ויקח לו יעקב מקל לבנה

קפחויקח לו יעקב מקל לבנה

בס"ד פ' ויצא תרל"ב

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן כו' ברהטים בשקתות המים כו' ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים כו' ויתן פני הצאן אל עקוד. וצ"ל האיך בירר יעקב מלבן קפטבחי' גבוהות דאיתא בכתבי האריז"ל דעקודים נקודים הם בחי' עולמות שלמעלה מאצי', ומשמעות הכתוב שבירר זה ע"י המקלות וצ"ל מהו"ע המקלות. אך בזהר נתבאר באריכות, ותוכן הדברים כי לבנה ולח הם חסדים, ולוז וערמון הם גבורות והוא אעיל בינייהו. והפי' הוא כי יעקב בחר לו קו האמצעי תפארת שעולה עד הכתר כי תפארת הוא בריח התיכון המבריח מקצה העליון כתר עד קצה התחתון מל' ומשם ממשיך לבי"ע כדי שיהי' בבי"ע ג"כ גילוי אלקות, ויעקב המשיך המשכת מ"ד מכתר עליון לבי"ע שזהו המקלות ששם ברהטים בי"ע ופעל בבי"ע העלאת מ"ן ועי"ז ותלדנה הצאן עקודים כו'.

והענין כי הנה איתא בכהאריז"ל שעקודים נקודים וברודים הוא ג' עולמות בי"ע, עקודים בריאה דכללות, נקודים יצירה, ברודים שהוא אצי' דפרטות הוא עשי' דכללות כמשנ"ת בהרמ"ז שחכמה דאריך הוא שייך לאצי', וע"י בירור בי"ע דפרטיות נמשך בי"ע דכללות, והוא ע"ד דוגמא מה ששאלו מרב האי גאון עשר ידענו ע"ס שלשה עשר לא ידענו וא"כ מהו הי"ג מדה"ר, והשיב שהוא ג' ראשי ראשים אור צח אור מצוחצח אור קדמון, וא"כ הג' גבוהים מהיו"ד, ובברייתא דשמעון הצדיק איתא שהשלשה הוא כנגד בי"ע וא"כ היו"ד גבוהים מהג', ואפשר להביא ראי' לדבריו מהמשנה שהיו מתענין י"ג תעניות והשלשה ראשונים הי' קל לענין דינא מהעשרה אחרונים כמבואר במשנה, הרי שהג' הוא כנגד בי"ע ולכן אין בהם כ"כ חומרות. אך אינו מוכרח שאפ"ל שלפי שהג' תעניתים ראשונים הוא נגד ג' ראשי ראשים לכן אין בהם כ"כ חומרות, כי לגבי בחי' גבוה שהוא למעלה מאתעדל"ת אין שייך כ"כ גזירות וכל מה שהוא למטה יותר צריך לנהוג חומרא יתירא, אך באמת אינם חלוקים כי ע"י בירור דבי"ע עי"ז נמשך הג' ראשי ראשים, ונמצא שרב האי גאון אומר שנמשך הג' ראשי ראשים, וברייתא דשמעון הצדיק מפרש סדר עבודה שע"י בירור בי"ע נמשך הג' ראשי ראשים, וכמ"כ ע"י שפעל יעקב העלאת מ"ן בבי"ע עי"ז נתגלה הג' עולמות בי"ע דכללות.

ולהבין מהו הבירור דבי"ע, הנה כתיב וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, זרע אדם הם הנשמות שנמשכים מאדה"ע שעל הכסא דכתיב נעשה אדם בצלמינו והיינו בחי' נשמות דאצי' שהם בנים למקום כמ"ש בנים אתם כו' או אחים כמ"ש למען אחי כו', והיינו שכמו מעלת האדם שיש לו דעת והשגה והרגשה כך אלו הנשמות יש להם דעת גדול באלקות, ופי' דעת אין ר"ל הידיעה לבד כי ידיעה לבד הוא חיצוני' אלא בבחי' הרגשה ממש, וזרע בהמה הם הנשמות שאין להם דעת כ"כ באלקות והיינו הנשמות דבי"ע שהם כמעט כל הנשמות קצשבדורותינו, שהנשמות דאצי' הם מועטין, ואפי' בדורות הראשונים כמ"ש ראיתי בני עלי' והם מועטין וכמארז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו דרפב"י, ואין ר"ל שאין להם שכל והשגה באלקות אלא הגם שיש להם שכל והשגה שמשיגים ומשכילים גדולת הבורא ית' מפי ספרים ומפי סופרים להיות בבחי' השגה והבנה גדולה איך שהקב"ה מחי' ומהווה הכל מאין ליש ובטובו מחדש בכל יום תמיד, ואיך שלגדולתו אין חקר כו', מ"מ מאחר שאינו מורגש בנפשו בבחי' דעת שלם נקראים בשם זרע בהמה שהרי הבהמה רואה ג"כ ושומעת מ"מ אינה מבנת הדבר שהיא רואה ושומעת, והיינו מפני שאין בה דעת, כמ"כ נשמות אלו שאין בהם בחי' הדעת באלקות שהדעת הוא בחי' הרגשה כשההשכלה נרגשת ונקבעה בנפשו כאלו מרגיש, כי דעת הוא מלשון והאדם ידע שהוא בחי' התקשרות והתחברות כאלו רואה, והגם דלית מחשבה תפיסא בי' כלל היינו שמהותו אינו מושג אבל מציאותו נודע ונרגש, ומבשרי אחזה אלקה כו' אחזה ממש כאלו רואה.

ואע"פ שא"א לראות אלקותו ית' בעין הגשמי מ"מ הוא ע"ד שהאדם יודע ומרגיש את נפשו אשר בקרבו ומחי' אותו, הגם שהנפש ג"כ א"א לראות את מהות הנפש איך ומה היא, מ"מ הוא מרגיש את נפשו ע"י שרואה את החיות של הגוף שזהו מהנפש לכן בצאת הנפש מהגוף נשאר הגוף כאבן דומם, וגם בעודנו חי אינו דומה חיות נפשו בכל עת, וכמו כאשר ישן האדם שאז מסתלק חיות הנפש מן הגוף ולא נשאר רק קיסטא דחיותא הנה אז כל הכחות והחושים אינם נגלים עד"מ כח השכל והראי' והשמיעה שהרי בחלום מתחבר שני דברים שרחוקים זה מזה בערך, ובשעת השינה נדמה לו שהוא נכון ומתיישב, והיינו מפני שאז אינו מאיר השכל שיוכל להבחין שא"א לשני דברים האלו להיות יחד, ובהקיצו משינתו אז מתפלא בעצמו מה שיוכל להתחבר בחלום כו' והיינו מפני שכשניעור משנתו אז תשוב אליו גילוי אור חיות הנפש בפרטי כל הכחות כו', ועד"ז הוא ממש בחי' הדעת באלקות שיש לנשמות דאצי' כמאמר איוב מבשרי אחזה כו' וכדאיתא באדר"נ דכל מה שנברא בעולם ברא באדם כו' כי האדם הוא עולם קטן ומהאדם יכולים להשיג בכללות העולם והיינו מה שאנו רואים שהעולמות הם כמו גוף גדול והם חיים וקיימים, והרי חיות זה הוא מאוא"ס ב"ה השופע להם בכל עת ובכל רגע והשכלה זו היא מושגת לכל אך כשהיא מתקשרת בנפשו שיהי' נקשר ונרגש ממנה ממש כאלו רואה זהו הנק' בחי' דעת.

וע"ז ארז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד כאלו רואה בעין ממש הולדת והתהוות היש מאין כו', ועז"נ וה' עליהם יראה בבחי' ראי' והרגשה ממש, משא"כ כשאין השכלה והבנה זו בבחי' קירוב והרגשה ממש בנפש נק' בחי' זו בשם זרע בהמה, והגם שיש לו שכל והשגה גדולה באלקות מ"מ אינו בבחי' דעת והרגשה, קצאוהגם שכל ישראל מאמינים בני מאמינים והאמונה היא למעלה מן הדעת מ"מ היא נק' עטרה שהיא בבחי' מקיף וצ"ל ג"כ בבחי' דעת כמ"ש דע את אלקי אביך ואז הוא ועבדהו בלב שלם, כי ע"י הדעת והשגה מורגשת כאלו רואה עי"ז אין העולם מסתיר כלל (והחיוב על כאו"א מישראל להשיג בבחי' השגה והכרה כל מה שיש בכחו להשיג ברוחניות כ"א לפי ערכו וכמו שמשיג הנפש שהוא רוחני ג"כ), וגם האהבה הבאה מבחי' הדעת וראי' חושית אין ערוך אלי' וכן היראה כו' כי אינו דומה שמיעה לראי'. ופי' ראיה כמארז"ל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, הסתכל דוקא בבחי' ראי' בעין השכל כמו אדם המבין בחכמתו ורואה שיבוא עליו איזה דבר טוב או היפוכה ח"ו, אע"פ שרחוק הזמן שיבוא הדבר ההוא הנה מפני הסתכלות שכלו הוא רואה מיד בעיניו כאלו הובא עליו, ומתיירא מאד אם רע הוא, ושמח מאד אם טוב הוא, אבל בחי' שמיעה מאחרים שיכול הדבר ההוא לבוא הנה מזה לא יפול עליו היראה כ"כ או השמחה מהדבר והיינו מפני שאין זה הדבר בהתגלות גמור אצלו כ"כ, והגם שמתבונן בו מ"מ אינו דומה שמיעה לראיה, שראיית הדבר הגם כי אינו מתחדש אצלו כלל שהוא כמו ששמע כבר, הנה כשרואה מתפעל ביתר שאת על ערך התפעלותו שהי' ממה ששמע כו', כי ההנחה שנעשה במוחו ע"י ראי' הוא באופן היותר נעלה מההנחה שע"י שמיעה, כי אין הפי' שאינו דומה שמיעה לראי' מפני שלא סיפר לו כך כמו שהוא בראי', כי הלא יכולים לצייר הדבר כמו שהוא, אלא כי שמיעה הוא מרחוק ולכן אינו יכול לבוא לידי עומק כ"כ וממילא אינו בא לידי גילוי ג"כ כ"כ כמו ע"י ראי' שהיא מקרוב.

וזהו שארז"ל הסתכל בשלשה דברי' שיהי' ההתבוננות אצלו כאדם המבין בחכמתו ורואה הדבר אע"פ שרחוק כו' ואיזהו חכם הרואה את הנולד, וזהו דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת, משא"כ שמיעה היא מבחי' בינה היינו שמבין אחדות ה' איך שכולא חד ושכל העולמות בטלין ומבוטלין כאין נגדו ושהכל בהשפעת חיותו ית' ובו אין שום שינוי כו' כידוע כל ענין אחדות ה' אע"פ שמתבונן בו הדק היטיב וכל עומק מחשבתו טרוד בה והרי נקבעה האמונה בלבו מ"מ הוא רק ע"ד שמיעה והבנה לבד ואין הענין בהתגלות גמור כאלו רואה בעיניו ולפיכך כשיסיר [מחשבתו] אף לפי רגע פונה לדרכי תאוותיה, אבל כשענין האחדות בהסתכלות בבחי' חכמה שהוא מקור הבינה קודם שיבוא להתבוננות והרחבה כו' הוא ממש כמו ראיית העינים וא"א לו בשום אופן להסיר מחשבתו וכל המדות מענין האחדות ובכל עשיותיו ועניניו דבוק בו ית' בדביקות נפלא מפני היותו רואה המלך בעיניו, ולכן אמרו הסתכל דוקא בבחי' ראי' ואז מבטחת לו המשנה שאי אתה בא לידי עבירה. ונמצא חכ' הוא בחי' ראי' כמ"ש וירא ראשית לו וכתיב ראשית חכמה, ובינה הוא בחי' שמיעה, ונודע כי אבא מקננא באצי' ובינה בבריאה, לכן הנשמות דבריאה אין בהם בחי' ראי' רק שמיעה והבנה ע"כ נק' זרע בהמה, משא"כ נשמות דאצי' שם גילוי בחי' חכמה וראי' הם הנק' זרע אדם.

וזהו ההפרש בין פרשה ראשונה דק"ש ובין פ' שניה דק"ש שארז"ל שפרשה ראשונה הוא עושין רצונו של מקום, ופ' שניה דק"ש הוא בחי' אין עושין קצברצונו של מקום והיינו מפני כי לא נאמר בה בכל מאדך, והיינו כי מאד הוא אותיות אדם זהו הנשמות שנק' זרע אדם בחי' ההשגה באלקות כאלו רואה ממש וזהו הנק' עושין רצונו ש"מ שע"י הראי' הוא בחי' ההתקשרות לאלקות כאלו רואה עי"ז בא להיות ועמך לא חפצתי שלא יחפוץ לא בגעה"ת ולא בגעה"ע ולא בעוה"ב, וזהו ועמך בחי' כי עמך מקו"ח הוא עמך טפל ובטל לך, כ"א יחפוץ לדבקה בו ית', וזהו שמע ישראל כי שמע הוא ר"ת שאו מרום עיניכם וראו שע"י הראי' הוא בא לבחי' מאדך ונעשה כלי לקבל גילוי מאד העליון, משא"כ פ' והי' א"ש הגם דכתיב בה והי' אם שמוע תשמעו הנה שמיעה הוא בחי' בינה הבנה בעלמא ולא בבחי' התקשרות ע"י הדעת כאלו רואה כו' ולכן לא נאמר בה בכל מאדך בחי' אדם כ"א בבחי' זרע בהמה כמו נשמות דבריאה כו'.

והנה בחי' הממוצעת המחבר ומזווג חכמה עם בינה הוא הדעת, כי דעת אינו ראי' כ"א שמביא לידי ראי', כי דעת הוא לשון התקשרות שמחבר מלשון והאדם ידע, אדם הוא בחי' חכמה, כי משה זכה לבינה ואדם חי' דאצי' כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואדם קדמאה הוא חכמה כנודע שאדה"ר הוא בחי' חכמה, ולקשר בחי' החכמה עם חוה אם כל חי בחי' בינה הוא ע"י הדעת, ובעבודה הוא שיהי' מקושר לה' בעומק נקודת פנימית הלב במחשבת הבינה שמתבונן, משא"כ בינה לבדה היא היות הענין במחשבה לבד ואפי' עומק המחשבה כו' אינו נוגע לעצמותו דהיינו ללבו כלל, אבל כשיהי' בבחי' רעו"ד התלהבות לבבו ודביקותו בהענין שמחשב עד שיהי' כולו בהענין דבוק מאד בכל חושי גופו שזה"ע בחי' הדעת הנה הוא גורם שיתחבר חכמה לבינה דהיינו שיגרום ברוב חוזק ההתבוננות עד שיהי' בהבינה בחי' ראי' חושיית ראיי' החכ', דהיינו שיהי' בנשמות דזרע בהמה ג"כ כאלו רואה. והנה בחי' דעת המחבר חכ' עם הבינה נק' ד"ע, ויש בחי' ד"ת המחבר להיות התקשרות המוחין במדות והיינו בחי' פנימית המדות שיהי' ביטול המדות לא"ס דלאו מכל אינון מדות איהו כלל.

וזה הי' עבודת יעקב להמשיך בנשמות דבריאה שיהיו במדריגות נשמות דאצי' כמ"ש ביחזקאל ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, כי צאן הוא בכלל בהמה, ואדם אתם שיבוא למדריגת זרע אדם, כי יעקב הוא א' מז' רועים המפרנסים לנש"י וכמו הרועה שזן ומפרנס במרעה טוב, ועבודתו הי' לפרנס לנש"י שיבואו לבחי' ראי'. ולהבין כ"ז צריך להבין ירידת הנשמה בגוף שהיא ירידה גדולה כי הנשמה למעלה היתה עומדת תמיד באהוי"ר כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו, ולפניו הוא כמ"ש לפני הוי', ואח"כ ירדה למטה וכל הדרכים בחזקת סכנה ולא הכל באים לאהוי"ר וכשבא לאהוי"ר אין ערוך לגבי האהוי"ר שהי' לה מקודם, וא"כ למה היתה כזאת מלפניו, אלא שהירידה היא צורך עלי', כי הנה"א שרשו מברודים תיקון עשי' דכללות, והנה"ב שרשו מנקודים יצי' דכללות וע"י בירור דנה"ב מתעלה הנה"א לעקודים שתהו ותיקון עקוד בכלי א', וזהו ויתן פני הצאן אל עקוד בחי' עקודים בכלי א'.

קצגולהבין מהו הבירור שבירר מלבן צ"ל למה הי' צריך כ"כ שיהוי זמן בבית לבן דבפ' וישלח כתיב שהבירור דעשו הי' בלי שיהוי כ"כ, ולמה נשתהה בבית לבן ך' שנה. אלא כי יש שני מיני רע, רע בהתגלות שנראה ונגלה הרע לעין כל לכן בנקל לברר אותו, וע"ד שאמרו ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אבל הרע שהוא מוסתר ונעלם קשה לברר וצריך זמן רב בכדי לברר אותו, וע"ד שאנו רואים שיש אדם שנראה שהוא כולו ירא שמים ותוכו רצוף מרמה, וכמ"כ לבן הארמי שבחיצוני' הי' לבן ובתוכו הוא מקור הרמאות, ויעקב בירר הניצוצות מגלות אחרון, ומעשה אבות סימן לבנים ונתן כח שבאריכות הגלות האחרון שיוכלו נש"י לברר הניצוצות לכן נשתהה הרבה בבית לבן. אך לא הי' אפשר לברר ממנו כ"א ברמאות כי חטא עה"ד הי' ע"י ערמומית הנחש ולבן החליף עם יעקב עשרת מונים אם כה יאמר עקודים כו', לכן מפני זה עשה יעקב ג"כ ברמאות בכדי לברר ממנו הניצוצות וכמ"ש עם עקש תתפתל וכמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה שיש ערמה שהחכמה נקרא שכן לגבה כי ערמה הוא שאינו מגלה הדבר כמו שהוא, והמשל למעלה הוא ח"ס חכמה הנעלמה.

ובזה יובן ענין המקלות כי לח ולבנה הוא קו הימין חסד, ולוז וערמון גבורה, מחשוף הלבן רב חסד מטה כלפי חסד כי לבן הוא לובן העליון כ"ע, וישם אותם ברהטים הוא עולמות בי"ע דהיינו המשכת מ"ד בבי"ע כדי שיהי' בהם העלאת מ"ן, והמכוון בכדי לברר הניצוצות היותר אחרונים, וזהו בשקתות המים כי מים יורדים מגבוה לנמוך נמיכות היותר אחרון, ושם יבוררו כל ניצוצות הקדושות, וזהו ויחמנה הצאן דהיינו העלאות מ"ן ועי"ז ותלדנה הצאן נשמות דבי"ע עקודים כי לידה הוא גילוי שנתגלה עקודים עקוד בכלי, והנתינת טעם לזה הוא ויתן פני הצאן אל עקוד דהנה איתא בספרים דעקוד קאי על יצחק שנעקד ממעל לעצים וזהו פני הצאן נשמות דזרע בהמה אל עקוד מס"נ עושין רצונו של מקום ועי"ז באו אל עקוד עקודים, וזהו מה שאמר בזהר על המקלות שכוונתו הי' בגין לברכו כי ברכה הוא תוס' וריבוי שע"י הבירור דניצוצות היותר אחרונים.

ובזה יובן מה שבירר מדריגות גבוהות אלו מלבן דוקא, כי דוקא מהבירור האחרון עי"ז מתגלה גילויים עליונים וכמשנת"ל בפי' רב האי גאון וברייתא דשמעון הצדיק שע"י בירור דבי"ע עי"ז מתגלה השלשה ראשי ראשים, ונמצא שפי' הפסוק שיעקב לקח המקלות הוא קו האמצעי ת"ת שעולה עד הכתר והניח המקלות ברהטים דהיינו המשכות המ"ד בבי"ע ועי"ז ויחמו הצאן שהעלו מ"ן מלמטה למעלה וזהו ויתן פני הצאן הפנימית דבי"ע, ועי"ז ותלדן הצאן עקודים שגם נשמות דבי"ע יזכו ג"כ לגילוי העצם דעקודים בכלי אחד.