[אך הנה כל זה כו' אני הוי' לא שניתי] (ג)

רצג[אך הנה כל זה כו' אני הוי' לא שניתי] (ג)

אך הנה כ"ז הוא כשמקיים המצוה כדבעי שהוא בבחי' הוויתור, אבל כשהוא ח"ו עובר רצונו ית' ואין הכוונה על עבירה בפו"מ כ"א אפי' כשהקדש א"ע במותר לך אינו כדבעי, ע"ז צריך לעשות תשובה.

והענין הוא דהנה כתיב אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, שהנביא מתמה א"ע מפני מה אין להם כלות הנפש מההתבוננות דאני הוי' לא שניתי, וענין ההתבוננות הוא כי גבוה מעל גבוה שומר כי לכל נברא ונברא יש שרש ומקור למעלה, ושרש כולם הוא ד' חיות המרכבה עד רום המעלות, כי ד' פרצופי אצי' נק' ג"כ בכללות ד' חיות המרכבה ומהם נתהווה ריבוי רבבות עולמות, וכולם אינם תופסים מקום כלל ושוה לפניו ית' בין קודם הבריאה לאחר הבריאה, מפני שכולם נתהוו משם וזיו והארה בעלמא שאינו נוגע לעצמיות כמ"ש מלכותך מלכות כ"ע. וגם לפי הפי' שנת"ל בפי' יוצר בראשית דמקור ההתהוות הוא ממדות עליונות ג"כ א"ש כי מדות לגבי מוחין אין ערוך. ובאמת גם שכל ומדות הם רק הארה בעלמא כי שכל ומדות ג"כ אינם עצמות הנפש כ"א לבוש, אלא שהוא לבוש המתאחד עם הנפש כמו הגוף, והרי אין ערוך הגוף לגבי הנפש. ואפי' לפי הפי' ששרש הכלים הם מהרשימו, מ"מ הרשימו ג"כ אינו אלא הארה לגבי' ית'. ומשום הכי מתמה הנביא שמחמת זה ההתבוננות צריך לבוא בכלות הנפש מעומקא דליבא במס"נ ממש. אך התירוץ ע"ז הוא ואתם בני יעקב, שהם בני יעקב שנתלבשו בבחי' עקביים ובפרט בעקבתא דמשיחא שההסתר גדול מאד.

והענין דהנה כתיב כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו שבכאו"א מישראל יש בו שם הוי' וקוצו של יו"ד. וביאור ענין זה הנה בכל נפשות ישראל יש בחי' אהבה הטבעית המוסתרת ומוטבעת בטבע נפשו האלקית שלא להיות נפרד ח"ו מיחודו ואחדותו ית', ואין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות המטעה אותו לומר שאעפ"כ עודנו עומד ביהדותו, כי היצה"ר אין מסית בתחלה לאדם לעשות עבירה בפו"מ, אלא בתחלה מסית לדברים קטנים ואומר שעי"ז אין נעשה עדיין נפרד עד שמסיתו אח"כ לעבירה בפו"מ, וכמ"ש הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה, וכמו שאנו רואים דבשעה שאדם מתאווה תאוה יכול לעשות בשעת מעשה דברים ושטותים נוראים, הגם שהוא בעצם בר שכל ומדמה בנפשו שאין שום אדם רואה ומבין השטותים שלו, ובאמת הוא שקר שכ"א מכיר רצדהשטותים שלו כי אצלו מכסה הרוח שטות כי הרי זה הרוח שטות שלו ולא של חבירו, ואם שכלו מאבד מכ"ש הניצוץ אלקי, שהרוח שטות מכסה לומר שעדיין הוא ביהדותו. אבל להיות נפרד מיחודו ית' הרי אפי' קל שבקלים יכול למס"נ על קדה"ש מחמת שאינו רוצה להיות נפרד לגמרי מהקב"ה והוא בלי טעם ודעת, והיינו מחמת טבע נפשו והוא עצם נקודת יהדותו וכמ"ש נר הוי' נשמת אדם כנר הדולק שהשלהבת עולה מאיליה כו' בלי טעם ודעת, אלא שהיא מוסתרת ומכוסה בלבוש שק הוא הגוף הגשמי וממנו בא הרוח שטות כו', וכמו למשל נר הדולק המאיר וכשמכסין אותו בכיסוי עב אינו מאיר אז כלל וכלל, אבל כשמעורר את האהבה עד שתחפץ לצאת מלבושיה הרי הוא בא לידי יראת חטא שלא לעבור אפי' על דבר קל של ד"ס כי חמורים ד"ס יותר מד"ת, ולכן בזקן ממרא שהורה שאין תפילין מן התו' כדי לעבור על ד"ת אינו נעשה ממרא עי"ז, אבל כשהורה לעשות חמש טוטפות כדי לעבור על דברי סופרים נעשה זקן ממרא. והענין הוא דהנה יש בחי' סופר וספר כו', ספר הוא בחי' תושב"כ, וסופר הוא העושה ומפרש בחי' הספר הוא בחי' תושבע"פ א"ח עט"ב. ובחי' אהבה זו הוא בחי' קוצו של יו"ד של שם הוי', כי הקוץ שעל היו"ד פונה למעלה ורומז שהוא נמשך למעלה לא"ס ב"ה שהוא למעלה מגדר ההשגה ולית מחשבה תב"כ, לכן קוצו של יו"ד הוא בחי' רמז בלבד שרומז לא"ס והוא בבחי' רמז בלבד בלי שום תפיסא באות כי לית מח' תב"כ אלא ברעו"ד מקרב איש ולב עמוק, רק שהיא מוסתרת לכן צריך האדם לעוררה כו'.

וענין היו"ד בעבודה בנפש האדם הוא בחי' בטל רצונך כו' דהיינו לצמצם ולכבוש כל רצונותיו אשר לא לה' המה, הן במחשבה והן בדיבור והן במעשה בין באיסור בין בהיתר, וכמארז"ל קדש עצמך במותר לך, והוא בכל שיעור קומה של אדם להשליך נפשו ורצונו מנגד כו', ולכן ארז"ל ל' קדש כי קדש הוא בחכ' כנודע, וע"י בחי' ביטול זה באתעדל"ת שמבטל ומסלק א"ע ורצונו ליבטל אליו ית' עי"ז נמשך אח"כ אתעדל"ע להיות בחי' סילוק עצמות אא"ס ב"ה כדי שלא יאיר ויתגלה אלא בבחי' צמצום ויהי' גילוי בחי' יו"ד שהוא בחי' חכמה ע"י בחי' יו"ד חכ' שבנפש כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים וכד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. והגם שהבחירה ניתן לאדם כמ"ש ראה נתתי לפניך החיים והטוב כו', מ"מ הרי נותנים לו עצה לבחור בחיים כמ"ש ובחרת בחיים חיי החיים בחי' חכ' וכמ"ש והחכ' תחי', כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. אך היו"ד שהוא חכ' אינו גילוי עדיין בנפש כמו שהיו"ד הוא בחי' נקודה חדא ומוחין דאבא הוא למעלה מהשתל', ועיקר העבודה להמשיך שהיו"ד יאיר ויתגלה בבחי' ה'.

וענין בחי' ה"א שבנפש הוא בחי' השגה והבנה להתבונן בגדולת א"ס ב"ה באריכות ההתבוננות להבין דבר מתוך דבר. פי' תוך דבר הוא בחי' ממכ"ע רצההוא בחי' ובטובו מחדש בכי"ת מעש"ב, שבכל עת ובכל רגע נמשך המשכה חדשה להחיות ולחדש העולמות מאין ליש, ומבשרי אחזה אלקה כמו נפש האדם המחי' את הגוף הרי שום אדם לא ראה את נפשו ואינו יכול לעמוד על אמיתית נפשו, מ"מ הרי אין ספק אצל שום אדם שיש לו נפש המחי' את הגוף, וידיעה זו מורגשת כאלו רואה ממש, כמ"כ יובן בכללות העולם שהעולם הוא כמו גוף גדול והרי יש בו חיות המחי' אותו, והילוך הגלגלים וצבא השמים הוא כמו הילוך האדם וכמו שכל צבא מעלה אינם מהלכים בכח עצמם כמ"ש המוציא במספר צבאם, כמ"כ יובן באדם שכל מה שעושה אינו עושה בכח עצמו אלא מה שמצווים עליו מלמעלה זה עושה, ולהיכן שמצווים אותו לילך שם הוא הולך, אלא שנה"ב מסתיר ומעלים עד שאינו מרגיש כלל וכלל, ומבחי' תוך דבר הוא ממכ"ע צריך להבין בחי' דבר הוא בחי' סוכ"ע היינו בחי' אוא"ס הסוכ"ע שעז"נ את השמים ואת הארץ אני מלא, אני הוא בחי' א"ס ב"ה עצמותו ומהותו, דפי' סובב אין הפי' שהוא רק סובב ומקיף כ"א שהוא מלא ממש את השמים ואת הארץ רק שזהו בהעלם, שאינו מאיר בגילוי, וזהו בחי' ה' שבנפש.

והוא"ו הוא בחי' מדות בחי' אהבה לאהבה את ה"א כי הוא חייך, שכמו שאוהב חיי נפשו כמ"כ כאשר יתבונן ויבין שאוא"ס ב"ה הוא חיי החיים כמ"ש כי עמך מקו"ח שמקור החיים הוא עמך מזה יבוא לבחי' אהבה ותשוקה להיות קשור ודבוק בבחי' אוא"ס ב"ה, כי וא"ו הוא אות אמת אילנא דחיי, ובעבודה הוא שיהי' הרגשת החיות מאלקות שיבין וירגיש החיות אלקי, והיינו כשיהי' גילוי קוצו של יו"ד רעו"ד וביטול שע"פ טו"ד ואריכות ההתבוננות באלקות אז תהיינה המדות כולן לה' ויהי' חפצו ורצונו ליכלל בא"ס ב"ה.

וה"א אחרונה הוא בחי' היראה בזאת יבוא אהרן אל הקדש, ובדרך כלל ה"א אחרונה הוא בחי' מל' דיבור, ובעבודה הוא היינו לכבוש דבור פיו שלא להרחיב פיו לדבר כרצונו כ"א כל דיבורו יהי' מאלקות, והיינו כשהמדות יהי' בבחי' ביטול לאלקות אז יהי' גם הדבור לאלקות, כי הדבור מתנהג ע"פ המדה דמה שהוא רוצה הוא מדבר, וכשאדם מזכך דיבורו עי"ז מזדכך כללות אויר העולם וכל גופו. וזהו מ"ש כי חלק הוי' עמו שהוא שם הוי' שישנו בכאו"א מישראל.

וענין חבל נחלתו, כי הנה ידוע דמה שהנפש מלובש בגוף הוא רק הארה ומקצת הנפש אבל עצם הנפש נשאר למעלה שהוא ענין מזלי', כי אפי' המלאך שעומד בשליש עולם אין העולם יכול להכילו, ומכ"ש נשמה, שהרי שרש המלאכים הוא רק מחיצוני' הכלים, ושרש נשמות הוא מפנימי' הכלים ואיך יכיל גוף קטן להנשמה דהרי יש בעולם אלפים ורבבות גופים, אלא שאינו מלובש בהגוף כ"א רצוהארה ומקצת הנשמה. וזה"ע יעקב חבל נחלתו כמו למשל כשקושרים קצה א' מהחבל למטה וקצה א' למעלה כשמתנענע קצה התחתון מתנענע גם קצה העליון, וכן הוא ממש בנפש האדם דאיזה התקשרות שעושה בהנפש המלובש בגוף כן הוא גורם למעלה ג"כ, דהיינו ע"י עבודה דתומ"צ עי"ז מאיר ומתגלה שרש הנפש בהנפש המלובש בגוף. וזה"ע נחלתו כי נחלתו הוא מלשון ירושה כמו שמוריש אדם לבניו איזה דבר פרנסה או בית דירה, כך הוא בנמשל דשרש הנפש הוא פרנסת הנפש המלובש בגוף שמשם יומשך גילוי אלקות על הנפש. וזהו מ"ש נחלה עבר על נפשנו כי בלשון נחלה יש ב' פירושים, הא' מלשון ירושה, והב' מלשון נחל, דכמו שהנחל הולך ממקום למקום כן הוא ענין הנחל המשכת שרש הנפש בהנפש, וזהו נחלה עבר על נפשנו, כמו ויעבר מעבר יבוק שהעבירם ממקום למקום, וכן הו"ע עבר על נפשנו שנתחבר שרש הנפש בהנפש.

וזהו שמתמה הנביא אני הוי' לא שניתי ומחמת זה הי' צריך להיות כלות הנפש במס"נ ממש. והסיבה לזה מבאר הנביא באומרו בני יעקב, כי יעקב יו"ד עקב בחי' חכמה שירדה בעקביים וסוף המעשה במדריגות תחתונות דעשי', והגם שמצד עצמותה היתה בטילה באוא"ס כנר בפני האבוקה, אמנם בהתלבשותה בנה"ב ישות וגסות הגוף משכא דחויא המסתיר ומעלים לגמרי, כי גסות וחומריות הגוף הם המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה, ומזה מתהווה הרוח שטות כו' עד שאין יכול לעמוד על נפשו הן בוויתור והן בקדש א"ע במותר לך, כי קדש א"ע במותר לך הוא מדאורייתא כמ"ש קדושים תהיו, וגם ד"ס חמורים מד"ת אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעונות שאדם דש בעקביו וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה כו'. אבל באמת גדול עוונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך כמ"ש בתניא.

ויש עוד מדריגה ברע שאינו נראה לרע גמור ובאמת הוא מקור הרע, והיינו כשמבין כל דבר לאשורו איך שהקב"ה מחי' ומהווה, ואומר מה אעשה שאני מלובש תחת הזמן והזמן דעכשיו גורם להיות כך וכך, והוא מקור הקרירות שבנפש שעושה עיקר מהזמן ויכול לעשות ההיפך ממש מאלקות עד שיכול לכפור ח"ו בה' אחד, ועז"נ שלום יהי' לי כי בשרירות לבי כו' למען ספות הרווה את הצמאה כו'.

והעצה לזה הוא כמ"ש ריש מתיבתא אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי', ופי' דלא סליק בי' רצזנהורא היינו שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כ"כ למשול על חומריות הגוף. דהנה בכדי שיהי' הגוף חומר מוכן לקבל צורה היינו גילוי שם הוי' שבנפש, יש בגוף ג"כ תמונת שם הוי' כי הראש הוא תמונת יו"ד, והגוף תמונת וא"ו, ה' אצבעות ידים ורגלים היינו ב' ההי"ן, ומה שיש יו"ד אצבעות בידים וברגלים היינו כי הה"א יש בו מילוי ה"א. וענין התמונה שבגוף הכוונה שיפעול ע"י כחות נפשו כל מה שאפשר לפעול בגוף כי ע"ז הי' ירידת הנפש בגוף דהיינו שהראש הוא כלי ליו"ד שבנפש היינו ביטול הרצון שלמעלה מטו"ד ומה שע"פ טו"ד, והגוף הוא תמונת וא"ו שמלובש בו וא"ו היינו מדות שבנפש, והעבודה הוא להביא לידי גילוי המדות וכן כל הכחות, כי הרי נק' בשם כח והרי צריך להמשיכו מהעלם אל הגילוי ואז ה"ה חומר מוכן לקבל צורת שם הוי' שבנפש. אבל אם אינו פועל כלום בהגוף וא"כ אינו מאיר בו גילוי שם הוי' שבנפש, וזהו דלא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא. והעצה לזה לעשות אותו כלי ע"י הביטוש דכמו עץ הגס שאינו דולק ע"י גסותו מכין אותו עד שנתפרד לחלקים קטנים ואז ה"ה דולק, כן גופא דלא סליק בו אור הנפש מחמת גסות הגוף וחומריותו צריך לבטשו, כמ"ש לעולם ירגיז אדם יצ"ט על היצה"ר, היינו בדברים קשים שהם כמו הכאה כי בדברים לא יוסר עבד אלא דברים קשים, דהיינו לרגוז על הנה"ב שהוא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול כו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אוא"ס ב"ה הממכ"ע הי' הוה ויהי' בהשוואה גם במקום הזה שאני עליו כו' כמ"ש בתניא באריכות ועי"ז יבוא להכנעת החומר הגס והעב.

וזהו מ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ופי' בלקו"ת שדכא הוא יותר מעלה מנדכה, כי מלת דכא הוא שם דבר, כי מי שהוא דכא באמת ודאי שבח הוא לו, אבל נדכה היינו שע"י יגיעה בהעמקת ההתבוננות הוא משפיל א"ע ונעשה נדכה ע"י פעולה שעושה בנפשו, או ע"י שהקב"ה שולח עליו יסורי' מלמעלה להכניעו ולהשפילו, וסד"א מאחר שאינו דכא באמת לאמיתו מצ"ע אין זה כלום, לזה התפלל עליו דוד שגם נדכה לא תבזה. ואפ"ל שנדכה הוא יותר מעלה מדכא, כי דכא ה"ז טבעיות וא"כ אין בזה עבודה, אבל נדכה ה"ז בא ע"י יגיעה וזהו עיקר העבודה, ודוד הע"ה שהי' ילוד אשה התפלל על נדכה דוקא, אבל לגבי הקב"ה שוה גם דכא לנדכה כמ"ש מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח. וע"י איזה פתיחות הלב שעושה בנפשו עי"ז מאיר ומתגלה גם על הנפש, כמשארז"ל אדם מקדש א"ע מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה, והגם שאין ערך דערך האתעדל"ת לגבי גילוי העצום שמלמעלה, אך מ"מ הרי צ"ל כלי לקבל גילוי א"ס והכלי לגילוי א"ס הוא ביטול חצרושפלות, וע"י ביטול ושפלות נמשך גילוי א"ס, וכמו שחסד זוטא הוא כלי לגילוי רב חסד, וכמו שבשבת הוא גילוי נשמה יתירה והרי אין שייך לומר יתירה בלתי אם יהי' גילוי נשמה בנפשו ואז מאיר נשמה יתירה.

וזהו מ"ש מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע וארז"ל למי נושא עון למי שעובר על פשע שמשים עצמו כשיריים, עצמו היינו הנפש המאירה בגוף, ושיריים הם למעלה מבחי' השתלשלות הם בחי' נחלתו נחלת יעקב נחל מלשון המשכה. אך הנחלה וההמשכה היא באה בבחי' מקיף בלבד שזהו נחלה עבר על נפשנו, מ"מ מאחר שנעשה נדכה ושפל בעיניו עי"ז מתעלה הנפש המלובשת בגוף שיהי' בו הביטול כמו במקיף הנפש, כי שרש הנפש עומדת תמיד בביטול גמור לאלקות. כי הנה כתי' חי ה' אשר עמדתי לפניו, שגם הנפש המלובשת בגוף בעודה עומדת לפניו ית' היתה תמיד בביטול לפניו ית', אלא שאחר שירדה בסתר המדריגות בהסתר הגוף ונה"ב אז אין הביטול כדבעי, אבל הנפש כמו שהיא אין דבר המסתיר ומעלים וא"כ הרי היא עומדת גם עכשיו תמיד בביטול לאלקות, ומשים עצמו כשיריים היינו שפועל ביטול כזה בנה"א המלובש בגוף, והוא ע"י שמשים עצמו כשיריים היינו לב נשבר ונדכה עי"ז נמשך עליו חסד עליון להיות נושא עון ועובר על פשע שהחסד עליון מתפשט במקום נמוך ביותר. אך גם מי שהעביר את הדרך לגמרי, הנה ע"י תשובה מעומקא דליבא נמשך ג"כ גילוי א"ס שיומשך משם סליחות עון למלאות כל הפגמים, כי הרי במצרים היו נש"י משוקעים במ"ט שע"ט כמו שטען הס"מ עד עכשיו היו כו' ומ"מ נגלה עליהם ממה"מ וגאלם, אך זהו דוקא ע"י תשובה כי בלא תשובה כלל א"א להיות הגילוי לנש"י, כי ה"ז טענת הס"מ על גילוי דלע"ל אלו ואלו עוע"ז, אלא ע"י תשו' נמשך גילוי א"ס.

וזהו מ"ש והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור כי אין כבוד אלא תורה, ובעבור כבודי היינו שעבר על מצות התורה, ושמתיך בנקרת הצור כי צור עליון הוא מקור ושרש כל שרשי התהוות ושרש ההויה הוא בו בהעלם בכח ולא בפועל, וע"י תשובה מעומקא דלבא נמשך צור עליון שגדול כחו למלאות כל הפגמים והחסרונות. נמצא שבין ע"י וויתור או ע"י מצות או ע"י תשובה נמשך גם עכשיו גילוי הוא ושמו אחד.

ועי"ז יהי' לע"ל ועברתי עובר אני ממדה למדה כמ"ש מצרים לשממה תהי', כי הנה כתיב והי' ביום ההוא אשפוך רוחי על כל בשר והו"ע השגת הנבואה, ולנבואה ג"כ צריך לעשות כלי בנפשו כמ"ש ויפשט גם הוא את בגדו ולע"ל יהי' גילוי הנבואה וצריך לעשות הזזה בנפשו, והיינו ע"י העבודה דתומ"צ עכשיו בגלות עי"ז יהי' לע"ל גילוי רוח הנבואה, וממילא יהי' עובר ממדה למדה ממדה"ר למדה"ד רצטלנקום נקם מהקמים עכשיו עלינו בגלות. והתחלת סדר העבודה בכאו"א הוא תיקון חצות ואח"כ התבוננות קודם התפלה ובתפלה הוא בא ללב נשבר באמת ועי"ז הוא השראת א"ס אח"כ בקיום מצותיו ותורתו.