[אך צ"ל כו' ועברתי באמ"צ] (ב)

רפט[אך צ"ל כו' ועברתי באמ"צ] (ב)

אך צ"ל הלא כתיב ועברתי באמ"צ מהותו ועצמותו ית', ואיך יהי' משם ההגברה כ"כ עד שיהי' הגאולה לנשמות ישראל ונקמה במצרים. אך הענין דהנה אי' בשל"ה דר"ת הוא, הוא ושמו אחד, ופי' אחד הוא א"ח דלי"ת והוא כללות ע"ס שא"ח הוא ט' ספירות, ודלי"ת הוא מל' המשלמת לע"ס, ופי' אחד הח' מורה על ז' רקיעים וארץ, וד' על ד' רוחות העולם, וא' א"ס אלופו של עולם, דהגם שנתהווה ז' רקיעים וארץ עד רום המעלות מ"מ כולם בטלים בתכלית לגבי א"ס. ופי' שמו הוא כי הנה כתיב גדול אדונינו ורב כח שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות פרסאות כמנין ורב כח, ופי' רבינו ז"ל יוצר בראשית הוא מקור המהווה מעשה בראשית והוא המל' כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים, ובמ"א פי' כי המקור הראשון המהווה מע"ב הוא מדות עליונות כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, והוא לפי כהאריז"ל. והנה יש עוד קומה עליונה מזה הוא קומה של א"ק כמ"ש וכל קומה לפניך תשתחווה ונתבאר בכ"ד דקאי על קומת א"ק. והנה א"ק נק' בכללות העולמות אדם דבריאה וא"כ מקור המהווה אותו הוא אצי' דכללות, כי הרי נת' דפי' יוצר בראשית אין הכוונה על בריאה כ"א המקור המהווה הבריאה והוא האצי', וא"כ הרי א"ק הוא נק' ג"כ בריאה בכללות, וע"כ שיש המקור המהווה אותו והוא אצי' דכללות, וא"כ לפ"ז אצילות דכללות הוא ג"כ רק שמו ית' כי ה"ה מקור המהווה וההתהוות הוא רק משמו ית'.

והנה נת"ל בפי' עד שלא נבה"ע היה הוא ושמו בלבד שיש בשם ב' בחי', הא' השם כמו שהוא בפ"ע, והב' הקריאה כמו שהוא לזולתו, ואין ערוך ביניהם, כי ההשפעה לזולתו הוא רק חיצונית שאפי' השפעה פנימי' כמו השכל א"א להשפיע לזולתו רק חלק עשירי, ומכ"ש בהשם שהוא רק זיו והארה ובטל בתכלית לגבי כללות החיות כביטול זיו השמש בהשמש בודאי א"א להיות שיהי' שוה הקריאה לזולתו לכמו שהוא בפ"ע, שהרי בפ"ע הרי הוא איזה חיות ולזולתו אין זה חיות כ"א שע"י הקריאה יפנה אצלו, וא"כ כיון שאצי' דכללות הוא ג"כ רק שם הרי יש בו ג"כ ב' בחי' שם, כמו שהוא בפ"ע, וכמו הקריאה לזולתו.

והענין הוא דהנה כתיב ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו שיש ב' שמות הוי', הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא, ונת"ל בפי' שמה שאמר אדה"ר לך נאה לקרות אד' שאתה אדון על בריותיך שאדון הוא מקור המהווה מע"ב א"כ ה"ז שם הוי' דלתתא, ולפי"ז אצי' דכללות הוא המקור המהווה א"ק שנק' בריאה דכללות רצה"ה ג"כ רק שם הוי' דלתתא, וע"כ שם הוי' דלעילא הוא הגבה מאד יותר מזה כי הרי פסיק טעמא בינייהו, ומ"מ הרי נק' בשם שם וא"כ יש בו ג"כ ב' הבחי' שבשם כמו שהוא בפ"ע ולזולתו. אך לפ"ז אפ"ל שמה שאמרו עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד הכוונה על שם הוי' דלתתא, ובכ"ד נת' שהכוונה הוא על שמו הגדול, אך באמת שמו הגדול אפ"ל או על שם הוי' דלעילא ממש, או על הפנימי' דשם הוי' דלתתא שהוא השם כמו שהוא בפ"ע שנק' ג"כ שמו הגדול, ובאמת הכוונה שקודם שנבה"ע היו ב' השמות כלולים בעצמותו ומהותו, ובמ"ת הי' גילוי פנימי' ש' הוי', וביצי"מ הי' הגילוי רק חיצוני', והגם שנת' שהגילוי הי' מממה"מ מ"מ הרי העולם לא הי' מזוכך עדיין, והגילוי הי' רק לפי שעה ולא היו עדיין כלים לקבל גילוי פנימית וזהו ושמו אחד. והוא קאי על א"ס עצמותו ומהותו אשר א"א לומר עליו שום שם כלל, כי שם הוא איזה גילוי ואיזה המשכה, אבל הוא מורה על דבר הנעלם אשר אי אפשר להתגלות כלל, וע"ד מה שנק' מקיף מה שאינו יכול להתלבש בפנימית כמו"כ בחי' הוא, הוא מדריגה אשר א"א לומר עליו שום שם אנו אומרים הוא, ועד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, וזהו שר"ת הוא, הוא ושמו אחד.

והנה נש"י ע"י עבודתם ממשיכים בחי' אחד כמו שהיה כלול בבחי' הוא כמ"ש ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, כי ע"י שעושים אחד אפי' בארץ שהוא טורי דפרודא ע"י שהם מקשרים כל דברים הגשמים לאלקות עי"ז ממשיכים גילוי בחי' אחד. וזהו משארז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל גו' הוי' אחד אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, היינו ע"י שהם עושים אחד בארץ עי"ז נמשך גילוי הוי' אחד. ולפי שהם הממשיכים האחד כמו שהוא כלול במדריגת הוא, לכן ביצי"מ שנתגלה גילוי הוא כמ"ש אני הוא נמשך משם ג"כ שיהי' דוקא ולא אחר. ועוד אפ"ל כי ישראל עלו במחשבה ובפנימי' הכוונה הוא דוקא נש"י וכמ"ש ברש"י משל לשופפרת הנכנס ראשון יוצא אחרון כו', כי מה שהקליפות מתנשאים א"ע בחוצפא וגסות הוא דוקא בחיצוני' אבל בפנימי' הכוונה דוקא נש"י, ועוד כי הקלי' א"א להם לקבל מחיצוני' כ"א רק מא"א, אבל מע"ק א"א להם לקבל אפי' מחיצוני' ואחוריים כמ"ש עבדים היינו לפרעה עורף דא"א אבל מע"ק וכ"ש למעלה מעלה א"א להם לקבל אפי' מחיצוני' ושם הוא דוקא נש"י, ולכן ביצי"מ דכתיב ועברתי עצמותו ומהותו הי' דוקא לנש"י ולא אחר.

והנה בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים, וא"כ צריך להיות בתחלה בחי' משקוף ומזוזות כמו ביצי"מ, ולהבין כ"ז מהו ענין יצי"מ ברוחניות הנה מעשה אבות סימן לבנים. והענין כי הנה ביעקב כתיב והוא עבר לפניהם, והפי' הפשוט הוא שיעקב נגש קודם ואח"כ עברו לאה ורחל וילדיהם, אבל רצאבאמת הפי' שהוא עבר לפניהם קאי על בחי' עליונה, כי הנה אמרו במד"ר שיש עשרה פעמים הוא בכתוב, חמשה לטובה וחמשה לרעה, ואי' שם שיש לנו הוא אחד דהוא טב מכולם הוא ה' אלקינו בכל הארץ, ולפי' הזהר קאי על ע"ק כי בזהר לא מצינו מפורש שמדבר גבוה מבחי' ע"ק, ואפ"ל שפי' הוא עוד יותר נעלה בחי' הוא ושמו אחד, וזהו שהשתחווה יעקב אבינו ע"ה ז' פעמים עד גשתו עד אחיו, כי ידוע ששרש עשו הוא מעולם התוהו ויעקב רצה להמשיך המקיפים דתהו לכן השתחווה ז' פעמים עד שבא למדריגה זו ואח"כ נתגלה עליו ממילא בחי' הוא, וזה הבחי' ישנו בכל דור וכאו"א מישראל יכול להמשיכו ע"י עבודה.

והענין דהנה כתי' וישקול אברהם לעפרון ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר, שנתן לו מטבעות טובות והוא בחי' ומדריגת הוויתור, וכן כאו"א ע"י מדת הוויתור יכול לבוא לבחי' עובר לסוחר. והענין דהנה ארז"ל קדש א"ע במותר לך, כי ענין האיסור הוא מה שאסור וקשור בידי החיצוני' שאינו יכול להתעלות כלל כי שרש האיסור הוא מגקה"ט לגמרי, אבל ההיתר הוא שאינו אסור בידי החיצונים ויוכל להתעלות, כי שרש ההיתר מק"נ הנק' להט החרב המתהפכת שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב, כמו למשל אם אוכל מאכל ומכוון כוונה הראוי' והנכונה לו עי"ז מתעלה המאכל, ואם מכוון בכדי למלאות תאוות נפשו הוא מוריד להמאכל, כי לדחות אותו כלל א"א לאדם כי שרש המאכל הוא הגבה ממנו כמ"ש אחור וקדם צרתני, אלא שמוריד אותו, ולכן נק' ק"נ להט החרב המתהפכת שמתהפך להקדושה, וזה"ע קדש א"ע במותר לך להמשיך בחי' קדש בדברים המותרים. אך כשמשבר את לבו ולא יאכל המאכל לגמרי עי"ז מתעלה המאכל באופן היותר נעלה, כי ע"י הכוונה מתעלה ע"פ סדר השתלשלות, אבל ע"י אתכפייא נתעלה בבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות. וכן צ"ל בכל עניני מדות הנפש לאכפייא ולשבור אותם, הגם שהוא היתר גמור, אך האתכפייא יהי' בלב שלם בלב א' ולא בלא לב ולב כמ"ש בתו"א, כי אם לא ה"ה נק' זונה וה"ז הרוח שטות המכסה כו', ובכל דחי' ודחי' שישראל מדחה את תאוות גופו ומקרב לבו לעבודת ה' ה"ז בחי' מס"נ כי מה לי קטלא כולא ומה לי קטלא פלגא.

וזהו ענין הוויתור שהוא יותר נעלה מקדש א"ע במותר לך, כי הנה ארז"ל מפני מה חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על ד"ת ולא עשו לפנים משוה"ד, ומ"מ הרי גם לפנים משוה"ד למדו מרמז בתורה וא"כ ה"ה מרומז בתורה, וכן קדש א"ע למדו מקרא, וענין הוויתור הוא לאכפייא אפי' מה שמותר ע"פ התורה וגם אינו בקדש א"ע במותר (ובקדש א"ע במותר ג"כ אין שיעור), ועי"ז גורם שיהי' למעלה ג"כ מדת הוויתור שיאיר ויתגלה בחי' הוא ושמו.

רצבוהענין כי הנה איתא בזהר אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא לא הוי [ידעי] ברזא דמהימנותא, ולכאורה אינו מובן הגם שהזהר מפרש על לוים ששרשם מקו השמאל מ"מ הרי דין בכ"מ אינו למעליותא והאיך אמר שבלעדי הדין לא הוי ידעי ברזא דמהימנותא. אלא הפי' שהדין הוא הדין ומשפט שעושה בנפשו כמ"ש כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו כי בינונים זה וזה שופטן ותמיד הוא מלחמה עצומה, וע"י דין ומשפט שעושה בנפשו כמ"ש בתניא, שהן אמת שהוא מותר ע"פ התורה ואינו אפי' בקדש א"ע מ"מ הרי אינו חובה לעשות את הדבר, על כן צריך לאכפייא א"ע ולשלוט ביצרו ולא לעשות את הדבר ההוא אפי' בדברים ההכרחיים ועי"ז מושיע את הנה"א שהוא האביון, וע"י הדין ומשפט שעושה בנפשו מציל את העשוק מיד העושק, וזה"ע הוויתור ועי"ז מאיר ומתגלה מדריגת הוא.

והנה ע"י ברכת המצות נמשך ג"כ כל הגילויים עליונים, כי הנה על המצות מברכין עובר לעשייתן. והענין כי הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש ואח"כ יקבל עליו עומ"צ, כי מצות הן רצה"ע ב"ה אשר רצון הוא אותיות צנור שכל מצוה הוא פרט רצון, וצריך לקבל עליו בתחלה קבלת עול לבעל הרצון ואח"כ יקבל פרטי רצונותיו, וזהו ע"ד הקדימו נעשה לנשמע, והגם שנשמע הוא ג"כ ביטול הרצון היינו כששומע הדבר מה שמצווה ועושה הדבר ההוא מחמת שהוא בטל להמצווה, מ"מ אין זה ביטול גמור עדיין, כי הרי שמע בתחלה מה לעשות ואפשר שהי' לו השערה במוח שהוא טוב הדבר לכן הוא עושה, אבל אם לא הי' טוב הדבר לא הי' עושה, אבל הקדמת נעשה הרי אינו יודע עדיין מה שיצווה ומקבל על עצמו לעשות כל מה שיצווה בין טוב ובין רע ה"ז ביטול הרצון לגמרי, והוא עצם הקבלה כללית מבעהר"צ, וזה"ע קבלת עומ"ש הקדום לקבלת עול מצות. וזהו ג"כ ענין עובר לעשייתן, כי עשייתן הוא כמו הנשמע שלאחר הנעשה היינו העשי' ממש, וכמו והיה א"ש תשמעו כו' ולעבדו כו' וה"ז הקבלה מפרטי המצוה ועושה המצוה כמו שהיא מלובשת בגשמיות, והרי צריך לקבל על עצמו בתחלה הקבלה מבעהר"צ. וזה"ע הברכה שצריך לברך קודם עשיית המצוה ואח"כ יקבל עליו עול המצוה, וזה"ע עובר לעשייתן. וז"ש עובר לסוחר לשון עובר הו"ע מקיף שעי"ז נמשך מקיפים עליונים.