[ולהבין זה כו' בכל דור ודור חייב אדם] (ד)

רצט[ולהבין זה כו' בכל דור ודור חייב אדם] (ד)

ולהבין זה צ"ל תחלה ענין שיעבוד מצרים ויצי"מ שיש בכל נפש, כי הנה ארז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים, ובאמת הרי צ"ל בכל עת ובכל רגע יצי"מ בנפש. והנה איתא במשנה מזכירין יצי"מ בלילות פי' גם בלילות, אר"א בן עזריה כו' שנאמר למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות. וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

ובכדי להבין שרש פלוגתתם צ"ל מהו ענין המשקוף והמזוזות שצריך להגיע בעבודה קודם יצי"מ. הנה ארז"ל ע"פ אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים ואח"כ יתפלל. ובמד"ר אמרו דלת לפנים מדלת. וצ"ל הלא כללות ענין התפלה הוא יהי רצון, היינו שיומשך רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות ע"ס לרפאות את החולה ולברך השנים, והגם שנגזר חלילה להיפך ע"פ ע"ס מ"מ ע"י שנמשך רצון חדש מתהפך לטוב, והוא עדמ"ש והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם ופרש"י אם בנ"י מריעין מעשיהם נתהפך מטוב לרע ואם מטיבין מעשיהם נתהפך לטוב. ובזהר אי' לפעלם דבני נשא כהדין טיקלא דאסתחרת קמי', ופי' טיקלא בחי' מל' וקאי על כללות ע"ס כי ע"ס שבמל' מתהווה מהע"ס, כמו ממל' שבחכ' נעשה חכמה שבמל' וממל' שבחסד נעשה חסד שבמל' וכן כולם, והדין טיקלא אסתחרת ומתהפך לפעלם לפי ההנהגה וההעלאת מ"ן העולה מלמטה אם לטב אם לביש, אבל התפילה הוא להמשיך רצון חדש שלמעלה מהשתל' כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני הוי', הוי' הוא ע"ס, יו"ד חכמה, [ה"א ראשונה בינה], וא"ו מדות, ה' אחרונה מל'. ותפלה הוא לפני הוי', למעלה מההעלאה דע"ס. וא"כ למה הדקדוק דוקא ליכנס שיעור ב' פתחים הלא הוא בחי' אשר למעלה מדקדוקים, אך כמו שביצי"מ הי' גילוי ממה"מ הקב"ה ובמורא גדול זו גילוי שכינה מ"מ הי' נצרך לבוא בעבודה למשקוף ושתי המזוזות, וכן הו"ע התפלה דאע"פ שהוא רצון חדש מ"מ צריך ליכנס תחלה שיעור שני פתחים.

שוהענין דהנה ע"פ הקבלה הפתח הראשון הנה ב' המזוזות הוא נו"ה, והמשקוף הוא ת"ת, כי נו"ה הם כליות יועצות איך להשפיע, וכמו הרב שמשפיע לתלמידו צריך לצמצם לפ"ע שכל תלמידו, כי השכל כמו שהוא בפ"ע א"א לגלות בדיבורו כי א"א לגלות כ"א חלק עשירי ולכן צריך לצמצם האיך להשפיע, ולכן נק' בשם פתח כי דלת הוא עצם הדלת הסוגר ופותח, והפתח נק' המזוזות והמשקוף שע"י יוצאין, וכן בהשפעת השכל הרי צריך לצאת מא' לחבירו לכן נק' בשם פתח, ועיקר ההשפעה הוא ע"י ת"ת כי ת"ת כולל שניהם לכן נק' משקוף וזהו פתח הא'. ופתח הב' הנה ב' המזוזות הם חו"ג, והמשקוף הוא בינה, כי עיקר ההשפעה הוא מצד החסד, וא"א להשפיע בלתי צמצום והצמצום הוא מדת הגבו', ומקור ההשפעה הוא ע"י בינה כי בלתי הבנה והשגה לא שייך כלל השפעת השכל ולכן נק' הבינה בשם אם הבנים.

וצריך להבין מהו ענינם בעבודה, ותחילה י"ל ענין הפתח הראשון, הנה המזוזה ראשונה הוא הוד, והנה התחלת התפלה הוא הודו לה', שבתחלת העבודה צריך להודות שכך הוא הדבר, וענין ההודאה הוא כמ"ש כי אל דעות הוי' שיש ב' בחי' דעת, דעת תחתון ודעת עליון, ועל בחי' ד"ת אין שייך הודאה, כי ד"ת הוא בריאה יש מאין, ובפי' אין יש ב' פירושים, או אין הארה בעלמא, או אין שאינו מושג. ולפי ב' הפי' בתיבת אין, אין שייך הודאה על ד"ת, כי ענין ההודאה הוא כמו למשל אדם המצווה לאחר לעשות איזה דבר ושומע לציוויו ועושה, ואם האדם שנצטווה בעצמו מבין שכך הוא הדבר הרי אין זה הודאה שהרי גם שכלו מחייב לעשות כן. אבל אם אינו מבין בשכלו שטוב לו הדבר ומ"מ עושה אותו, ובפרט אם שכלו מחייב להיפוך ומ"מ הוא שומע לעצתו מפני שמבין שהמצווה הוא גדול ממנו והשכל שלו הוא באופן אחר, ה"ז נק' הודאה וביטול. וכן יובן דבבחי' ד"ת אין שייך הודאה כלל, כי מבשרי אחזה אלקה דכמו שברור לאדם שיש לו נפש המחי' אותו, והגם שלא ראה מעולם ואינו יכול לעמוד על אמיתית הנפש איך ומה היא מ"מ אין ספק אצל שום אדם שיש לו נפש המחי' אותו, דהרי בצאת הנפש מהגוף נשאר הגוף כאבן דומם, וגם בעודנו בגוף יש ג"כ שינויים כמו בשעת השינה שמסתלק החיות והשכל ולא נשאר כ"א קיסטא דחיותא, או גם בלי שינה שכאשר נעשה איזה קלקול באיזה אבר ה"ז מסתלק החיות מאותו אבר, וא"כ ה"ז ברור שיש נפש המחייהו אלא שאינו מושג בראי' חושית, וכן העולם ה"ז כמו גוף גדול וה"ה חי וא"כ ע"כ יש חיות אלקי המחי' ומהווה אותו בכל עת ובכל רגע, כי זהו כלל שאין דבר עושה את עצמו, וכמו שבאדם גופא כל מה שעושה אינו בכח עצמו כ"א מה שמצוים אותו, ולהיכן שמצוים אותו מלמעלה שם הוא הולך וזה הוא עושה, ולא טוב העולם מן הגוף שה"ה כמו גוף גדול, וזה יכול כל אדם להשיגו, אם לא בלתי דעת, או שאינו רוצה להבין ולהשכיל וה"ז פריקת עול ממש, אבל באמת ה"ה מושג וא"כ אין שייך ע"ז שום הודאה. ועיקר ההודאה הוא על בחי' ד"ע דכולא קמי' כל"ח כי א"א להשיגו בשכל שאהנברא כלל דהאיך יבין היש האמיתי בשכל שלו שהוא נברא רק מאין הארה בעלמא שאינו מושג, ואם אינו מבין היש האמיתי האיך יכול להבין ביטול האין לגבי יש האמיתי, כ"א צריך להודות דכך הוא האמת. ואע"פ שנת"ל שנש"י נק' בן יחידו ונמשכו מחכמתו ורצונו ממש ולכן יש בכחם למס"נ על קדה"ש. אך הנה שניהם אמת ששרש הנפש היא הגבה למעלה מעלה, אבל בכדי להבין איזה דבר הוא ע"י השכל והשכל הוא כחות הנפש המלובשים בגוף, שהנפש ירדה דרך הבריאה ונעשית נברא וא"כ השכל הוא ג"כ נברא. ולכן א"א להשיג בשכל בהשגה גמורה דקמי' כל"ח, וכל הגבוה גבוה יותר כל"ח כי שם הביטול יותר מפני שמושג יותר רוממותו. ואפ"ל דאם כל הגבוה יותר הוא כל"ח כש"כ מה שלמטה מטה, אלא שעיקר העבודה שיבוא בהשגה כמה שאפשר להשיג בהשגה כאלו רואה, ועי"ז יאיר ויתגלה ממש לע"ל גילוי בחי' ד"ע כמ"ש ונגלה כבוד ה' כי עין בעין יראו כו'. ולכן מתחילין תחלת התפלה בהודאה ואחר ההודאה יבוא להתבוננות ואח"כ לאהבה וזהו המזוזה ראשונה.

והמזוזה הב' הוא בחי' נצח, וענין הנצח הוא הסכם, כי הרי א"א לאדם לעמוד כל היום בהתבוננות, וגם אם מעורר איזה אהבה בנפשו בשעת התפלה מ"מ הרי אחר התפלה חולף ההתבוננות, כי אפי' יושבי אהלים א"א להם לעמוד כל היום בהתבוננות, ומכ"ש בעלי עסקים שאחר התפלה פונה לעסקו וטרוד ומוטרד כל היום וא"כ חולף והולך האהבה והי' כלא הי', וצריך לעשות הסכם חזק שהו"ע הניצוח על כל היום בין בסו"מ בין בוע"ט, וכמו אדם העושה עסק הוא מפני שהתבונן בתחלה שכאשר יעשה זה העסק ירויח וצריך לנסוע לאיזה מקום ולעשות כך, ומפני שהתבונן בשכלו שטוב לפניו הדבר ההוא נעשה אצלו מדה שבלב היינו רצון להעסק הנ"ל, ובשעה שעושה העסק הרי אין מתבונן על כל פסיעה ופסיעה מפני מה הוא עושה זאת, וגם אם יזדמן איזה מניעה כמו קלקול הדרך ושבירת הגשרים ואיזה מנגד המנגד לזה העסק, מ"מ ינצח א"ע נגד כל המונעים ומעכבים מחמת שנעשה אצלו הסכם חזק מההתבוננות. וככל הדברים האלה והמשל הזה צ"ל בעבודה שיהי' ההתבוננות בשעת התפלה בהעמקת הדעת עד שישאר אצלו הסכם חזק על כל היום בסו"מ וע"ט ובקדש א"ע במותר לך ולא יחוש לכל מונע ומעכב מבית ומבחוץ ולא ישמע לטענותיו שהזמן גורם וכדומה לו ויתנצח נגדו בניצחון גמור. וזהו"ע המזוזה הב'.

והמשקוף הוא ת"ת, והוא התעוררות רחמים רבים על ירידת הנשמה שירדה בסתר המדריגות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי הנשמה היתה עומדת למעלה תמיד באהוי"ר לפניו ית', ואח"כ ירדה עשר מדריגות אחורנית להתלבש בחומר הגוף ונה"ב המעלימים ומסתירים ומלבישי' את הנפש מראשו ועד רגלו, ואין מניחים אותו לפעול פעולתו אשר תשוקתו לידבק לשורשו, וכמה ימים יעברו שהתפלה אינו כ"א דרך מצות אנשים מלומדה כאלו אינו שייך לו כלל כ"א שבלצאת י"ח, ואחר כמה ימים כשמתעורר באיזה תפלה ופועל בהתבוננות שיהי' תשוקה ואהבה לאלקות לפ"ע, מ"מ הרי התפלה אינו כל היום כ"א איזה זמן מועט וה"ז איזה חלק מהיום וכל היום הוא בלי אהוי"ר והי' כלא הי', וגם אם ההתבוננות הי' לעומק כ"כ עד שנעשה אצלו הסכם על כל היום, מ"מ ה"ז בחי' אחרונה שההסכם הוא ממדת הנצח שהוא רק בחי' אחרונה, וא"כ גדול הרחמנות מאד על ירידת הנפש. וזהו המשקוף מהפתח הראשון כי העיקר הוא התעוררות רחמים רבים. וזהו ב' המזוזות והמשקוף מפתח הא'.

וב' המזוזות והמשקוף מפתח הב' בעבודה הוא ג' מיני אהבה דק"ש, כמ"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, בכל לבבך ובכל נפשך הוא המזוזות דחו"ג, כי אהבה הוא פנימי' החסד שהרי כל מדה ומדה כלולה מג' בחי' חב"ד חג"ת נה"י, שהחב"ד הוא המוחין והטעם של המדה, כמו להשפיע החסד והאהבה שיש לו לחבירו הוא מפני הטעם של החסד כי מפני שאוהבו משפיע לו חסד, וחג"ת הוא עצם המדה, ונה"י הוא השפעת המדה, וא"כ אהבה הוא חסד וכתיב בכל לבבך ובכל נפשך. ובכדי שיהי' בכל חלקי הלב ובכל כחות נפשו צריך להיות ע"ז התגברות יתירה כו', ומכש"כ לפי דרשת רז"ל בכל לבבך בשני יצריך, ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך, א"כ בוודאי ובוודאי שצ"ל התגברות עצומה, כי בכדי לשבר כחות הנה"ב הוא ע"י יגיעה עצומה, וזהו מדת הגבו' והם נק' שתי המזוזות.

והמשקוף הוא האהבה דבכל מאדך כי מאד הוא בל"ג, וכ"ז שיש לו איזה הרגשת עצמיותו ואיזה מציאות יש ואיזה תענוג לא נק' עדיין בל"ג שהוא בחי' מאד, כי אהבה דבכל לבבך הוא עדיין רצון חיות נפשו, דאהבה זו הוא כמ"ש לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך דכמו שאוהב חיי נפשו כן ויותר מכן כאשר יבין שא"ס ב"ה הוא חיי החיים יחפוץ וישתוקק לא"ס ב"ה חיי החיים מ"מ ה"ז נק' עדיין בשם חיות נפשו, ואפי' אהבה דשלא ע"מ לקבל פרס או ע"מ שלא לקבל פרס ג"כ אינו נקרא עדיין מאד בל"ג, כי מ"מ הרי רצונו גילוי אלקות, ובל"ג הוא שירצה עצם אלקות ולא גילוי אלקות, וההעדר והגילוי יהי' שוה אצלו, וע"י אהבה דבכל מאדך מאיר ומתגלה מאד העליון הבל"ג האמיתי. והגם דאהבה דבכל מאדך היא ג"כ גבול שה"ה מאד האדם כמ"ש מאדך מאד שלך, מ"מ מחסד הבורא ע"י שמעורר האדם בנפשו הבל"ג שלו שהוא המדריגה אשר א"א להיות יותר ממנה עי"ז מאיר ומתגלה מאד העליון, וכמאמרם במד"ר ע"פ שור או כשב הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה כשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחם וכשהוא נותן נותן לפי כחו שהרי ז' מינים אינם ברשותו ומהם אינו מבקש להקריב קרבן אלא מן המצוי שור או כשב, והוא כמאמרם ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם, והרי אין ערוך חודה של מחט לגבי פתחו של אולם שהי' גבהו ארבעים אמה, אלא שהאדם צריך לעורר בנפשו לפי כחו והקב"ה נותן לפי כחו וכמ"ש הרמב"ן ממשל העתקת הצל טפח על הארץ למעלה הוא הילוך אלפיים שגמיל, הרי אין ערוך טפח לגבי אלפיים מיל מ"מ בלתי טפח בארץ לא שייך למעלה אלפיים מיל, והגם שהוא אתעדל"ע אשר אינו תלוי באתעדל"ת מ"מ צריך להיות למטה איזה כלי לקבל הגילוי, וכמו שחסד זוטא הוא כלי לרב חסד, או נשמה שיש לכאו"א הוא כלי לגילוי נשמה יתירה שבשבת, וכמו שארז"ל גבי מתנה אי לאו דעביד נייחא לי' לא הוי נותן לי'.