדר השתלשלות.

וזהו שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה, ופי' מלך מלכי המלכים, מלכים הוא יוסף ויהודה כמ"ש כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף והוא יחוד זו"נ, מלכי הוא חו"ב, מלך מלכי המלכים הוא כתר וכמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה, ומחמת הגילוי העצום גם למטה לא הספיק בצקת כו' להחמיץ, הגם שהי' שהות להחמיץ כי הקרבן פסח הי' בחצות הלילה וכתי' ויאפו עוגות מצות כו' ופי' הת"י בחמה, אלא מפני שהאיר מלמעלה מהזמן בזמן הי' הזמן בטל.

והנה לעתיד יקטרג ג"כ הס"מ על נש"י אלו ואלו עוע"ז מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינם יורדים. ולכאורה אינו מובן הרי טען פעם א' בקי"ס ולמה רפחהוא בא בזה הטענה עצמו עוד הפעם, אך באמת הוא טענה אחרת כי בקרי"ס הי' טענתו עד עכשיו היו כו', ולע"ל יאמר אלו ואלו דקדוק הלשון אלו ואלו היינו שהבין שנדחה בקרי"ס בלא טענה אלא כי גילוי יצי"מ הי' ע"י ממה"מ, ובקרי"ס כתיב מה תצעק אלי בע"ק תליא מילתא, וטענתו לע"ל כי זה הבחי' הוא אשר קמי' כחשיכה כאורה ושם אין נוגע מעשה התחתונים כלל כי אם צדקת מה תתן כו' ואם רבו פשעיך כו' וא"כ מפני מה אלו יורדים לגיהנם.

אך ע"ז ביקש משרע"ה ונפלינו אני ועמך ביקש שלא תשרה שכינה על אוה"ע, כי ארך אפים ראה שמאריך אף גם לרשעים כו' וכדי שלא יהי' יניקה לחיצונים ג"כ, על זה הי' בקשת משה, והבטיח לו הקב"ה גם את הדבר הזה אעשה, הא אלו לא הבטיח לו הי' שורה, וכמו בבלעם הגם שהי' מזוהם כו', והגם כי כתוב בו ל' ויקר ל' קרי, מ"מ הרי הי' עליו השראת הנבואה, לפי שהוא ית' כל יכול וכחשיכה כאורה כו' גם חשך כו', וע"ז ביקש משה ונפלינו שגם בחי' פלא עליון יומשך לנש"י דוקא, ולכן יודחה לע"ל ג"כ.

ובזה יובן ג"כ מ"ש אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח כי אינם יכולים להתלבש במצרים ערות הארץ מקום הטומאה כ"א מצד עצמותו ומהותו אשר כחשיכה כאורה הוא הוא אשר גאלם ממצרים, והמלאך אין יכול להיות כלי ושליח לגילוי בחי' זו, כי א"א לו להיות שליח בלתי התלבשות, ובחי' שלמעלה מסדר השתלשלות א"א להתלבש בו. וצריך לומר שמצד גילוי העצום הזה גם במצרים ממש הי' איזה הרגשה, והגם כי ביצי"מ הי' כל הגילויים דרך מעבר, מ"מ צ"ל דשאני זה המעבר מכל מקום שאנו אומרים מעבר, והראי' דהרי את השמים ואת הארץ אני מלא ואינו נעשה מזה שום שינוי, וא"כ הגם שזהו ג"כ מעבר אבל באופן אחר ולכן גם בגשמי' מצרים נרגש איזה ביטול, ולכאורה האיך אפשר להיות מעבר כזה דרך מצרים, אך כמו שיתכן בבלעם שהי' מזוהם שישרה עליו רוח נבואה כן יתכן במצרים ג"כ.

ובזה יובן ג"כ המאמר דאני ולא אחר, דהבעל הגדה מתרץ הקושי' א"כ דיצי"מ הי' גילוי עצום כזה האיך יומשך משם שינקום ממצרים, עז"א אני הוא, כי אני קאי על עצמותו ומהותו, והוא קאי על מקיפים דבינה כמ"ש ועבד הלוי הוא והלוים הם מקו השמאל בינה, כי הוא מורה על דבר הנעלם, וזה מורה על גילוי, והוא על הנעלם היינו מקיפים דבינה, וכאשר נתחבר אני והוא עי"ז ולא אחר, ולכן בלוים כתיב והעבירו תער כמו שפרצוף אימא פנוי מן השערות, וזהו מ"ש עבדים היינו לפרעה במצרים או"א שהלבישו לזרועות דא"א, וזהו ג"כ מ"ש עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו, בעצמו היינו מהותו ועצמותו, כבודו היינו מדריגת משה.